גלוית ברכה לשנה טובה, ד"ש מילדי ישראל הלומדים תורה, מחנות המעצר קפריסין
מאת: ד. סורסקי
גלגולה של גלוית שנה טובה, קפריסין-א"י-חיפה
גלוית שנה טובה משולבת בתמונה יהודית טיפוסית, עוד וריאציה של כרטיס ברכה לקראת השנה החדשה, כך חושב מי שנפגש עם התמונה שלפניכם.
מסתבר שכך חשב גם רוכל הרחוב החיפאי שעמד בבוקרו של יום והציע את מרכולתו לעוברים ושבים. בה הייתה גם אסופת גלויות, כמו זו שלפנינו. את המסתתר מאחורי עדשת המצלמה לא שיער.
הבוקר הזה לא היה עוד בוקר עבור משפחת פופוביץ, וכן לרוכל הרחוב החיפאי שממנו נרכשה כל אסופת כרטיסי הברכה במפתיע.
מהו הסיפור הטמון בתמונה? מיהן הדמויות ומה הקשרן? מי צילם? וכיצד הגיעו לרוכל?
מי הם ילדי החמד הלומדים בשקיקה? וממי הם דולים ומשקים?
תמיהות עולות בקשר לתמונה. לחלקן תשובות הנעוצות בקפלי הזמן, אחורנית אל מחנות המעצר בקפריסין.
ילדי החמד הניבטים מן התמונה, המלמד שבתווך והפח המגולוון שמסביב אינם עוד תמונה בסדרת מהדורות כרטיסי הברכה.
בין מגורשי אוניית "כנסת ישראל" היו הרב אפרים פופוביץ ובנו הרב דוב פופוביץ, ממרביצי התורה בחיפה. כחלק מגורלם של יהודי בוקובינה הם גורשו לטרנסניסטריה, ביניהם גם משפחת פופוביץ. הרב דב היה אז פעוט בשנים.
מוגילב פודולסקי (Mogilev Podolskiy) שימשה מקום ריכוז ליהודים המגורשים וכן נקודת מעבר מרכזית וחשובה בגירוש לטרנסניסטריה.
שיירות עמוסות בפליטים יהודים מבסרביה ומבוקובינה עברו דרכה. ביריעת הזמן שבין 15 בספטמבר 1941 ל-15 בפברואר 1942 עברו דרך העיר קרוב ל-56,000 יהודים. המגורשים סבלו מתנאים מחפירים במחנה המעבר. צפיפות, זוהמה והתעללות בידי הז'נדרמים הרומנים היו מנת חלקם. אלפי יהודים גורשו מהעיר, ולמרות כל זאת למעלה מ-15,000 נותרו בה, אם בשל שלמונים ושוחד ואם משום שהיוו משאב כלכלי.[1] הרב אפרים פופוביץ ובני משפחתו הצליחו לשרוד במוגילב את הימים הקשים.
הרב אפרים פופוביץ (באדיבות משפחת פופוביץ)
עובדת היות הרב אפרים פופוביץ פרוון עמדה לזכות קיום המשפחה. תושבי הסביבה היו לקוחותיו, וכך שרדו בקושי רב. אם המשפחה נספתה ממגפת הטיפוס שהייתה דייר קבוע באזור.
בנובמבר 1946, עם תקוות רבות, הפליגו באונייה "כנסת ישראל". בעדות שמסר הרב פופוביץ הוא משתף את חוויותיו שנצרבו בזיכרונו כילד בן 6 מהמסע המטלטל, על תנאי החיים והצפיפות באונייה: [2]
"האונייה הזו הייתה לא של אנשים, של חבילות הייתה… באונייה התקינו מדפים, והעמיסו אנשים. אפילו לשבת ישר במדף כילד לא התאפשר לי…
האונייה הייתה גדולה, כשהייתה סערה בים היא היטלטלה מאוד… עשו מניין לתפילה".
את צריבת הגז המדמיע שהשתמשו בו הבריטים בעת המאבק בנמל חיפה הוא זוכר היטב.
