מסע-קיץ נורא הוד עם הרבי מצאנז, בעיצומם של ימי השואה

הרבי הקדוש מצאנז, שלושים שנה לפטירתו, ט' תמוז תשנ"ד – ט' תמוז תשפ"ד

שמונים שנה חלפו מאותו מסע איום.

במבט היסטורי שמונים שנה אינם זמן ארוך כלל, ואולי לכן כל כך קשה היום להבין איך האנשים האלו, כמעט בני דורנו, שרדו את המסע הזה ואיך השתקמו ממנו. איך הם הצליחו לשכוח ולהיבנות מחדש?

היום, ביום השנה השלושים לפטירתו של הרבי הקדוש מצאנז זצ"ל, מי שחווה את אימי השואה על גופו ואיבד בה את כל משפחתו וקהילתו, אנחנו שבים לאותו מסע רגלי שכפו הנאצים על אלפי יהודים מוכים ושבורים.

בחודשי הקיץ של שנת תש"ד, לפני שמונים שנה בדיוק, גורשו יהודי הונגריה ורומניה לאושוויץ. בני המזל שביניהם נבחרו לעבודה, והיתר עלו על מוקדה של אושוויץ במהירות ובאכזריות.

לאחר חג השבועות שנת תש"ד החל מסע התלאות הטראגי שרבים מהצועדים בו לא שרדו ונשארו שכובים, מתים, בצידי הדרך.

הצועדים, לאחר שהופרדו בברוטליות מבני משפחותיהם, היו שבורי גוף ונפש. ידוע ידעו היטב להיכן לוקחו יקיריהם, וגם הם, חייהם היו תלויים להם מנגד. הם לא ידעו אם ישרדו את ההליכה, או שמא תימוט רגלם ואז תפלח ירייה את פתיל חייהם.

באותו זמן זרח עליהם אורו של איש פלא, צדיק יסוד עולם, "אור מופלא רום מעלה", שגם הוא – גורלו היה כגורלם. את הרבנית ואת י"א הילדים הקדושים הרגו הרשעים באושוויץ, והוא נשאר בגפו.

אינספור עדויות מספרות את סיפורו המפעים של הרבי הקדוש מצאנז קלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל זיע"א, אז בהלוך עם ישראל בגיא צלמוות.

האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מקלויזנבורג זצ"ל עם בנו האדמו"ר שליט"א

הרבי היה אז מגדל אור של חיזוק ואמונה וחיזק יהודים נשברי לב בדרכו המיוחדת, בקרבת האלוקים שלא עומעמה ולא נחלשה אפילו כמלוא נימה, גם בימי צר ומצוק.

הרבי הקדוש הזליף טללי אמונה ושמחה על נפשות שבורות ומרוסקות, וכאשר הגיע רגע השחרור לא שקע במחשבות והרהורים על מה שהיה ולא יהיה עוד. הרבי הקדוש, מלאך שמֵימי נורא הוד, דבר אחד העסיק את ליבו הטהור אז: איך לבנות את העולם מחדש. והוא בנה, כפי שאלף אנשים רגילים אינם יכולים לבנות. והוא הקים, מה שבשר ודם אינו יכול להעלות על הדעת. הרבי הסתובב בין מחנות העקורים ובנה עולמות חדשים, קהילות שלמות של אלפי ניצולי שואה, מוסדות לבנים ולבנות. הוא היה אביהם של אלפי יתומים ויתומות, ורק אחרי שסיים את תפקידו בין שארית הפליטה נפנה לחשוב על עצמו, ואז בנה בית מלוכה חדש ומפואר, בית גדול וקדוש עם הרבנית הצדקנית, ניצולת שואה אף היא, בתו של הרב הק' מנייטרא הי"ד זיע"א.

רבות סופר ויסופר על הימים ההם שבהם פעל הרבי הקדוש בגפו באותם "ימי הרת עולם", אולם עתה, לקראת יום ההילולא השלושים, נביא קטע מתוך עדות ניצול שואה שצעד יחד עם אלפי יהודים באותו מסע. העד, ר' אשר ברנר מקריית אתא, סיפר לסופר וחוקר השואה ר' יהושע אייבשיץ את זיכרונותיו מאותם ימים, אותם צריך רק לקרוא. אין מה להוסיף:

אני, אשר ברנר, יליד העיירה טורגמאש, נלקחתי, עם כל משפחתי וכל יהודי הקהילה בעירנו, בחג שבועות של שנת תש"ד, והובלנו ע"י הגרמנים למחנה ההשמדה באושוויץ.

