החסיד שהאיר את שמי פאריז

זהרורי אורה מקורות חייו ופעליו של הגאון החסיד רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל, רב אגודת הקהילות ואב"ד פאריז, מגדולי מעתיקי השמועה של אדמו"רי קוצק ולומאז' ובעמח"ס 'שארית מנחם'

60 שנה לפטירתו: אדר תשכ"ד – תשפ"ד

שמחה ב. מרקסון

בצלם של חסידים ואנשי מעלה

בעיר ביאלא – פודלאסקה, עיר ואם בישראל, אשר שמה הלך לפניה, הודות לדמויות ההוד, גדולי הדור, חסידים ואנשי מעלה שהתגוררו בה, והאירו לכל תושביה וגם הרחק מחוצה לה, בשנת תרמ"ח דרך כוכבו של הגאון רבי שמואל יעקב רובינשטיין זצ"ל.

הרב שמואל יעקב רובינשטיין, אב"ד פריז, משתתף בשמחת פדיון הבן

אביו היה החסיד הקוצקאי רבי ירמיהו מנחם הי"ד, מתלמידי אב"ד ביאלא, הגה"ק רבי זאב נחום זצ"ל בעל 'אגודת אזוב', אביו של הרה"ק ה'אבני נזר' זצ"ל. זקינו החסיד רבי שמואל יעקב ז"ל, אף הוא נמנה על חסידי קוצק, והיה ידיד נפשו של הגה"ק רבי בעריש מביאלא זצוק"ל.

מכל משפחת בית אביו הי"ד, נותר לפליטה ביום חרון אף ה', רק הגרש"י זצ"ל. בהקדמה לספרו 'שארית מנחם', מספר על המאורע המצמרר של עקידת אביו ובני משפחתו על קידוש ה', ביו"ט א' דסוכות תש"ד, יחד עם שלושת אלפים יהודים מהעיר ביאלא, שנפלו שדודים במיתות משונות על ידי הנאצים הארורים ימ"ש. הי"ד.

מרבית יהודי העיר השתייכו לקהילות חסידיות שונות, ושמרו מכל משמר על ביצור חומות הקדושה לבל יפרצו פנימה הרוחות הזרות שנשבו בחוזקה באותם ימים ורבים חללים הפילו. סיפרו שכאשר ראו יהודי העיר, את אחד מן התושבים שנטה מעט אחר הקידמה והחל להתהלך במלבושים שאינם לרוח היהדות, זעקו מנהמת לבם: "שריפה עליך, ישראל". והודות לכך עלה בידם להציל רבים מבני הנוער מרדת שחת, למרות כי התנאים הגשמיים בעיר היו ירודים ביותר, דבר שיכול היה לגרום לנזק רוחני עצום.

לאורם וצילם של אביו הגדול וחבריו מחסידי קוצק, ופארי הדור שחנו בעיר ביאלא, גדל הנער שמואל יעקב, שנודע כבר משחר ימיו כבעל כשרונות נדירים ומושלם בכל מידה נכונה.

משנות בחרותו ועד לנישואיו עם הרבנית מרת חוה ע"ה, בת החסיד רבי יצחק אייזיק ראטגארבער זצ"ל מקאנסטאנטין, במשך ארבע שנים למד אצל רבו הגה"ק רבי נח שחור זצ"ל מביאלא, חמיו של כ"ק מרן ה'אמרי אמת' מגור זיע"א, ומגדולי חסידי קוצק.

לימים סיפר הגרש"י על אותם שנים שקנה תורה ויראה מהגה"ק רבי נח שחור: "במשך ארבע שנים לא זזתי מפתח ביתו, ומידי יום ביומו למדנו שיעור קבוע גפ"ת ופוסקים ד' שעות, ואף בשבתות ובימים טובים לא פסקו השיעורים, ולעת ערב באתי לילך עמו לטיול, אשר זה היה טיול בפרד"ס, ז"א תורה וחסידות. הוא היה גאון אדיר, עמקן נפלא. אמנם רובא דרובא לא באו בכתובים, לא ממנו ולא מתלמידיו, ואף המעט מיעוטא דמיעוטא שכתבתי והיו אתי למשמרת, גם אלו נאבדו ונשטפו בהגלים השוטפים שעברו עלינו רח"ל, וחבל על דאבדין".

הגרש"י זצ"ל נמנה על האברכים המופלגים בעירו, הן בתורה והן בחסידות. במשך עשרים ושש שנים, נסע יחד עם אביו להסתופף בצלו של הרה"ק ר' צבי הירש מלומאז', נכדו של הרה"ק ה'שרף' מקוצק זי"ע. ולאחר הסתלקות רבם, קיבלו את מרותו של בנו, הרה"ק ר' אברהם פנחס משדליץ זצ"ל הי"ד.

רבה של קהילת 'עטרת ישראל' בפאריז

הפרק המרכזי בחייו של הגרש"י זצ"ל, הלא התקופה בת עשרות השנים בה קבע את משכנו בפאריז בירת צרפת. בתוך ים של חולין, בסביבה קרה ומנוכרת, היה כמגדלור של אור באפילה. והודות לפעליו הברוכים, התקרבו מאות יהודים רחוקים ושבו אל כור מחצבתם.

היה זה בשנת תרצ"א לערך, כאשר הגיע הגרש"י לפאריז בכדי לראות בשלום אחיו שהתגוררו בעיר זו. באותו הפרק, קהילת "עטרת ישראל", שנקראה אז "פאסאזש–קושנער שוהל", נתנה עיניהם בו ושמוהו עטרה לראשם. ומני אז ואילך, תקופה חדשה החלה בחייו של הרב זצ"ל, ומעיינות החכמה שנבעו בתוכו החלו לפוץ החוצה, ובעקבות כך גם רוח חדשה החלה לנשב בתוך הקהילה, עליה נמנו בעיקר יוצאי פולין וגליציה.

באותם ימים היה מצבה הרוחני של הקהילה ירוד ביותר. והדברים משתקפים מתוך תיאוריו של הגאון רבי מרדכי שוחטמן זצ"ל, מחשובי רבני פאריז. בסדרת מאמריו שקרא את שמם "מכתבים מפאריז", מבכה את מצבם הרוחני האומלל של יושבי העיר הפרוזה והפתוחה לכל רוח אף המצויה.

