"תנו, אארוג חלומות לי של כסף…"

הנערה הקדושה מרת שרה פישקין הי"ד.

קטעים מיומנה

שרה פישקין, בת 18 בהירצחה, נולדה בעיירה הליטאית רוביז'ביץ'. בילדותה הייתה חברה בקן בנות אגודת ישראל בעיירתה. על ההיסטוריה של עיירה זו, ההווי שלה וסופה המר, נכתוב בחלק האחרון של היריעה.

כמה עשיר הוא חלומי…

בשמים צצים כוכבים. נוצצים, קורצים בתוך הלילה האפל, והכל שוקע בשינה רוגעת, שינת חלומות הפז. כמה עשיר הוא חלומי! ועז חפצי שהוא יימשך עד אין קץ…

שורות אלו, כמה קשה להאמין, נכתבו בידי נערה צעירה, שבמקום לטוות חלומות במיטה נוחה, בבית חם, מגוננת בכנפי אבא ואימא, אחים ואחיות, חוותה את אימי השואה במצור ובמצוק, וגם בימים המרים ההם, בלילות הקשים מנשוא, המשיכה לחלום ולכתוב. בשורות יומנה הצפוף של שרה פישקין יצוקות משאלות ליבה הטוב, הרגיש והרחום; ביומנה קורע הלב מבטאת שרה רגשות מדהימים. בכתיבתה היפה, יוצאת הדופן, היא מביאה את הצד היהודי, האנושי, הרך והחומל, של נערה כה צעירה, שמתקשה להשלים עם מר גורלה אבל אינה מפסיקה להאמין בהקב"ה ולדבר עימו.

שרה פישקין, מהעיירה רוביז'ביץ' (פלך מינסק), הייתה נערה אצילת נפש, כישרונית ורגישה. היה בה טוב לב ורצון עז ללימודים והשכלה. כתיבתה יפה ועמוקה; עולמה פנימי ועשיר, ומבין בתרי יומנה מבצבץ הקשר שלה עם הקב"ה. היא מדברת אליו ומגוללת בפניו את סבלה "כבן המתרפק על אביו".

בימים שבהם תלמידים צועדים לבתי הספר, בחדוות נעורים, בשלווה ובתום, מותר לנו להיזכר בנערים ובנערות שלפני שמונים שנה, בערך, נגדע חלומם באבחת חרב, לאחר שנים ארוכות של עינויי גוף ונפש ומלחמה בלתי פוסקת בייאוש המכרסם. היו אלו ילדים שנתלשו מחיק הוריהם אל כור ההיתוך של מחנות העבודה והמוות, או, לחילופין, לבתי מסתור, אצל גויים, שבהם היה עליהם להיאלם דום, להיבלע בעליית גג או במרתף למשך תקופות אינסופיות, ולסבול געגועים שמטריפים את הדעת.

בערב תשעה באב ביקר בגנזך קידוש השם שריד השואה ר' דוב האוסדורף שליט"א מבני ברק. עשרות נערים מישיבותיה של בני ברק באו להקשיב לעדותו. ר' דוב הסתתר בבית של גוי במשך תקופה של שנתיים. למזלו הוא היה יחד עם אביו, אבל תיאורו היה כה נוגע ללב עד שהיו מבין הבחורים שהקשיבו לו שלא הצליחו לעצור בעד דמעותיהם. ילד בן 6 שאינו רואה אור יום, ואביו מלמד אותו לקרוא לשון הקודש והלכות ברכות. האם לא הרגשתם צורך לצאת החוצה? להתאוורר? נשאל ר' דוב בפי ילד בן 12, שהגיע יחד עם אביו לשמוע, ור' דוב ענה: בוודאי שהרגשנו צורך, אבל למדנו לא להרעיש, לא לבקש דברים, למדנו להשלים עם המצב… ילד בן 6! הילד הזה זכה להינצל ולעלות לירושלים, ללמוד בישיבת קול תורה אצל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, ולהקים משפחה יפה מאוד ב"ה.

שריד השואה ר' דוב האוסדורף שליט"א בשיחה ב"גנזך קידוש השם"

ניצולי השואה שזכו להקים עולמות חדשים הם ניסים מהלכים, והלב דואב על מיליונים שלא זכו, ולכן, בימים של "תחילת השנה", מותר לנו להרהר בזכרם של ילדים וילדות, פרחים מלבלבים, שיכולים היו להאיר את העולם בכישרונותיהם ובתכונותיהם, אלא שנגדעו בידי זדים ארורים ואף לקבורה לא זכו.