מציאות החיים החדשה בקפריסין קידמה את פניהם של הפליטים. חיים בחוסר כול, בצפיפות, בפחונים שלהטו בקיץ ובמזון דליל. תרמיל אחד נותר לפליטה בסערות הימים ולא מש מהרב אפרים פופוביץ, ובו היו חמישה חומשי תורה "חוק לישראל".[3] את כל הנדודים עשו החומשים עימו, ועליהם שמר כעל בבת עינו. גם כשנזרקו החפצים מהאונייה, הם נותרו עימו. הרב אפרים פופוביץ היה איש ספר ותלמיד חכם. במחנות המעצר היה ל"איש עשיר" עם אוצר יקר ערך. כלואי המחנה סבלו מדלות ומהעדר ספרי קודש בסיסיים. כך החל לעסוק בלימוד חברותות.
בחומש "חוק לישראל" של הרב א' פופוביץ הוסיף בכתב ידו את ימי הזיכרון של בני המשפחה (באדיבות משפחת פופוביץ)
אבל מעבר לכך העסיקה את האב הדאגה לחינוך לילדו, הרב דב. חוסר המעש ובטלתו של הילד הטרידו אותו במיוחד.
את התמונה שלעיל תיעד הצלם במחנות המעצר בקפריסין. צריף הפח העוטר את התמונה סביב אינו מותיר ספק באשר למיקום צילום התמונה. נראה בה הרב דב (מימין) לומד תורה, ומי בתווך?
- הרב משה ישעיה ברקוביץ, מנחשוני מלמדי התורה: "יִשְׂמְחוּ תְּמִימִים. יִשְׂמְחוּ תַּלְמִידִים. יִשְׂמְחוּ תְּמוּכִים. בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה" (מפיוטי ש"ת) [4]
בין מעפילי האונייה "תאודור הרצל" שהגיעו לקפריסין מייד לאחר פסח תש"ז היה הרב משה ישעיה ברקוביץ. כבר בימי מסע האונייה התבלט בתושייתו ובנכונותו לסייע בכל הנצרך. הרב שמואל קאופמן, שהיה עימו במסע, מעיד: "ר' ישעיה עמד כל היום במטבח ודאג שלא יחסר לאיש מאומה. הוא היה מתנדב למשימה ומבצע אותה בשלמות".[5] מצב הנוער בהעדר מסגרת נגע לליבו של ר' שמעון בניש. כבר במחנות העקורים בגרמניה היה בין החלוצים בהקמת מפעלי חינוך, וגם בקפריסין היה מן הפעילים. מפעלו החינוכי הראשון היה הקמת ישיבה במחנה 64, ב"מחנות החורף" בנשיאותו של רב מחנות המעצר הרב י' בן-ציון רוטנר. אך השכבות הצעירות וכיתות הביניים של הילדים נותרו ללא ארגון. עובדה זו היוותה דחיפה להקים גרעין של ת"ת. "התחלתי לחרוש את המחנות, ובשלב הראשון אספתי כעשרה ילדים ממשפחות דתיות, ועתה היה צריך למצוא מלמד שיתמסר אליהם וילמד אותם קריאה וכתיבה. הכתובת הייתה ישעיה ברקוביץ, שמלבד טוב לבו היה ניחון גם בסבלנות ברזל. והוא אכן ניאות ברצון".[6]
וכך, יחד עם ילדים נוספים, היה הרב דב מתלמידי הת"ת. אומנם, אביו שעסק רבות בלימוד לימדו גם כן, אך תלמוד התורה המסודר ולימודיו אצל הרב ברקוביץ היוו עבורו משמעות ותכלית. ערש עולמו התורני היה בת"ת. בהמשך נשלח לישיבה קטנה של ויז'ניץ בחיפה, ואחר כך לישיבת פוניבז' בבני ברק.
חנוכייה של הרב א' פופוביץ שהיטלטלה בכל נדודיו, ומפארת את ביתו של בנו הרב דב בחיפה (באדיבות משפחת פופוביץ)
ילדים לומדים תורה. מציאות המושכת עין במחנות המעצר, צדה גם את עין הצלם (הלא ידוע) ונכנסה לפריים המצלמה, כשבתוך התמונה מתועד הרב ברקוביץ.