דברים דומים כותב הרה"ג רבי מאיר שווארצמן זצ"ל, לימים רבה של וויניפג – קנדה, שבשל היותו מעסקניה ובוניה הנאמנים של 'אגודת ישראל' בפולין, נדד בהרבה מארצות אירופה, והלהיב את ההמונים החרדים לדבר ה' לרעיונה הטהור של אגו"י. בין היתר ביקר גם בצרפת, בשנת תרצ"ה, ופרסם את רשמיו ויומן ביקורו בבטאון אגודת ישראל "דרכנו", שיצא לאור בפולין. מתוך דבריו אנו מתוודעים למצב הקשה מנשוא, כתשעים אחוז אוכלי טרפות מבלי כל קשר לדת, רח"ל.

ואולם איש אחד ומיוחד, אשר רוח חדשה וצעירה בקרבו, הועידה ההשגחה העליונה, והצעידתו לפאריז, והוא כמלאך עשה את שליחותו נאמנה, החל משנת תרצ"א ועד אחרית ימיו – כולל בתוך שנות העקידה האיומה, שגם על צרפת לא פסחה – וגם לאחר שנות המלחמה המשיך בשליחותו כרבה הבכיר של היהדות הנאמנה בפאריז ונושא דגלה ברמה.

פעם סיפר הגרש"י זצ"ל, שבשנת תרצ"א, בהיותו בעיר מראזעס הסמוכה לוורשה, אצל מורו ורבו, האדמו"ר רבי אברהם פנחס משעדליץ זצ"ל הי"ד, בנו של הרה"ק ר' צבי הירש מלומאז' זצ"ל, לקבל ברכת פרידה בטרם נסיעתו לצרפת. כאשר ליווה אותו רבו בצאתו מביתו, אמר לו כדברים הבאים: "דע לך, כי הרבי מבעלז זצ"ל אמר על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", הכתוב בא לומר, אשר השבטים הם תמיד היו בבחינת "הבאים", כאילו היום באו, ואף בהיותם שם זמן זמנים זמניהם, לא פג טעמם וריחם, טעם וריח של ארץ ישראל, ותמיד היו הבאים מצרימה". וסיים: "זה שאנו מפטירין בפרשת שמות בדברי ישעיה הנביא (כז, ו) "הבאים ישרש יעקב" וגו', פירוש, זה שנאמר על בני יעקב "הבאים", זהו שורש קיומם, ועל ידי זה יכולים להתקיים בכל מקומות מושבותיהם, מפני שהם תמיד יכולים להיות "הבאים", ודבוקים בשרשם שורש יעקב". והיה אומר הגרש"י, כי כששמע דברים אלו יוצאים מפה רבו, הבין כי רומז לו שעתיד הוא להיות בצרפת זמן רב, על אף שנסע לשם על מנת לשוב תיכף לביתו בפולין…

אי של חסידות בתוך הים השחור של פאריז

ביהכנ"ס של קהילת "עטרת ישראל", שם כיהן הגרש"י כרב, היה לתל תלפיות עבור כל מבקשי התורה והיראה. כל יהודי דתי שנקלע לפאריז, ידע שמקום התפילה המתאים עבורו, הינו בביהכנ"ס זה שהתנוסס לתפארה כמבצר אדיר ליהדות וכל צרכי הציבור. ימי ההילולא של הצדיקים, צויינו שם בסעודות מצוה תוך העלאת זכרם ולימוד תורתם, ואף שיעור קבוע היה שם ב'דף היומי'.

בין מתפלליו הקבועים היו בעלי בתים אחדים, שגם לוּ היו גרים בעיר ואם בישראל במזרח אירופה, היה נדיר למצוא שם כמוהם ושכמותם. יהודים אלו הצטיינו בלבבות חמים עבור כל דבר שבקדושה, ובמה שקשור בתורה וביהדות, ידיהם נדיבות ופתוחות, ומוכנים לעזרה לזולת בכל עת ובכל מה שאפשר.

הופעתו של הרב בפאריז ובחירתו לרב הקהילה, גרמה לקורת רוח מרובה בכל החוגים הדתיים. ואולם בעיני הרב עצמו, שבניגוד לרצונו הגיע הנה, שאלות נוקבות ניקרו בליבו ומוחו, הכיצד ניתן לשהות בפאריז, ובו בזמן לנשום ולוּ במקצת מאותה אווירה של קדושה וחסידות אותה ינק בצל רבותיו הקדושים. שאלת "מה לכהן בבית הקברות" כמו נסרה באוויר החלל הפאריזי העכור. עיניו ולבו של הגרש"י נתונות בחצר הקודש קוצק-לאמאז, ובהיותו טעון במטען רב עוצמה של התלהבות חסידית, ורצון עז לשמר את כל עברו המפואר שקנה בדם וזיעה, שלא ירד חלילה לטמיון, הוא אינו מתייאש והוגה במוחו את הרעיון הבא.

תוך זמן קצר יצר חוג חסידי כלבבו, כמין חממה רוחנית בתוככי העיר פאריז החומרית. רבי ישראל יהושע מאירוביץ ז"ל ממלאווה, טיפוס חסידי מקורי, בעל נפש יקרה וטובה, ספוגה בהתלהבות וביראת שמים, שעוד זכה לקבל בילדותו ברכה מכ"ק אדמו"ר ה'שפת אמת' זי"ע, דבק ברב זצ"ל ונעשה נושא כליו ויד ימינו. אליהם נלווה גם רבי טוביה יחיאל מגאסטינין ז"ל, יהודי ירא שמים מופלג, חי בעולמות הרוחניים, ולילות וימים הוגה גם בפאריז בתורה ועבודת השם.

והדבר הופך לעובדה קיימת ומוצקה. חוג חסידי קם והיה בתוככי פאריז, והרב בבית מדרשו, עומד ודורש בכל עת מצוא בפני באי הבית הגדול, במכמני תורת החסידות, והשומעים מתרבים והולכים, ועד מהרה נעשתה קהילת "עטרת ישראל" למרכז של חסידות בפאריז.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, ככל קהילות ישראל באירופה, גם פעילותה של קהילת 'עטרת ישראל' בפאריז שובשה, אולם כשוך ימי המלחמה האיומה, חידשה הקהילה את נעוריה, ושבה להיות מקום מרכזי, כשבנוסף למתפללים הוותיקים מלפני המלחמה, נוסף ציבור גדול של פליטים שקבעו שם את מקום תפילתם, ובית כנסת זה, המשיך להיות המרכז לציבור החסידי בפאריז.