נער הייתי. כמעט ילד, מול עיניי ניצבו אימי ואחיותיי – ע"י ד"ר יוזף מנגלה ימ"ש – בצד המיועד להשמדה. דעתי כמעט נטרפה עלי. הצרות שנחתו עלי, נער צעיר, בפתאומיות שכזאת, היממו אותי והיקהו את כל חושיי.

הייתי כולי מבוהל ומבולבל.

ואז זימנה לי ההשגחה העליונה הצלה רוחנית.

הוצבתי בפלוגה אחת עם כ"ק האדמו"ר הרב מקלויזנבורג.

כמו כולנו, הוא גם לבש אותה "כתונת פסים" של אסירי אושוויץ. והוא סבל אפילו יותר מאיתנו, כי הוא עמד בעקשנות מופלאה על שלו: לא אכל טריפה, שמר בקפדנות להניח כל יום תפילין, ארגן תפילה בציבור.

וכאש הגיע יום השבת, שאנו האסירים שכחנו לפעמים בכלל על קיומה, הוא הצליח בתחבולות רבות להימנע מלחלל את השבת, ויחד עם זה הוא אף פעם לא הרשה שמישהו אחר יעשה את מכסת העבודה במקומו. כל זה עורר את חמתם של ה"קאפוס" שהציקו לו מאוד והרביצו לו מכות רצח.

אולם לאט לאט השתנה יחס ה"קאפוס" אליו. הרבי רכש לו עמדה ומוניטין של איש קדוש והרבה מאנשי ה"קאפוס" שבהתחלה הציקו לו, עכשיו אחרי שעמדו על אופיו, עקשנותו ומסירות נפשו ועמידתו על עקרונותיו הדתיים וערכיו האנושיים, נטו לו חסד.

יחד אתו, עם עוד אלפי אסירים יהודים מאושוויץ, הובלנו לפולין. היה זה בקיץ 1944, אחרי המרד הכושל של הפולנים.

הובאנו לוורשה כדי לפנות את ההריסות שנשארו מהגיטו היהודי בוורשה, שם שהיתי כחודשיים-שלושה.

לאחר שקבוצתי סיימה את עבודתה הובילו אותנו ברגל מאות קילומטרים. עברנו כמעט את כל פולין לאורכה. עברנו דרך ערים בהן היו, לפני החורבן, קהילות יהודיות ומפורסמות כמו סוכטשוב, קוטנא, לודז', פוזן…

לכל מקום בו נקלענו הקרינה עלינו השפעתו הברוכה והמלבבת של הרבי מקלויזנבורג. זה השפיע על התנהגותנו בינינו, בין איש כלפי רעהו.

בפוזן דחסו אותנו לתוך קרונות בהמות. שמונה ימים נסענו מפוזן לדכאו. במשך שמונת ימי ה"נסיעה" לא קיבלנו כל אוכל או שתיה. רבים היו המתים בקרון הדחוס. אנשים מתו מרעב או מחוסר אוויר לנשימה. ערימות של גוויות הצטברו בקרון, רבים התערטלו מכל רגש וערך אנושי, אך הוא הרבי הפיח בנו רוח של קדושה ואמונה (…) דווקא אמונה זו הצילה והחזיקה אותנו, ובזכותה נשארנו בחיים, וכך הגעתי לדכאו מכורבל ומכווץ, ספק חי ספק מת (…)

מאותו טרנספורט של אלפי אסירים שהגיעו מוורשה ברגל רק קומץ קטן נותר בחיים.

(…)

בצריף החולים בו שכבתי נפטר רב חשוב, תלמיד חכם מהונגריה. לעולם לא אשכח את הרושם העז שעשו עלי דברי ההספד המרגשים שנשא הרבי. למרות התשישות הרבה והחולשה בה היינו נתונים, ולמרות האדישות הטבעית שלנו למוות, השאיר עלינו ההספד רושם חזק ביותר. ההספד הוכיח לנו את ערכו הרם של כבוד האדם המושפל, כבוד היהודי המושמד התנשא וגדל בעינינו.