- "אומנות החיים" מאחורי גדרות התיל – יצירה, צילום ומלאכה
במעגלי חיי היום-יום במחנות המעצר התפתחה מערכת של יצירה, מלאכה ואומנות בסוגות השונות. ה"צורך", אבי ההמצאה, היה המנוע הראשוני. העדר ביגוד והנעלה, כלים, פרטי בסיס אלמנטריים לחיים היוו גורם יסודי ראשוני לפיתוח מלאכה ויצירה עממית של "אומנות שימושית". מבדי האוהל נתפרו בגדים, מפח נעשה מגהץ ומפחית שימורים נוצרה פומפייה. חומרי הגלם במחנות היו בסיס ומקור היצירה הפורייה, הפורצת דרך לכל דמיון שאין לו אח ורע. ארגזי המזון, חבלי האוהלים, השמיכות, וכן מתקני המחנה כמו מרצפת האבן הרכה היוו בסיס לקשת יצירה רבת פנים וגוונים, הרבה מעבר לשימושם הראשוני. מחד גיסא שימשו ליצירה עממית חובבנית שימושית, ערוץ ייחודי לפתרון בעיות, ומאידך גיסא ליצירה אומנותית עממית של חפצי נוי, רישום, איור, ציור ופיסול, מין בית יוצר חדש מסוגו ליצירה ולאומנות. מעבר לכך, התפתחה גם מערכת הכשרה מקצועית מסודרת של סדנאות ליצירה ולאומנות, מאורגנות על ידי גופים כדוגמת הג'וינט. סדנאות אומנות שולבו במערכות החינוך ותנועות הנוער. "סמינר רוטנברג למורים" היה מוסד שהפעיל כיתות אומנות למבוגרים.[7] בין מגורשי קפריסין הגיעו גם אומנים בעלי רקע מקצועי מעברם. בתקופת מעצרם בקפריסין הטביעו הם את חוויותיהם ביצירות אומנות. קפריסין היוותה עבורם תחנה והזנק בפיתוח. מבין האומנים הנודעים ניתן לציין את שרגא וויל ואת אַבָּא פֵנִיכֵל.
במכלול עולמות היצירה הפורה ניתן לכלול את שגשוג ענף הצילום, שנע במנעד שבין אומנות למלאכה. במחנות הופעלו צלמניות (בתי מלאכה של צילום) שהיו גם חלק מאפיקי המסחר.
מבין העסקים שהוקמו במחנות קפריסין ראויות לציון במיוחד הצלמניות שהופעלו על ידי מעפילים. הצלמניות, שעומדות על הגבול בין מלאכה לאמנות, תעדו את חיי היומיום במחנות.
הצלמים צלמו קבוצות ומשפחות באופן פרטי, אך גם תעדו אירועים ציבוריים וסצנות מחיי המחנות. הצילומים האלה נמכרו כמזכרות למעפילים ולשליחים…[8]
"פוטו רחל" היה אחד מן הצלמניות הידועות, ופעל על ידי רחל פישר. כבר בילדותה כחובבת עסקה בצילום וטרם המלחמה עבדה ב"פוטו ברנד" בצילום, בפיתוח ובריטוש תצלומים בעיר מגוריה קלו'ז (קולוז'וור – Kolozsvár).
עם הגעתה עם מעפילי פאן יורק (1.1948) פתחה צלמנייה, "פוטו רחל", וכך נכתב בשלט בקדמתה:[9]
תוך כמה ימים הקמנו באוהל הסמוך חדר חושך… שם הייתי מפתחת את התמונות. בחור קפריסאי ממוצא יווני הבריח לי נייר וכימיקלים לפיתוח מהעיר פמגוסטה. צבעתי מנורת נפט בצבע אדום.[10]
מכלול גורמים עיצבו את עולמות היצירה, הווי רוחם וסביבתם התרבותית של המעפילים והם נוכחים ביצירות ומהווים מקור השראה. תפיסת המציאות של כלואים בשבי, מאורעות השואה ותחנות הנדודים, חוויית ההעפלה לצד המסורת והאמונה היהודית וסמליה, הנצחה וזיכרון בני המשפחה והקהילות, הכמיהה והכיסופים לארץ ישראל ולירושלים – כל אלה מוטבעים ביצירות. כחלק מאוצרות היצירה עוצבה יודאיקה יהודית. מעגל השנה היהודי בא לידי ביטוי, לצד ציור תמונות נוף של קפריסין.