רחוב ברובע היהודי בעיר פריז

כל ימיו לא שכח הרב זצ"ל את חסד נעוריה של קהילה זו, שבה החלו מעיינותיו לפרוץ, ובה מצא אנשים כלבבו הכמהים למוסריו, ושואפים כל העת להתנתק מאוירתה של עיר הפרזות, אליה נקלעו בעל כורחם. וגם שנים רבות לאחר שעלה ונתעלה ונתמנה לרבה הראשי של פאריז החרדית ולאחר מכן לרב אגודת הקהילות, וקבע את מקום תפילתו בבית הכנסת ברחוב 'רו פאווה', המשיך לשמור על קשר הדוק עם קהילה קדושה זו, ומפעם לפעם הופיע שם והאציל מהודו, וגם אנשי הקהילה המשיכו להיות דבוקים בו בכל לבם ונפשם, ולרגל הופעת ספריו "שארית מנחם" אף ערכו לכבודו קידושא רבא. [לאחר המלחמה, כיהן בה כרב הג"ר חיים אלתר פנט זצ"ל, שעלה לאחר מכן לארה"ק, וכיהן כרבה של 'רמת אביב'].

מזון לנפש רעיבה

על רקע ריקנותה של פאריז, היה בית הכנסת "פאסאזש – קושנער", למגדלור המרעיף בשפע אור יקרות, על כל אלה המשתוקקים לסביבה רוחנית וחסידית, אליה היו רגילים בעיירות מוצאיהם במזרח אירופה.

לא חזיון נדיר היה למצוא את הרב זצ"ל ואחוזת מרעיו, יושבים והוגים בתורה במשמר של לילות חמישי וששי, עד השעות הקטנות של הלילה, ולפעמים אף לילות שלמים לא פסק פומיה מגירסיה.

מנהגו של הרב לדרוש בפני קהילתו מדי שבת בשבתו. כוח הסברה מבורך שוכן בתוכו, והוא יודע לכלכל את דבריו בתבונה. דרשותיו שלובות בהברקות ורעיונות חסידיים, והכל בסגנון עממי המאפשר גם ליהודי פשוט מן השורה, להבין ולהשכיל. וקהל המאזינים הלך וגדל משבת לשבת.

דרשותיו לא היו לשם דרשות גרידא, הוא לא חיפש להשתעשעות ברעיונות מבריקים, בדברותיו היתה טמונה מגמה עיקרית, והיא, להשיג מהשומעים ביצוע מעשי, ובכל דרשה ודרשה, באה לידי ביטוי הבעיה העכשווית העומדת על הפרק. הרב לא היה מונע את עצמו מלהוקיע בגלוי את כל צורת החיים של היהודים הפאריזאים, כאשר כל תופעה שלילית ומסוכנת נידונה ברותחין מפיו הלוהט. וכבר אמרו חז"ל, כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים, והדברים שיצאו מלב טהור וכואב, חדרו עמוק אל ליבות המקשיבים הכמהים למוסריו.

הגם שהדרשות שנשא בכל עת, היו לאוזני כל קהל עמך ישראל, שזר בהם מעשה אומן מתורתם החריפה והנוקבת עד השיתין של רבותיו הקדושים לבית קוצק-לומאז זיע"א, ודלה את המוסר המעשי השווה לכל נפש מתוך שלהבת אש תורתם, שהוא היה ממעתיקי שמועתה כנתינתה.

פעם אמר הרב באחת מדרשותיו, על הפסוק (אסתר ט, יט) "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות", שהיושבים בערי הפרזות, נעשים הם נפרזים בדעותיהם והליכותיהם, וחומת הדת נהרסה לאט לאט ח"ו.

לימים סיפר מזכיר ועד הרבנים החרדים בצרפת, הגרי"ח ליכטנשטיין זצ"ל, כי בתחילה כאשר ראה את הרב עוסק בדברי אגדה, תמה עליו, מה לך אצל הגדה, והרי אנו עוסקים עתה בשאלות חמורות, בהלכות גיטין ובהיתר עגונות, וזאת לצד פעילות נרחבת לעמוד על המשמר ולהילחם עם מפרי ברית. ואולם, סיפר הגרי"ח, כי כראותו כיצד פועלים דברי הרב על לב השומעים, קרא עליו את דברי חז"ל "רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למוד אגדה", בהמליצו, כי "תכיר", היינו תכיר לאחרים ותעורר בקרבם את האמונה בריבון העולמים.

יהודים לעשרות ומאות, היו שבים ועולים מהדיוטא התחתונה בה היו מצויים, וחזרו לתיקונם, ונעשו לבעלי תשובה גמורים, הודות לנאומיו ודרשותיו של הרב זצ"ל, שהשכיל לקלוע אל הנקודה הגנוזה בכל לב יהודי, ולהצית בו את הניצוץ הכבוי.

ומעשה ביהודי חילוני שנזדמן לביהכ"נ של הרב בתקופה שלפני חג השבועות, וביקש לומר 'קדיש' אחר אביו. באותו היום נשא הרב דרשה חוצבת להבות על סכנת ההתבוללות. בדרשתו סיפר על רות המואביה, ועל בני אלימלך שנשאו להם נשים מואביות. והטעים, שכל זמן שאלימלך היה חי, לא נשאו נשים מואביות, ומשמת אלימלך התערער הבית והתמוטטה המשפחה.

התרגשותו של הרב בדרשתו, בציירו את העניין באופן חי ומוחשי ממש כפי שהיה בימים ההם, עשתה רושם עז על השומע, הרחוק הרחק כמטחווי קשת מן היהדות ומצוותיה, והוא חש שהדברים מכוונים אליו. שכן כל זמן שאביו היה חי, לא העז להתבולל, ועתה עמד בימים הקרובים להינשא לנכריה, רח"ל. ובו ברגע החליט לסור בו מכוונתו, וכעבור זמן לא רב נשא בת ישראל כשרה ונעשה ליהודי שומר תורה ומצוות.

הרב מפריז זצ"ל

מקרה זה לא היה יחיד, והרבה עובדות התפרסמו על כוח דבריו שעושים רושם בלב השומעים. שמו הטוב של הרב הלך לפניו, קהילתו הלכה וגדלה, רבים הם שנגררו אחריו מוקסמים מאישיותו האצילה והנדירה, המלאה בחכמה תורה יראה וחסידות, ראו בו את ידידם הקרוב ביותר, וכתובת מרכזית לכל סבלותם ונגעי לבבם.

קול השופר נשמע בנמל

סיפור דומה אירע עם נער שלדאבון לב סר מדרך הישר, והרב זצ"ל הצליח להעלותו מן החשיכה ולהעמידו בקרן אורה.