המילים של שרה פישקין נוגעות ללב. במשך שנתיים ויותר היא פרקה ביומנה את המתחולל בליבה השבור מצער וגעגוע. שורות צפופות ממלאות את דפי היומן בכתב ידה היפה והמסודר, עד שבאמצע יום אחד, באמצע שורה אחת, נפסק היומן ושרה פישקין נלקחה מגטו רוביז'ביץ' לדבורץ. גם בדבורץ המשיכה לכתוב והטמינה את הדפים בבקבוקים, עד שבחורף של שנת תש"ב נרצחה בירי בקבר פתוח, מאחורי המחנה, יחד עם כל יהודי המחנה, ה' ייקום דמם.

את החלק הראשון של היומן הטמינה שרה בביתה, והוא הגיע בדרך-לא-דרך לידי אח שלה, יעקב פישקין. הוא פרסם קטעים מהיומן (בתרגום מיידיש) בכמה מקומות, ביניהם ב"ספר רוביז'ביץ' ", ב"ילקוט מורשת" שיצא לאור בחודש תמוז תשכ"ה, לפני כמעט שישים שנה, ועוד.

שרה, בת ליטא שורשית, כותבת ברגש, אבל ממילותיה לא נעדרת השכלתנות הליטאית, ההגיונית.

הינה קטעים מהיומן.

כ"ב בסיוון תש"א

חיש מהר עבר השבוע ויחד עמו העבודה היומיומית הרגילה, כל יום עם תוכנו המיוחד, כל שעה עם תקוותה, הזמן עובר חיש מהר ואין איש שידע מה טומן בחובו יום המחר. עבר יום והגיע ערב, השמש שקעה אט אט, אם כי עז מאוד הרצון שתזרח ותחמם עוד שעה קלה, היא עושה את דרכה כמדי יום ביומו, שולחת בנו קרניה האחרונות כמו מאחלת לנו כל טוב לקראת הלילה השחור ההולך ויורד עלינו. בשמים צצים כוכבים, נוצצים, קורצים בתוך הלילה האפל, והכל שוקע בשינה רוגעת, שינת חלומות הפז. כמה עשיר הוא חלומי! ועז חפצי שהוא יימשך עד אין קץ…

23.06.41

יום רודף יום. ידיעות מתחלפות חדשות לבקרים, אך את האמת לאמיתה אין איש יודע. אנשים שבורים ורצוצים, אינם יודעים מה לעשות. אין עובדים היום, מחליפים מבטי אלם, אבל זה אותו האלם המדבר ואומר הרבה יותר מאשר מילים… האם אין אלה הימים האחרונים שלנו, שבהם כולנו, העובדים כאן, נמצאים ביחד? (…) דמעות מתקשרות בעיניים. כל אחד מביט בצער רב על חברו. מה קשה תהיה עלינו הפרידה.

יותר מ-13 חודש עבדנו פה יחד, כה התיידדנו, כה קרובים נהיינו איש לראהו, איזו הרמוניה שוררת כאן בינינו. כל אחד בשבתו על מקומו עושה לעצמו את חשבון נפשו. מה היה יחסו לזולת? אולי הוא פגע פעם במישהו במילה, וההוא ישמור לו טינה בלב. יש רצון לגשת ולבקש מחילה וסליחה כדי שיוכלו להיפרד כידידים טובים, והדמעות חונקות בגרון. אה! איזו קדרות אופפת אותנו בשעות האחרונות הללו. השמש שקעה כבר. השעה 1 אחר חצות, ואנו מתכוננים לדרך ארוכה ובלתי ידועה. כל אחד רוצה להציל את עצמו. הרצון לחיות הוא כה חזק, הלא כה צעירים אנו!

ואני נזכרת בבית, מי יודע אם אפגש עוד עם הוריי, אחיי ואחיותיי. להישאר כאן בודדה וגלמודה, קשה מאוד, ולשוב הבייתה, אין כל אפשרות. אני מחליטה לצאת עם כולם לדרך המובילה לעיר מינסק. השעה 4 לפנות בוקר והעצבות כה רבה, קשה לתאר זאת במילים.

אנו 15 ק"מ ממינסק, הדרכים מלאות פליטים, ופתאום מופיע מולנו אוטו ואנשיו מורים לנו לשוב חזרה לוואלוז'ין. השחר עולה, העיר שקטה, שקטה מדי. מחכים בפחד ליום המתקרב ובא.

