מבוא פרבשטיין – אחרית ותקווה
מבוא
זלמן כהן - תקוות היהודים המשוחררים (נירטהאז, הונגריה)
נשים משוחררות במחנה (1)
דבורה ברגר - השחרור ממחנה הלברשטט (לודז', פולין)
הרב ישראל מאיר לאו - שחרור ממחנה בוכנוואלד
יום השחרור במחנה דכאו. חלק מהיהודים עדיין בבגדי האסירים.
מרים רענן - השחרור בברגן בלזן (פרשבורג, סלובקיה)
ילדים במחנה אושוויץ לאחר השיחרור
גיטה סיקוביץ - הפגישה עם אמא (חוסט, צ'כוסלובקיה)
ילדים במחנה המוות אושוויץ עם שחרורו, עדיין במדי אסירים.
הרהורים לאחר השחרור
הרהורים לאחר השחרור
שעות אחדות אנו שוכבים באפס מעשה על הדרגשים, ולפתע מרעיד רעש מוזר את המחנה. אנחנו יוצאים החוצה מן הצריף לראות מה קורה.
"מגיע טנק!" "מגיע טנק!" אומרים האנשים. טנק גדול מופיע פתאום בשערי המחנה ואחריו עוד אחד ועוד אחד – הם נוסעים ברחבי המחנה וזורקים מתוך הטנקים אוכל. חבילות של אוכל נוחתות על הרצפה. ברובן יש שמורי בשר. אני מתבונן במחזה. האסירים פותחים בידיים רוטטות את הקופסאות ואוכלים את הבשר בלהיטות. אני רעב מאוד, אך משום מה איני עט על הבשר כפי שעושים אחרים. איזה רגש איפוק מוזר גורם לי שלא להתנפל כשאר האנשים. אולי נוכחות הבשר, שאיני רגיל בו, דוחה אותי מעט, איני יודע. אני רק עומד ומתבונן, חלש ומט לנפול.
האוויר במחנה מלא בדממה. פרט לרעש הטנקים אין קולות רבים. אין צעקות שמחה. אין המולה. רק שקט. שקט של אחרי הכל. זהו השקט של האין. האין לאן לחזור. אין משפחה. אין עיר. אין עיירה.
אני חי, נושם, אוכל מעט פה ושם. אני נע מרגע לרגע, משנייה לשנייה, כמו חיה המתנהלת איטית ומגושמת, מחשבות כמעט ואין, אני ריק, אני חלול. חסר מגע.
הימים חולפים בעצלתיים. יש קצת אוכל, קצת מים, וגם – חירות. איננו עבדים עוד. בהדרגה אנו מתרגלים למציאות החדשה שבה איין חיילים נאציים האחראים עלינו.
אני לבד בעולם. תקווה קלושה עדיין מפעמת בי שאחי הבכור לייבל עודנו חי. אך מלבדו כולם מתים. אני יודע זאת בוודאות וחש בחלל הגדול שבו אני קיים. לא נותרו יהודים, לא משפחה, לא אחים, לא אחיות. דודים. מאומה. רק כמה אסירים שאיני יודע אם אפשר לקרוא להם חיים ותו לא.
אני מנסה לספור את כל אלו שאבדו, אך איני יכול. כל כך הרבה פנים, שמות, זיכרונות שהיו ואינם עוד. כשמגיעות למחנה רשימות של ניצולים אני מביט בהן ברפרוף, חולף על פני הרשימות בלב שמוט וחסר תקווה. איני מוצא שם אף לא שם אחד מוכר.
כיצד זה יתכן? להיכן נעלמו כולם? ככל שאני מהרהר בכך יותר אני מבין פחות. ככל שהיכולת שלי לחשוב גדלה – כך קטנה הבנתי. הכאב רב מכדי שאוכל לחוש בו ומחשבות טרופות מבקעות את מוחי. כיצד? היתכן? ואולי כל זה אינו אלא תעתוע חולף? חלום רע שאין בו ממש?