את המעשה סיפר החסיד ר' דוד שלזינגר ז"ל, מפארי חסידי חב"ד בירושלים, שנוהג היה לספר סיפורים צדיקים בסעודת 'מלוה מלכה', אותה סעד במקהלות עם בביהח"ס בשכונת קטמון, ובמהלכה זכו המשתתפים לשמוע את המעשיות הקולחות מפיו, סיפורים מלאי השראה, ואחד מהם הוא המעשה הבא אודות הרב זצ"ל:

נחמן (שם בדוי) היה ילד ירושלמי חינני. שנות ילדותו חלפו עליו בשכונת בית ישראל הוותיקה. כשהתבגר והיה לנער, החלו העניינים לחרוק. רוחות זרות נכנסו במוחו ועשו בו שמות. הוא החל לזלזל בתורה ובמצוות, תחילה בחשאי ולאחר מכן החלה כל חזותו להשתנות מדחי אל דחי, עד כי ביום מן הימים עזב את ביתו ונעלם. פניו היו מועדות לצרפת, שם קיווה להתחיל את חייו החדשים. תוך תקופה לא ארוכה למד היטב את השפה והתקדם בעבודתו, החל להרוויח כסף ולתכנן את עתידו.

לאחר מחשבות החליט כי עליו לקום ולנסוע לאמריקה, הלך ורכש לעצמו כרטיס להפלגה באניה לאמריקה. ביום המיועד הגיע אל הנמל כשבידו מזוודותיו וכל חפציו. בעודו פוסע בכניסה לנמל הגיע לאוזניו. לפתע קול מוכר שהקפיץ את לבו בתוך ההמולה הקולנית, בין הסבלים והמכונאים, ניסר בחלל קול תקיעת שופר דקיקה שהרעידה את הנימים החבויים.

נחמן עמד דקה ארוכה כמסומר, רגליו לא נעו, כעבור רגע החל לפסוע בעקבות הקול, רק עתה קלט כי היום הוא ראש השנה. תקיעה נוספת פילחה את החלל, אחריה שברים ותרועה ותקיעה. נחמן צעד אחר הקולות, ומצא עד מהרה את בית הכנסת שהיה ממוקם ליד הנמל. נכנס פנימה, הניח את המזוודה בחדר החיצוני של בית הכנסת, עטה על עצמו טלית כלשהי ונכנס לבית הכנסת בו עמדו באותם רגעים במעמד תקיעת שופר. היה זה בית מדרשו של הרב זצ"ל רבה של פריז.

שמש בית הכנסת שהבחין בו מיהר לתחוב לידיו מחזור של ראש השנה התפילה חלפה על נחמן בהתרגשות בלתי רגילה והתעוררות עצומה. לאחר התפילה ניגש אליו הרב זצ"ל והציע לו להתלוות אליו לביתו לסעודת היום. נחמן נשאר בביתו של הרב לכל ימי הרחמים והסליחות ליום כיפור ולחג הסוכות שינוי פנימי ועמוק התחולל בנפשו של הנער.

כעבור כמה שבועות פנה אליו רבי שמואל יעקב בטון אבהי: מכיר אני את טבעם של יהודי ירושלים, יודע אני היטב שהם לא יוותרו לעולם על בנם גם אם הוא נראה כפי שאתה נראה. ליהודי ירושלים יש לב חם מאד, הם יקבלו אותך כמו שאתה, גם ללא זקן ופאות ארוכים. עצתי היא אפוא שתיסע לירושלים, תבנה בה את ביתך ולאחר מכן תמשיך כתכניתך לאמריקה, אני אסייע לך בכל הדרוש להחלפת הכרטיס מאמריקה לארץ ישראל. נחמן חזר ארצה והפך במהרה לאברך בן תורה לתפארת.

סיים ר' דוד את הסיפור, הלם בידו על השולחן, וקרא בהתרגשות מעומק לבו: "לעולם אינך יכול לדעת מהו הדבר שיזעזע את לבו של פלוני, תפילה טובה, קריאת מגילה או תקיעת שופר, אצל אותו נער תקיעת שופר היתה הנקודה, כל הדיבורים שדיברו עמו, כל השכנועים והשיחות, אף אחת מהם לא פעלה כמו אותה תקיעת שופר בודדת בלב הנמל הצרפתי שהרעידה את מיתרי לבבו, אין לנו מושג כמה גדול כוחה של כל פיסה של תורה ויהדות שחודרת ללבו של יהודי".

קשרי ידידות של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל עם הרב מפאריז

לאחר נישואיו של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל עם הרבנית מרת חיה מושקא ע"ה, קבע את מגוריו בעיר ברלין שבגרמניה, שם ישב על התורה והעבודה, כשהוא נחבא אל הכלים, ואינו מודיע כמעט את יחוסו, ומצניע את ידיעותיו וגאונותו, בכל נבכי וחדרי תורה וחסידות.

עם עלות המפלגה הנאצית לשלטון בשנת תרצ"ג, מחמת האנטישמיות שהחלה לנשב בחוצות המדינה, ויחד עמה החל להתנהל מסע רדיפות פרוע נגד היהודים, החליטו הרבי והרבנית לעזוב את ברלין, והתיישבו בעיר פאריז, שם שהו כשמונה שנים, עד שנת תש"א.

בזמן המלחמה, ברח הרבי מליובאוויטש מפאריז לעיר וישי, ומשם המשיך לעיר ניצה, בה שהה תקופה ארוכה בצוותא עם הרב זצ"ל, והם אף התפללו בתקופה זו באותו בית כנסת.

באחד מן הימים של חודש תשרי תש"א, כאשר מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, נכנס הרבי לביהמ"ד והציע שאלה הלכתית בפני התלמידי חכמים, וביניהם הרב זצ"ל, רבה של הקהילה החרדית: האם מותר לאדם לסכן עצמו עבור הידור מצוה? הלומדים לא העלו על דעתם שהמדובר בשאלת הלכה למעשה, רק כשיחת תלמידי חכמים, והחלו להתפלפל ביניהם בנושא. השיחה קלחה והובאו ראיות לכאן ולכאן, ובסיום נראה היה הדבר כבלתי מוכרע. לפתע הבחינו כי הרבי נעלם. עברו כמה שעות, ובמצב כמו אז, עוררה היעלמותו דאגה גדולה, והם החלו לחפש אחריו. והנה כעבור ימים אחדים הוא מופיע כשפניו קורנות כזוהר חמה, כשהוא מפתיע אותם באחזו בידיו שני אתרוגים מהודרים "קלבריים" כמנהג חב"ד, האחד כשי לרב זצ"ל.