 25.6.41

היום נכנסו הגרמנים לעירנו… (אחר שנכבשה מידי הרוסים. י"ר)

הבוקר צח וחמים, אך רבה הרִגְשה. עייפים מהדרך קפצנו לביתנו ומיד פנינו למערכת (לעבודה. י"ר). פתאום חלף אווירון גרמני והתחיל להפציץ את העיר. היו מטחי יריות. חששנו לשבת בבית, יצאנו אל הגינה וחיכינו בשקט למוות המתקרב. נורא אותו רגע כאשר חולף הכדור מעל ראשך ונדמה לך כי עוד מעט ישים קץ לחייך הצעירים. אך פלא. על פי ציוויו של הלב, משתלטת עלינו שלווה ובגאווה אנו מביטים היישר בעיני המוות ותוהים מה יביאו השעות הקרובות.

פתאום, רואים אנו חיל גדול של גרמנים מתקרבים אלינו. כל מחשבותינו ותקוותינו להישאר בחיים, נגוזו. הלב ההולם בחוזקה ומחשבה יחידה משתלטת עלינו: הנה הסוף. משאלה אחת רק מקננת ברגע זה בליבי: לו יֵדעו הוריי איה מקום קברי, קבר ילדתם הסובלת בת השמונה עשרה.

אך כמה התרונן הלב כאשר נתנו לנו החיילים את חיינו במתנה ורק ציוו עלינו לעזוב חיש את המקום. מרחוק רואה אני את העיר בלהבות נוראות. עשן סמיך מסתיר את אור השמש, כביכול היא רוצה לא לראות ולא לדעת דבר. עמל אדם עולה בלהבות וכמה תקוות, מי יודע? ברחוב נופלים חפים מפשע שהכדור שנורה מידי ברברים שם קץ לחייהם. לכל אחד צפוי סוף כזה. הבולשביקים נטשו את עמדותיהם ונמלטו כדי להציל את חייהם. (…)

היום נורה פסח מזא"ה, הכרתיו ועזרנו אחד לשני תכופות. בן י"ח היה.

ואף על פי כן מתחשק לחיות. אנו נמצאים בשדה והמטוסים חולפים מעל לראשינו. אנו המומים ומפוחדים. אמא! רוצה אני לצעוק. אמא, בואי לעזור לי! בודדה אני כאן בעיר הזרה ובסכנה גדולה, אבל מה עשויים הורים לעזור במצב כזה, ומה מעשיהם, האם הם עדיין חיים?

פנה היום. התבערה מתגברת, מעלינו גלויים השמים. שומעים את צפצוף הציפורים. דומה כאילו בשירתם משתתפות הן בצערם של האנשים. מרחוק זועקים תינוקות שאימם נהרגה יחד עם בתה בת השלוש עשרה מהתפוצצות פגז.

השמש כבר שקעה, אנו שומעים המולה גוברת של אנשים שכמונו, מסתמא, נמלטו מהעיר ומסתתרים אי כאן. הלילה אפל, נטול כוכבים, כנראה גם הם לא רוצים להשתתף בסבלנו. הקור חודר ומרעיד כל אבר בגוף, אין במה להתכסות והיתושים עוקצים. רק לפני יומיים עוד היינו כה מאושרים. הייתה לנו מיטה נקייה שבה יכולנו להינפש לאחר העבודה, אך כל זה חלף לפתע ואין רצון להיזכר בו.

עייפים ורצוצים אנו נרדמים, חולמים על מחר טוב ויפה יותר.

לאחר תיאור קשה של המאורעות שמתרחשים "זה שלושה שבועות" בוולאז'ין, באיבניאץ וברוביז'ביץ' לאחר ש"עברנו 47 ק"מ ביום אחד", כותבת שרה שיר לזכר היום שבו עברתי את היער, בלכתי הביתה.

בסובכו של היער

בחיקו נישאים סודותיו של היער

ברוך ועדנה ילטפו את פני

יספרו אגדות המרחק האפור

ופריחת השחרית הוורודה בצבעה אילנות

שובלה הוורוד…

לי תקרא להלך, לטבול, להשתאות

על זרמה הוורוד

לתעות אחפוץ בזה יער-קדומים

בין אלוניו עתיקים צעופי-רז…

במשעוליו הצרים,

הטובעים בפרחים

טובלי טל-שחרית

וקורצים יהלומים,

בוורדות הענוגה, בלי לדעת לאן.

כל משעול יובילני

בכוחו הטמיר

לתעות בו בלי קץ…

הוי תנו לי

תנו לי לטוות חלומי, חלום כסף

תנו ואטביע חלומי בתוכו

הלוא האמת מנעה ממני אושר

על כן לי אמצא שיכחה בתוכו.

תנו, אערוג חלומות לי של כסף

תנו אשבץ בתוכם נשמתי

אני בחיים מקום לא מצאתי

תנו, ואחיה בחלום עד כלותי.

המשך יבוא בעז"ה