ואז הגיע ראש השנה של שנת 1944 (תש"ה). במיהלדורף ארגן הרבי תוך סיכון גדול מניין גדול. התפללנו בציבור בדביקות רבה. הרבי לא ויתר אפילו על עריכת שולחן (טיש) ואמירת דברי תורה בימי החג הקדושים…

בגיליון "דבר" (עיתון הסתדרות העובדים בישראל, 25 בספטמבר 1959) מופיעה שיחה גלויה עם הרבי הקדוש מצאנז, לה זכה סופר העיתון בזכות קשריו ומרצו.

הסופר, ש' שבתאי, שהה יום שלם בקריית צאנז החדשה בנתניה, המתין בסבלנות, ולבסוף זכה להיכנס אל הקודש פנימה. השיחה הייתה מופלאה, וכתיבתו של הסופר שעמד יום שלם והשתומם לנוכח "האש הגדולה הזו" מופלאה לא פחות.

תחת הכותרת "מוטב להישרף מאשר לשרוף" מספר העיתונאי:

והגעתי לשאלה האחרונה. בשעת תפילת שחרית, שמעתי את הרבי חוזר כמה וכמה פעמים על מילים "אהבת עולם אהבתנו"… ולפני עיני עמדו אשתו ואחד עשר ילדיו שנספו בשנות אובדן ושואה. שאלתיו, רבי, שמעתיך מתפלל וחוזר על המילים "אהבת עולם אהבתנו", כיצד אתה מיישב מה שקרה לך, לכולנו, לעם ישראל עם אותה "אהבת עולם אהבתנו"?

אמר הרבי:

שאלה זו כבר נשאלתי עוד בימי המלחמה. היינו 5,000 איש שלוקחנו מאושוויץ לוארשה לעשות ניקוי הגיטו. יום אחד אמר לי אחד היהודים: "רבי, האם גם היום אתה אומר 'אתה בחרתנו'? עניתי לו: 'היום אני מבין את אתה בחרתנו יותר מאשר אי פעם לפני כן. אילו לא היינו נבחרים היינו כמותם, נאצים. ואנו נבחרנו שלא להיות כמותם. מוטב להישרף מאשר לשרוף. שכן מה זה 'טוב'? האם 'טוב' הוא לזלול? האם אנו מקנאים בחיות?".

מילים של קדוש-עליון, "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו", שלא זו בלבד שלא איבד מאמונתו ואפילו כמלוא הנימה, אלא "הבין את אתה בחרתנו יותר מאשר אי פעם לפני כן"…

ואם כבר נדרשנו לשיחה נדירה זו, שמאות אלפי קוראים חילונים בוודאי נדהמו מהמסרים המדהימים שלה, נביא עוד כמה שורות, דווקא מתוך השיחה המקדימה של הסופר עם הגאון רבי שמואל אונסדורפר, ראש ישיבת צאנז במונטריאל שבקנדה:

הרבי אמר פעם: מימיו לא העלה על דעתו לתקן את העולם. אלא "שהכריחוהו לכך". הרבי היה במחנות ההשמדה וכשהגיע יום השחרור, ראה סביבו ערמות של גוויות מתות. "כלום יכולתי שלא להביאם לקבר?";ומסביבו היו חולים. "כלום יכולתי שלא לטפל בהם? שלא לארגן להם ביקור חולים?";וסביבו היו אנשים צעירים, רובם יתומים. "כלום יכולתי שלא לדאוג להם בחומר וברוח? נאלץ הייתי להקים להם ישיבות ובתי ספר, לדאוג למחייתם, להשיאם ולפרנסם".

ב-1946 העביר הרבי כמה מאות נפשות שנקשרו אליו מגרמניה לאמריקה, ונהג בהם כשם שנהג סבי בחסידיו שלו. ידע את מחסורו של כל אחד מהם, בפשטות ובלי מליצות. הם באים אליו בכל ענייניהם, בפרנסה ובחיי המשפחה, בעבודה ובגידול ילדים. "הוא נושא כל אחד מהם בראשו".

כאשר נפרד הרבי מאנשיו, בשבת האחרונה, היה זה ליל כל נדרי ולא שבת… אנשים בכו בדמעות שליש. "הרבי הוא אבינו, הוא הכל לנו, על מי הוא עוזב אותנו?".

ועוד אומר לי ר' שמואל (אונסדורפר): ראית בוודאי כיצד הרבי שוחח עמי לפני שהניח את הטלית. אל תחשוב שדיבר אתי בענייני שמיים. הוא סיפר לי כי ברוך ה' הצליח כבר למצוא מקור פרנסה לאברך שבא איתנו.