התברר כי הרבי נסע בדרכים לא דרכים, אל עבר המטעים הקרובים לקווי המלחמה ליד גבול איטליה, ותוך סיכון עצמי רב, השיג אתרוגים אלו לקיום המצוה בהידור. יצויין כי איטליה היתה אז בת ברית של גרמניה הנאצית, והרבי לא שת לבו לזה ומסר את נפשו לקיום המצוה בהידור כפי מנהג בית אבותיו. סיפרו עדי ראיה, כי בחג הסוכות של אותה שנה, סט זה של ארבעה מינים, היה היחיד בעיר ניצה.

לאחר המלחמה, אל מדינת צרפת שהיתה כידוע מקום ריכוז לפליטי החרב, הגיעו רבים מפליטי חסידי חב"ד, והוקמה שם ישיבת 'תומכי תמימים' ששכנה בפרוור ברינוא של פאריז. הרב זצ"ל התמסר לימין מייסדי ותלמידי הישיבה, ועמד בראש הועד למען העזרה להנהלת הישיבה.

בהימוט מוסדות תבל

בתקופת מלחמת העולם השניה, מדינת צרפת היתה אחת ממטרותיהם של הצוררים הנאצים, שתאוותם לשלוט בעולם כולו לא ידעה גבול ושובע, ובחודש אייר ת"ש פתחה גרמניה בהתקפה על צרפת.

עם כניעתה של צרפת [בתאריך ט"ז בסיון ת"ש, אז נחתם הסכם שביתת נשק, שהיה למעשה הסכם כניעה של צרפת], בותרה המדינה לשניים: צפון – איזור כיבוש גרמני, ודרום – איזור חופשי, שנתון היה לשלטון צרפתי חדש שנקרא 'ממשלת וישי' [ע"ש מקום מושבה בעיר וישי בדרום צרפת].

ממשלת וישי היתה לעושה דברה של גרמניה הנאצית, ונכנעה לכל דרישותיה האכזריות, כולל מעצר יהודים, כליאתם במחנות ריכוז, והסגרתם לגרמנים שהובילום להשמדה במזרח אירופה. אולם עדיין, באיזור הדרום היה מצב היהודים טוב יחסית מאשר באיזור הצפון, והיו יותר אפשרויות למקומות מילוט ומסתור.

במהלך המלחמה קיבלו האיטלקים שליטה מליאה על חלקים מצרפת, ובין האיזורים שהיו נתונים לשליטתם, היתה גם העיר ניס בדרום. כיהודים צרפתים רבים, תיכף בתחילת המלחמה, נמלט הרב זצ"ל עם משפחתו לעיר ניס, שהיתה באותם ימים בבחינת 'נס להתנוסס'.

בקהילת 'עזרת אחים' ששכנה ברחוב דובושאג', התרכז והתלכד ציבור גדול של פליטים, ובראשם רבנים ידועי שם, חסידים ואנשי מעשה, ועסקנים דגולים שנסו הנה מחמת המציק. הרב ומשפחתו, שהו במשך תקופה בדירת הרה"ח ר' חיים מאיר גראנאט הי"ד, בן החסיד המפורסם רבי וועלוויל הי"ד מחסידי כ"ק האדמו"ר רבי שמחה בונים מאוטבוצק זיע"א, שאירחו בביתם פליטים רבים, קיבלו אותם בסבר פנים יפות ודאגו במסירות לכל מחסורם.

באמצע חורף שנת תש"ד, עם התגברות המצב המסוכן בעיר ניס, החליטו הרב ומשפחתו להימלט לעיר ליאון הגדולה, שם היו יותר אפשרויות להתחבא ולהינצל. כשהינם מצויידים במסמכים מזוייפים, הגיעו בשלום לעיר ליאון, שם שהו עד סוף המלחמה, בבית ידידם וחבר קהילתם מפריז הר"ר משה לעווי ז"ל.

ביומנו של ר' ישראל יהושע מאירוביץ שניחן בכושר כתיבה, הוא מתאר את מה שעבר עליהם באותם ימים קשים. וממעל לתיאוריו, מרחפת רוחו הגדולה של הרב זצ"ל, שהיה לעת הזאת למגדלור גשמי ורוחני, והמשיך ללא הרף להגות בתורת ה' וביראתו, והיה מופת לרבים.

כדרכם של חסידי קוצק שהאמת הצרופה היתה נר לרגלם ולנתיבתם, ולא כתבו חידושי תורה וכבשו את מעיינם, כן היתה דרכו של הרב עד תקופה זו. אולם מאז שנאלץ להסתתר במחבוא מבלי לראות את אור השמש, החל להעלות עלי גליון את הגיגי רוחו וחידושיו המרתקים, וזאת בהיותו כמעט ללא ספרים, ובין השיטין מגולל הוא את סבל היהודים וגודל צערם, ומעורר ומבקש רחמי שמים.

כשהחל בשנים שלאחר המלחמה להדפיס את סדרת ספריו "שארית מנחם", הדפיס בתוכם גם מקצת מחידושיו שחידש במחבוא באותם שנות ראינו רעה, ומתאר את המצב שהיה נתון בו בעת כתיבת חידושיו.

בהקדמתו לכרך השני של ספרו "שארית מנחם", מספר הרב זצ"ל על הנס שאירע לו ולמשפחתו בראש השנה שנת תש"ד. כאשר בבוקרו של יום גילו הנאצים ימ"ש את מקום מחבואם והובילו אותם להשמדה, ואך בנס ניצלו ממוות בטוח. "נדר גדול נדרתי אז", סיפר הרב, "שאם אזכה עוד לראות עולם חדש, אשתדל לזכות בתורה בכל האופנים האפשריים. ובזה הנני משלם נדרי את אשר דבר פי בצר לי. ודאי שעלינו הניצולים המכירים בנס, אין אנו יוצאים בעשיית חבורים כדרושים וציונים, כי אם בעשיית נפשות לתורה ולתעודת ישראל סבא, להעמיד דור שמהם תצא שוב תורה ויראה".

להאיר מתוך החשיכה

בחודש אלול תש"ד, לאחר למעלה מארבע שנות תוהו ובוהו ששררו בצרפת עם השתלטות הנאצים עליה, הפציע השחר, וצרפת כולה שוחררה מעול הכיבוש.

כבר בחודש סיון שלפני כן החלה מתקפת השחרור של בעלות הברית, הידועה כ"הפלישה לנורמנדי". כוחות צבאיים אדירים של בעלות הברית נחתו בחוף נורמנדיה שבצפון מערב צרפת, והחלה המתקפה לשחרור צרפת, שבחסדי ה' צלחה.

