הגאון רבי מנשה פרנקל זצ"ל

הרב האחרון של ליז'ענסק.

ביום י"ד אדר א' תשכ"ה, לפני חמישים ותשע שנה, נדם ליבו של אחד מגדולי רבני שארית הפליטה, שמשום מה נשכח מלב ושמו כמעט אינו ידוע, אבל מעשיו הטובים רשומים לפני כיסא הכבוד, "כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך".

רבי מנשה פרנקל נולד בשנת תרס"ג בעיר ידלובה שבגליציה, בין דמביץ לטורנא, לאביו הגאון הצדיק רבי שלמה זלמן, בנו של הצדיק הנודע, בעל המופת, רבי אברהם פרענקל, האדמו"ר מוויליפלי. בבחרותו נודע כעילוי המופלא שעשה בקלויז של ריישא שש שנים ברציפות, עד שנלקח אחר כבוד כחתן לבתו של רב העיר ליז'ענסק, הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל.

הרב מנשה פרנקל זצ"ל

לאחר נישואיו התגורר בליז'ענסק ושימש בה כדיין וכאב"ד. אהבוהו והעריצוהו לא רק שש מאות בני קהילת ליז'ענסק, כי אם גם תושבי 29 קהילות קטנות שנחשבו כגליל ליז'ענסק.

גדולתו בתורה, אצילותו ומידותיו הטובות גרמו ליהודים מכל קצות הקשת להימשך אחריו כדבורים אל הצוף.

כבר בהיותו בחור צעיר, בשנותיו הארוכות על ספסלי קלויז ריישא, היה רבי מנשה מקדיש זמן רב לפעולות חסד נשגבות. הוא היה אוסף מדי שבוע כסף ומארגן צורכי שבת לעניים, בנוסף לכך שהיה מבקר תכופות בבית החולים שבריישא ושוהה עם נדכאי הרוח זמן רב.

בשנת תרצ"ח, אחרי שנות דיינות והוראה, נפטר חותנו הגאון רבי יחזקאל לנדא, ורבי מנשה הוכתר כרב העיר ליז'ענסק.

שנתיים בלבד ישב על מי מנוחות בעיר רבנותו, נישא על גלי הערצה והערכה, עד שעננים שחורים התקדרו על פולין, וליז'ענסק, ככל הערים סביבותיה, סבלה בין הראשונות.

בראש השנה ת"ש, כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה, נכבשה ליז'ענסק ובאותו יום נשרף בית הכנסת.

רבי מנשה נמלט לבילגוריי כיוון שכמנהגם היו נטפלים בראשונה לרבנים ולכלי הקודש, אולם לקראת יום הכיפורים חזר לביתו בליז'ענסק.

בין יום הכיפורים לסוכות אולצו כל תושבי ליז'ענסק היהודים להתאסף על גדות נהר סאן והועברו לצד הרוסי של הנהר.

הרוסים, כפי שנודע לאחר מכן, גירשו לסיביר רבים מהנמלטים, וכך התגלגל רבי מנשה לסיביר וסבל בה זמן רב עד שהגיע לאוזבקיסטן, בוכרה.

בסיביר מסר רבי מנשה נפשו לתורה ולהפצת יהדות. כמוהל היה נוסע במסירות נפש, במלוא מובן המילה, ומל מאות ילדים. הוא היה עולה לעגלות משא נושאות תבן ומתחבא בין הערמות, וכך היה מגיע ממקום למקום. לעיתים היו השומרים חושדים ותוקעים כידון משונן לתוך הערמות, ולא אחת היה כפסע בין החיים למוות, אבל לא חשב לרגע לחדול ממעשיו.

בבוכרה שימש כרב וכבעל תפילה, ואף בני עדות המזרח העריצו אותו וקראו לו "חכם".

בשנת תש"ה שהה מעל שנתיים במחנות העקורים בגרמניה, שם פעל גדולות ונצורות יחד עם רעיו, הרב בן ציון פירר והרב יהודה לייב אויסיבל (תלמיד יח"ל). אין ערוך למה שפעל רבי מנשה באותן שנים בכל תחומי החיים וקשיי השעה שהתעוררו אז. הוא ארגן מטבחים כשרים לפסח ולכל השנה, עמד לישע עגונות רבות, ורבים מספור נהנו ממנו עצה ותושייה באותן שנים קשות.

בשנת תש"ח הגיע לניו יורק. בתחילה כיהן כרב בית הכנסת הגדול באיסט, ולאחר מכן ייסד את קהילתו "עטרת שלמה" על שם אביו.

באותן שנים הציל בני נוער רבים מרדת שחת וכיוון אותם לחיי תורה ומצוות, והיה כתובת לכל עניין של תורה וחסד במסגרת "אגודת הרבנים" שבה היה חבר נכבד.

בשנת תשכ"ה, ביום פורים קטן, נדם ליבו ובפתע השיב נשמתו ליוצרה.