מנהג יהודי עתיק יומין שהחל בימי הביניים באשכנז הוא שליחת כרטיסי ברכה. משם הוא פשט ולבש צורה במרוצת השנים, ולא פסח על מרחבי היצירה בקפריסין. נשתמרו לא מעט גלויות ואיגרות ברכה בווריאציות שונות ובטכניקות שונות, כמו פוטו-מונטז' (שילוב של כמה תמונות בתצלום), שילוב איורים, טיפוגרפיה וגרפיקה. לצד איחולי שנה טובה מן הכלואים ניכרו בהן תפילותיהם וחלומותיהם. האיורים והתמונות סיפרו את תמונת חייהם ומצבם, ואף הביעו את תקוותם…
אחדים מהצלמים התמחו גם בצילומי "שנות טובות" שהוכנו בטכניקת פוטומונטאז'. הצלמים בחרו צילומים ורישומים של שורות אוהלים, צריפי הפח, מגדלי השמירה, הגשר מעל הכביש שחצץ בין המחנות, אוניות המעפילים מול חופי ארץ-ישראל ונופיה ו"לחיצת ידיים" בין פליטי השואה במחנות קפריסין לתושבי א"י הנבנית והצומחת, ושילבו אותם ב"שנות טובות".[11]
כרטיס ברכה לשנה החדשה שנשלח ממחנה המעצר בקפריסין, נושא עליו תמונות מהמחנה, ארכיון "גנזך קידוש השם"
תמונה של מחנה המעצר בקפריסין שעליה נכתב "לשנה טובה תכתבו", ארכיון "גנזך קידוש השם"
גלוית הברכה המדוברת היא תוצר של צילום בקפריסין. שאלות רבות על אודותיה עדיין לא נפתרו. מי צילם? כיצד התגלגלה לארץ ישראל? כיצד ואיך? ומי שכפל את גלוית הברכה הנמכרת?
ייתכן שאף היא מכרטיסי הברכה שנוצרו בקפריסין.
שאלות רבות, אבל תשובה אחת בולטת למביט בתמונה מעבר למה שנלכד בעין הצלם: ילדי ישראל ממשיכים ללמוד תורה. תמונה אחת ורבות מצטיירות בהקשרה, אף על פי שלא נכנסו בזום המצלמה:
"אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה. וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל – מִפִּי קל מִפִּי קל. יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל" (מפיוט ש"ת)
[1] גוטמן י' (עורך), האנציקלופדיה של השואה, יד-ושם, כרך שלישי, עמ' 668.
[2] מתוך ריאיון שנערך עם הרב פופוביץ. תודה למשפחת פופוביץ על הסיוע בהשגת המידע ודיוקו, ועל העברת המסמכים והתמונות.
[3] חוק לישראל: "מערך לימוד יומי הכולל קריאת פסוקי תורה, נביאים, וכתובים, לימוד פרק משנה, וקטעים מהגמרא, מספר הלכה ומספר הזוהר. סדר הלימוד מבוסס על מה שנהג האר"י…".
[4] מקור המידע הראשוני על גלוית כרטיס הברכה והרקע מצויים בספרו של הרב ח' בניש, "איש להבה": דמות דיוקנו ומסכת חייו המופלאה של שריד הכבשנים הרב שמעון בניש ז"ל, איש חי רב פעלים, פרק מב, תשע"ה, עמ' 360–364. התבססתי על הנכתב.
[5] הרב בניש, שם, עמ' 360.
[6] שם.
[7] קאופמן י', מלאכה ואומנות עממית במחנות המעצר למעפילים בקפריסין (1946-49), חיבור לקבלת תואר "מוסמך למדעי הרוח והחברה", אוניברסיטת בן-גוריון, 2019. תודתי לי' קאופמן, מנהלת מרכז הידע "בנתיבי העפלה"-עתלית, על הסיוע והליווי במחקר ובמקורות המידע. מחקר זה משמש לי בסיס ומקור ידע.
[8] שם, עמ' 10.
[9] https://hope.eretzmuseum.org.il/photographers/%D7%A4%D7%99%D7%A9%D7%A8-%D7%A8%D7%97%D7%9C, מוזא – הבית לצילום: המרכז לתיעוד ולמחקר של צילום מקומי.
[10] רז ג' (קטלוג תערוכה), "פוטו רחל": צילומים ממחנות המעצר בקפריסין, 1948–1949, מוזיאון ארץ ישראל, 2011, עמ' 64.
[11] פלדמן נ', "ברכה לך מולדת מעבר לתיל": שנות טובות ומזכרות ממחנות המעצר בקפריסין, עת-מול, 252 (2017), עמ' 19.