צעדת ניצחון של צבא אמריקה ברחובות פאריז לאחר שחרורה מידי הנאצים

הגרש"י זצ"ל, ששהה בסיום המלחמה אצל בן קהילתו המסור ר' משה לוי ז"ל בעיר ליאון, המשיך לשהות שם עד לקיץ תש"ה, וכאשר התאפשר הדבר, חזר להתגורר בפאריז עיר מגוריו. קהל צאן מרעיתו, קיבל את פניו בהתרגשות ובשמחה רבה, כשבשבת הראשונה לאחר חזרתו, התאסף קהל רב מתושבי העיר בבית הכנסת של קהילתו "עטרת ישראל" לכבודו.

ובעוד שבטרם המלחמה לא יצא הגרש"י מד' אמותיה של קהילתו המפוארת "עטרת ישראל", שכשמה כן היתה, עטרה לפאריז היהודית, הרי שבשנות המלחמה ואחריה, נעתר לבקשת רבני ועיני העדה שנותרו בצרפת, שהכירו ברום מעלת גדלותו התורנית וההנהגתית, והצטרף אליהם כחבר מן המנין באגודת הרבנים של פאריז. מושבה ומוקד פעילותה של "אגודת הרבנים" עמד עתה, לרגל המלחמה, בעיר ניס בדרום צרפת, שהיתה מכונה האיזור החופשי.

מלבד היות הגרש"י זצ"ל סמכות רבנית ובעל הוראה בשיעור קומה, אף ניחון בפקחות יתירה ובלב פתוח כאולם, דבר אשר בא לידי ביטוי עז בהיותו משענת רוחנית וגשמית איתנה ליהודים הרבים שהתרכזו סביבו בכל תחנות גלותו בעת המלחמה האיומה.

בראש העדה בשעה גורלית

בשעה טרופה זו, היה הגרש"י זצ"ל גדול הרבנים וגדולי התורה מיוצאי פולין, רוסיה, וארצות מזרח אירופה שנותר לפליטה, ובנוסף, חוט של חסד היה משוך עליו, והודות לשילוב מבורך זה, אך טבעי היה הדבר שהוא ינהיג את העדה בשעה מכרעת זו.

למחיה נותר ושרד מהמבול הנורא, למען הכין תשתית איתנה ברוחניות וגשמיות לציבור עצום של למעלה משלשים אלף פליטים שרידי חרב מארצות ההשמדה במזרח אירופה, שעתידים להגיע לצרפת לאחר המלחמה, כשהעיר פאריז היא להם לתחנת מעבר, חלקם לארץ הקודש וחלקם לארצות אחרות באירופה או לארצות הברית.

עוד בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה, כשמקום מגוריו עדיין בליאון, הקים הגרש"י בצוותא עם עוד רבנים דגולים את 'ועד הרבנים החרדים בצרפת', שהיה למוסד של סמכות רוחנית ומרכז ארגוני, לציבור החרדים במדינה זו. מוסד מכובד זה הטביע את חותמו הניכר על כל מהלך החיים היהודיים בצרפת שנים רבות.

אסיפת וועד הרבנים החרדים בצרפת עם תום מלחמת העולם השניה

חזרתו של הגרש"י לפאריז ולראשות קהילתו המפוארת, הפיחה רוח חיים בעיר. הגרש"י שלא הפסיק לרגע מלעמוד בראש המערכות, והרביץ תורה והורה הוראה גם בשנות הזעם, תוך שהוא מהווה משענת עידוד וחיזוק לכל סביבתו ברוחניות וגשמיות, חזר לדוכנו העתיק, ושוב נראו המוני יהודי פאריז באים בהמוניהם להקשיב לשיעוריו הבהירים, ולדרשותיו הנפלאות והמרתקות שמוניטין יצא להן, ושבהן הראה את כוחו הגדול בהלכה ובאגדה.

"ועד הרבנים החרדים בפאריז", שהגרש"י היה נשיאו, החל גם הוא בפעילותו בכל השטחים הקהילתיים, והחיים היהודיים החלו להתרקם מחדש בעיר פאריז המשוחררת מעול הכיבוש הנאצי. הניצולים שהיו טמונים ומוחבאים בעת המלחמה במקומות שונים ברחבי צרפת, דבקו עצם אל עצם, והתחילו לארגן את הקהילה, וקהל המצטרפים לקהילה גדל.

הרב זצ"ל ראה את נס הצלתו, כמו גם את הצלתם של יהודי קהילתו, כמטרה להטיב את המעשים ולהתעלות בעבודת ה' ובקיום מצוותיו. וכך אמר פעם בדרשתו לבני קהילתו, שרידי חרב ופליטי מלחמה, ולימים כתב זאת בספרו 'שארית מנחם' (פר' בא), בדברו בענין מצות פדיון הבן: "תכלית המצוה היא, לפי שינצלו בכורי ישראל ממוות לחיים, לזאת עליהם לדעת כי לא לחינם נעשה הנס, וגם הרי אסור ליהנות ממעשה נסים, ועל כן נתקדשו הבכורים להיות שלוחי דרחמנא, ויידעו אשר מטרתם היא לחיות חיים של קדושה וטהרה".

הוסיף רבינו ואמר: "לפי זה, הלא אנחנו כולנו פה היום ניצלנו על פי נס ממש, ובלתי ניתן לתאר את הגלים שעברו על ראשנו, שעשו כליון ושממה בעמנו, ואין בית מבתי בני ישראל שאין שם מתים, לא מת אחד, הי"ד. ואולי הנס שנעשה עמנו עוד יותר גדול מהנס של הצלת בכורי ישראל במצרים, כי שם ניצלו ע"י השי"ת שלא נתן רשות למשחית לבוא אל בתיהם לנגוף, והמשחית היה מלאך המוות בלי בחירה. אמנם אותנו הציל ה' מחיות טורפות מהלכי שתיים ימ"ש. אנחנו כולנו היום בבחינת בכורים, אודים מוצלים מאש, ועל כן עלינו לדעת כי הוקדשנו לגבוה, ועלינו להטיב דרכנו, להקדיש עתים לתורה ועבודה, ולא לבלות ימים ולילות אחר השגת ממון ורכוש מדומה. ונשים על לבבנו בתשומת לב מה שנאמר 'ביום הכותי כל בכור הקדשתי אותם לי'".

פאריז – מרכז לפליטי השואה

באותה התקופה, גבר והלך זרם הפליטים שנהר לעיר מכל רחבי אירופה הדוויה. יש מהם שראו בפאריז את מקום מגורם העתידי, ויש מהם שראו בה תחנת מעבר זמנית, עד שיחליטו היכן לנטות את אוהלם הקבוע. מנין הפליטים שקבעו את מגורם בעיר, עמד בשיאו על כשלושים וחמש אלף איש.

