פרנוואלד היה אחד המחנות הגדולים על אדמת גרמניה, בו שהו יהודים שומרי תו"מ רבים שקיימו חיי דת מלאים ועסקו בתורה מתוך הדחק. הדמות הרוחנית המפורסמת ביותר במחנה זה, היא דמותו של הגה"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורז זצוק"ל, אשר הקים וייסד בו את ישיבת 'שארית הפליטה' עבור ניצולי הכבשנים.
"בעמל רב ובכוחות מרובים עלה בידינו בע"ה למצוא בית דפוס אשר על ידי צילום יוכל להדפיס ספרים", נכתב בדברי ההקדמה למסכת.
"נמצא בידינו רק מסכת קידושין ונדרים בכרך אחד, כמעט חדשים, ואת המסכתות הנ"ל החלטנו לצלמם ולהדפיסם ולחלקם בין שארית הפליטה בגלות אשכנז. השתדלנו שיהא נדפס בתכלית היופי וההידור".
כרך זה שיוצג בעז"ה גם הוא בתערוכת הקבע, מעביר ללא אומר ודברים את צמאונם ותשוקתם של יהודים לתורה, גם אחרי שאבדו את היקרים להם מכל.
תחת כנפי הצער והיגון, הייאוש והדכדוך שעטפו את המוני הפליטים שרידי גיא ההרגה, אספו את עצמם אותם יהודים יקרים והתנערו מאפר חורבנם ומאבלם הנורא והתרפקו בשקיקה על הוויות אביי ורבא שהודפסו במיוחד למענם.
תקומת עולם התורה שאחרי המלחמה ופריחתו המלבבת כפי שהיא נראית כיום, ניטעה אז, באותם ימים בהם שמשו אור וחושך בערבוביה; בתקופת הבלהות בה העולם טרם עיכל את תוצאות המלחמה ששיסעה אותו לגזרים. כרך הגמרא הבודד שהחליף ידיים סביב כל שעות היממה ואשר הרווה יהודים שלא נותר להם בעולמם כלום, הוא אות ועדות לרוח המפעמת של העם היהודי בכל תלאותיו ותהפוכותיו.
עדויות מההקדמה
שורות מטלטלות נוספות מן אותה הקדמה, מתארות אל נכון את התחושות באותם ימים ואת המצב הקשה מבחינה רוחנית ששרר בכל רחבי אירופה: "אחרי ששב במעט רוחנו אלינו, בתחילת ימי השחרור נרגש מיד חוסר הספר לעם הספר. הרשעים שהשמידו ושרפו את יהודי אירופה, השתדלו גם כן שלא להשאיר שום ספר עברי, ושיהא היהודי נשרף כרוך בספר התורה.
"וסכנת מוות היתה צפויה לזה אשר נמצא בידו סידור, תפילין או ספר אחר. אויבינו התחכמו עלינו לא להשמיד אותנו בלבד, אלא גם להדאיבנו ביותר כל עוד רוח חיים בקרבנו. מצאו כי נטילת הספר מעם הספר זהו פצע עמוק בנשמת ישראל שאינו מעלה ארוכה.
"כל ספרי ישראל נטלו לעיבוד נייר או לתשמיש בזוי אחר, ובמחנה העבודה בין שני אלפים יהודים נמצאו רק איזו זוגות תפילין או סידורים אחדים אשר הצפינו בעליהם במסירת נפש ממש. ולפיכך אחר ימי השחרור, כמה גדולה היתה הערגה והצימאון לספר. נוסדו ישיבות אבל במה ללמוד אין. בבתי המדרש אין שום ספר לעיין בו או ללמוד בפני הציבור. הספרים מעבר לים לא נתקבלו במהרה, ואם בא איזה ספר היו מאות ידיים נטויות אליו. זה אשר עורר אותנו לגשת לה
"וסכנת מוות היתה צפויה לזה אשר נמצא בידו סידור, תפילין או ספר אחר. אויבינו התחכמו עלינו לא להשמיד אותנו בלבד, אלא גם להדאיבנו ביותר כל עוד רוח חיים בקרבנו. מצאו כי נטילת הספר מעם הספר זהו פצע עמוק בנשמת ישראל שאינו מעלה ארוכה.
"כל ספרי ישראל נטלו לעיבוד נייר או לתשמיש בזוי אחר, ובמחנה העבודה בין שני אלפים יהודים נמצאו רק איזו זוגות תפילין או סידורים אחדים אשר הצפינו בעליהם במסירת נפש ממש. ולפיכך אחר ימי השחרור, כמה גדולה היתה הערגה והצימאון לספר. נוסדו ישיבות אבל במה ללמוד אין. בבתי המדרש אין שום ספר לעיין בו או ללמוד בפני הציבור. הספרים מעבר לים לא נתקבלו במהרה, ואם בא איזה ספר היו מאות ידיים נטויות אליו. זה אשר עורר אותנו לגשת להדפיס כאן מסכתות אחדות
