"בוכנוולד נמצאת בין העיר ווימאר, במרחק של כעשרה ק"מ, ובין העיר ארפורט, כשמונה עשר ק"מ. קיבלנו בגדים אחרים, נקיים ודקים, מכנסיים, חולצה וז'קט פסים כחול אפור, כמקובל בכל מחנות הריכוז בגרמניה. הנעליים, כל אחד נעל עם מה שהוא בא. לי עוד היו את הנעליים שהבאתי מהבית. אחרי המקלחת הכניסו אותנו בצריף דחוס, ארבעה עשר אנשים על דרגש בקומה הרביעית…
"בבלוק 8, לשם הועברנו, קיבלנו כל יום פרוסת לחם אחת וצלחת מרק ובבוקר כוס תה בלי סוכר. לעבוד לא עבדנו, רק ישבנו על יד שולחנות על ספסל, כעשרים ילדים ליד כל שולחן. יכולנו גם לצאת אל שטח המחנה הגדול, אך בחוץ היה קר והבגדים שלנו היו חליפת האסירים הדקה וחולצה, ולכן גם אם בצריף לא היה חימום רב, הרי היה פחות קר מאשר בחוץ…"
שורות אלו נכתבו בדם לבו של ר' זלמן כהן ז"ל מבני ברק, יליד העיירה נירג'האזה שבהונגריה, בספרו "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם", המגולל את זיכרונותיו מתקופת השואה. הוא מתאר את המדים שלבש בין גדרות התיל, כמו עוד מיליוני אסירים אומללים, שלדי אדם מזי רעב, אנשים שאיבדו את זהותם ואת ייחודיותם בתוך מדי האסיר האחידים, המשפילים והמבזים.
אחרי השחרור, שמר ר' זלמן מכל משמר על הבגדים הללו, ואף העלה אותם עמו ארצה למזכרת. במשך שנים הם הזכירו לו את גיא הצלמוות שעבר ואת גודל הנס שאירע לו כשניצל וזכה לעלות לארץ ולהקים דור חדש.
ר' זלמן כהן העביר את מדי האסיר היקרים ללבו, לידי 'גנזך קידוש השם' שם הם יעמדו למשמרת ולאות ויספרו את סיפורו האחד מני רבים של ר' זלמן, ואת סיפורם של רבבות אלפי קדושים וטהורים שעונו והתייסרו בהם עד לרגעיהם האחרונים, אז הופשטו מהם והועברו לאסיר יהודי אחר וחוזר חלילה.