רבים מהם הצטרפו ל"אגודת הקהילות", והקהילה הועמדה בפני בעיות רציניות ותפקידים שונים שהוטלו עליה, כדוגמת, הצורך לארגן מחדש את הסדרי הכשרות, הקמת מסגרות חינוך לבני ובנות ישראל, הבעיה הבוערת של אלפי נשים עגונות שצבאו על דלתות הקהילה והתחננו שיימצא להם היתר מכבלי עיגונן.

כדרך חינוכו בבית אביו ורבותיו בפולין מולדתו, כל ימיו היה הגרש"י טמון בארבע אמות של לימוד והרבצת תורה בהצנע, אולם עתה, בראותו כי אין איש מתאים לתפקיד, קיבל עליו את דין הקהילה, ולקראת ראש השנה תש"ו הוכתר לרב "אגודת הקהילות". משמעות התפקיד היתה, מינויו לרב ראשי רשמי עבור כל יהודי מזרח אירופה, הן התושבים הותיקים והן המהגרים שזה מקרוב באו.

מיום שענד הגרש"י לראשו את נזר הרבנות, נכנסה הקהילה לתקופה חדשה, ועידן  חדש החל בה. הוא החל בפעולות קימום הקהילה מחדש, ונעשו פעולות ומעשים שרישומם ניכר עד היום. עד מהרה התפרסם שמו אף מעבר לגבולות צרפת, והוא היווה כתובת בינלאומית עבור כל המוסדות הרבניים שבתפוצות תבל, ובכל עניין מסובך פנו אליו בכדי לשמוע את דעתו.

ממעתיקי השמועה של אדמו"רי קוצק

בשנת תשי"ד, על אף טרדותיו המרובות בנשיאת עול הרבנות והאחריות על כל עניני היהדות במדינה, נעתר הגרש"י לבקשת ידידיו הרבנים, קהל צאן מרעיתו, והמוני שומעי לקחו, והחל לערוך ולהוציא לאור עולם את יצירותיו הנפלאות, הלא המה סדרת ספריו "שארית מנחם" ד' חלקים על התורה, מועדים, ועניינים שונים, המכילים בעיקר את אוצר דרשותיו שנשא במקהלות עם לאוזני כמהי מוסריו. ספריו התקבלו בציבור מגדול ועד קטן באהדה בלתי רגילה, ועד ימינו אנו אינם יורדים משולחן מלכים, והדרישה והחיבה להם אך גדילה והולכת.

כפי שמציין הגרש"י במבוא לספריו, כל דבריו מיוסדים על דברי חז"ל, רבותינו הראשונים והאחרונים, ועל דברי ואמרות קודש רבותיו הקדושים האדמורי"ם לבית קאצק-לאמאז' זיע"א, שהוא ואבותיו דבקו בהם בכל לב, ולאורם התהלכו בכל אורחות חייהם. ידוע כי הספר "שארית מנחם" מונח היה תדיר על שולחנו של כ"ק אדמו"ר ה'בית ישראל' מגור זי"ע, ואף אמר כמה פעמים ווערטער בשמו.

מתנה נכבדה העניק לנו המחבר הדגול, בהביאו מאות אמרות קודש כנתינתם ובלשונם מאדמור"י בית קוצק לדורותיהם, החל מכ"ק האדמו"ר ה'שרף' זיע"א, בנו כ"ק האדמו"ר רבי דוד זיע"א, וצאצאיו אחריו האדמורי"ם לבית פילוב לאמאז' סוקולוב ועוד, וביחוד מרבותיו שהסתופף בצילם, הלה הם כ"ק מרן האדמו"ר רבי צבי הירש מלאמאז' זיע"א בן רבי דוד מקוצק, ובנו כ"ק מרן האדמו"ר רבי אברהם פנחס זיע"א הי"ד, מלאמאז'-שעדליץ. אמרות רבות שמע בעצמו מפיהם, והרבה שמע מאבותיו וזקני חסידי קוצק שזכה להכיר. לרבים מאמרות אלו הגרש"י הנו מקור יחיד, ולולא שהדפיס אמרים אלו וחקקם בכתביו לדורות, לא היו ידועים כיום, ולא בכדי מכונה הגרש"י 'מעתיק השמועה לבית אדמור"י קוצק'. [יצוין כי במהדורה החדשה שיצאה לאור בשנת תשע"ג, ע"י הרה"ח ר' שמואל אלברט הי"ו, נוספו מראי מקומות לאמרות קודש רבוה"ק מקוצק זיע"א ועוד גדולי ישראל].

בשנת תש"כ הוציא לאור את ספרו "שמן לנר", שגם הוא כקודמו קנה לו מקום של כבוד ויקר בארון הספרים התורני. ט"ל המאמרים הכלולים בשני חלקי הספר, עוסקים בנושאים העומדים ברומו של עולם, ונצטט לדוגמא שמות כמה מהמאמרים: שבת וכנסת ישראל, אחרית הימים, מאי חנוכה, עשרת הדברות, דור המבול, עבודה שבלב, ארבע כוסות, נסיון העקדה, ברכת הנהנין, שבטי ישראל, קדושת בכורה, קדושת כהונה, ועוד.

במסגרת זו נזכיר אחד מעשרות הרעיונות המופלאים שרשם הרב זצ"ל בספריו, אותם שמע מרבו הרה"ק מלומאז'. ואלו דבריו: מדוע הוקדם שמו של יעקב אבינו בפסוק "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואת את בריתי אברהם אזכור" וגו". ביאר זאת הרה"ק מלומאז' בביטוי קוצקאי ממצה, חריף ומרגש כאחת: "מיט א געליטענעם שטעלט מען דך ארויס". יעקב אבינו סבל יותר מכל האבות ולכך מעמידים אותו ראשונה, בכדי להזכיר זאת לזכות. את הסובל מעמידים בראש הרשימה, בגלל חשיבותו העצומה כלפי מעלה.

הרה"ק ר' צבי הירש מלאמאז' זצ"ל

התקשרותו לכ"ק אדמו"ר ה'בית ישראל' מגור זי"ע

אחר שנות החורבן, כאשר רבו האחרון האדמו"ר מלאמאז'-שעדליץ הי"ד נעקד"ה, נקשר הרב בעבותות אהבה לאדמו"ר ה'בית ישראל' זי"ע והיה מהיושבים ראשונה במלכות. מפעם לפעם הגיע להסתופף בצל הקודש, והתבטא בהתפעלות "זוהי ממש קוצק בהתגלמותה".

מרן ה'בית ישראל' הראה לו חיבה יתירה, ומלבד השתתפותו בשולחנותיו הטהורים, אף הזמינו להיכנס אליו לקודש פנימה לקידושא רבא ולסעודות שבת. הרב היה שומע ברטט את אמרות קודשו, וכדי לא לאבדם, העלה אותם עלי כתב למשמר ומזכרת, ואף את ידידיו ותלמידיו זיכה בדברי קודשו, בע"פ ובמכתביו הרבים אליהם, וכל דברי הרבי זיע"א, הנם עבורו תורה הצריכה לימוד.

אודות אמרות הקודש של מרן ה'שרף' מקאצק, התבטא ה'בית ישראל', "כי הם יורדים עד נקבי התהום, והיה מוכן ללכת רגלי הרבה קילומטרים בכדי לשמוע בדיוק איך נאמרו מפיו ובלשונו הקדושה". ומשנודע הדבר ל'בית ישראל', כי הגרש"י זצ"ל זכה לשמוע את אמרות קודשו של ה'שרף' מחסידים שזכו להסתופף בצלו, על אף שכל רז לא היה אניס ליה למרן ה'בית ישראל' במורשת בית קאצק, שמח לשמוע מפיו של הגרש"י את שמועות והליכות בית קאצק כנתינתם, ואף בכמה הזדמנויות ציטט אותם בשמו. פעם התבטא אליו הרבי בלשון נופל על לשון "דו ביסט א געדרוקטער יוד".

סיפר יהודי שהיה נוכח פעם בקידוש אצל מרן ה'בית ישראל', כשבין הנוכחים היה גם הגרש"י זצ"ל. הגרש"י ישב כל העת כעבד לפני רבו (על אף שהיה מבוגר בגילו מהרבי בכעשר שנים), עדי כדי כך שגם בצלחת שהגישו לפניו לא יכול היה לגעת ולאכול מרוב פחד ואימה. הרבי לקח את צלחתו של הגרש"י נתנה לאחד מחסידיו שעמד בסמוך, ואמר לו: "מעגסט עסן שיריים פום עהם אויכעט" [אתה יכול לאכול גם את השיריים שלו].

ונר האלוקים בטרם יכבה

משא עול הרבנות שהיה מונח על כתפיו, לא אפשר לרב זצ"ל לעזוב את עיר הבירה פאריז לעתים תכופות, אולם כשרק היתה לו הזדמנות, שם פעמיו לבקר בארץ הקודש, אשר תמיד עיניו ולבו היו שם, תחילה שם פעמיו לירושלים עיה"ק, שם הסתופף בצל קודשו של רבו כ"ק מרן ה'בית ישראל' זי"ע, ושמחה גדולה היתה לו להיפגש עם רעיו וידידים החסידים מימים עברו. מוסדות התורה ששו כמוצא שלל רב להזמינו לביקור כבוד, בכדי שתלמידיהם יחזו בתואר זיו פניו של חסיד מהדור הקודם, גדול בתורה ויראה, וניחן בכל מדה נכונה שמנו חכמים, והוא נעתר ברצון להזמנתם, ובא להשפיע מטובו ואמריו על התלמידים.

ברבות השנים, כאשר הקהילה החרדית בפאריז הלכה והצטמצמה, חש הגרש"י כי סיים שם את שליחותו הענפה, ובהשתוקקותו לעלות לארה"ק, החל לחפש אחר ממלא מקום ראוי לשבת על מקומו, ולאחר מאמצים רבים מצא את אשר ביקש, הלא הוא הגאון רבי חיים יעקב רוטנברג זצ"ל מאנטוורפן, בו ראה את הדמות המתאימה שתמשיך ללבות את אש הקודש שהוצתה על ידו בפאריז.

במהלך חודשי החורף של שנת תשכ"ד, הגיע הגרש"י שוב לחונן את פני ארה"ק, והפעם יותר מתמיד, עם כוונה מעשית לעלות בקרוב ולהתיישב בארץ מתנת ה' וחמדת כל דורות עם ישראל.

ידיעה על הרב מפאריז שעלה להתשקע בארץ, המודיע י"ד אייר תש"כ

בתחילת חודש אדר חזר לפאריז, בכדי לעמוד מקרוב על משמר הכשרות לקראת חג הפסח הממשמש ובא, ולדאוג ליתר צרכי הקהילה בגשמיות ורוחניות.

רבות מחשבות בלב איש, ולדאבון ושברון לב קהל עדתו, וכל עדת יהודי פאריז שאהבוהו אהבת נפש כאהבתו אליהם, בעיצומה של עבודת הקודש, תוך כדי עמידתו האיתנה על משמרתו, ביום י"א אדר לאחר ביקורו אצל רופאו האישי, נדם בפתאומיות לב הארי החי, והתבקש לישיבה של מעלה. ההלם והזעזוע על שפנה הודה זיווה והדרה של פאריז עיר הבירה וצרפת כולה, היה כבד ביותר. ההרגשה היתה כי החלל שהותיר גדול עד מאוד, ואין מי שיהיה מסוגל למלא את מקומו של הרב הנערץ שפיאר את שמי צרפת במשך שלושים וחמש שנים.

בעיצומו של יום הפורים נערכה הלווייתו של הגרש"י זצ"ל, קהל של אלפים רבים של יהודים התאסף ברחובה של עיר ליד בית הכנסת של "אגודת הקהילות" לחלוק לרב את כבודו האחרון. זקנים עם נערים הורידו ושפכו דמעות כמים, וביכו תמרורים את האבידה הקשה, של רבה ומנהיגה הדגול של היהדות החרדית הנאמנה בצרפת.

הגרש"י נקבר באופן ארעי בבית העלמין בפאריז, וכעבור כעשרה ימים הועלו עצמותיו לארה"ק למנוחת עולמים. בהלווייתו שהתקיימה בירושלים ביום כ"א אדר, השתתף קהל עצום בראשות כ"ק אדמו"ר ה'בית ישראל', האדמו"רים מביאלא, אמשינוב, סלונים, ועוד אישים חשובים שליווהו בדרכו לחלקת הרבנים בהר המנוחות, שם נטמן בסמוך לקברו של גאון ישראל ופארו, רבי מנחם זעמבא זצוק"ל הי"ד.

יריעה זו מבוססת על פרקי הספר הביבליוגרפי "הרב מפאריז" ב"כ, שנכתבו בטוב טעם וביד אמן ע"י ספרא רבא, הרה"ח ר' שמואל אלברט הי"ו, בהם תוארו בהרחבה דברי ימיו המפוארים של הרב זצ"ל, בתוספת עובדות, מסמכים ותמונות נדירות

ספר הרב מפריז