(ירנן הנער הנכרת – מנחם בריקמן)
ילדים וילדות משוחררים במחנה אושוויץ
ניצולים השבים לעיירת מולדתם יורדים ברציף הרכבת
נשים מאחורי גדר התיל במחנה ברגן בלזן לאחר שחרורו
ברכת "הטוב והמיטיב" בשחרור
ברכת "הטוב והמיטיב" בשחרור
ביום ד' י"ב באייר תש"ה שחררו הרוסים את נוסעי הרכבת.
את יום השחרור תיארנו לעצמנו בצורה אחרת לגמרי, אבל המציאות הייתה שונה. חיילי ה-ס.ס. ששמרו עלינו ברכבת ברחו בלילה והשאירו שומרים אחרים במקומם. הרכבת נסעה עד שלא יכלה להמשיך יותר בדרכה. לא טנקים הופיעו, אלא חיילים סיביריים מהצבא האדום שרכבו על סוסים וגמלים.
עצם בשורת השחרור נסכה בי כוח. ניסיתי שוב ללכת על שתי רגלי, ואף הצלחתי מעט. הלכתי לאורך קרונות הרכבת ופגשתי את דוד נפתלי אברהמס. הוא הורה לי לברך ובירכתי ברכת "הטוב והמיטיב".
טוב היה שלא חשבתי על המשפחה. המאזן היה נורא. אבא ואמא נפטרו, וכן אלחנן, שלום ובתיה. לא הייתה לי כל ידיעה על מצבם של שלמה ושמואל, ואילו ברוך, בלה ואני היינו חולים מאוד בטיפוס הבטן. כמעט לא היה אחד שהיה מסוגל לעמוד על רגליו, ולא היה כל טיפול רפואי ולא היו תרופות. שכבנו חולים ומיואשים בכפר נידח דרומית מזרחית מברלין. מה יהיה? ולאן נגיע? האם נצא חיים?
(יסופר לדור – יונה עמנואל)
נשים מהונגריה עם תינוקותיהן בדכאו לאחר השחרור
מרים רענן - איחוד המשפחה (פרשבורג, סלובקיה)
נשים משוחררות במחנה (2)
בונם ויז'ונסקי - 'מחיה המתים' בבית החולים לאחר השחרור (לודז', פולין)
חוה ברונשטיין - סיום המלחמה (ורשה, פולין)
וייס רבקה - הפגישה המחודשת לאחר המלחמה (קישקנט הולך, הונגריה)
משוחררים מבוכנוולד
ברכת שהחיינו ברגעים של שחרור - שולמית אבדרם (גליציה)
מראה כללי של מחנה ברגן בלזן עם שחרורו
מאיר שטרן - חיפוש קרובים (לודז', פולין)
גיטה הלברשטם - שחרור ממחנה אושוויץ (סלובקיה)
ילדים יהודים משוחררים ממחנה למבך בשנת תש"ה - 1945
אברהם יעקב קאליש - פגישה עם אחיו לאחר השחרור (ג'אלינה, סלובקיה)
הרב יוסף ברמסון - הרכבת האבודה ובשורת השחרור (פראנקר, הולנד)
יהודים מאחרוני גטו לודז ביום השחרור
נערים משוחררים ממחנה בוכנוולד
מרים מילר - שחרור בדרך לטרזינשטט (לבוב, פולין)
בשורת השחרור
בשורת השחרור
בי"ח באייר תש"ד (1 במאי 1945) הגיעה אלי בשורת השחרור.
הייתי אז אי שם ברחבי גרמניה בתוך רכבת נצורה, לפתע נעצרה הרכבת לחלוטין ונהג הקטר יצא זחוח וצעק לעברנו שכעת הודיעו ברדיו שהמלחמה הסתיימה, ואנו משוחררים!
השמחה בלב הרקיעה שחקים. גברים ונשים יצאו בבת אחת מקרונות הרכבת כשבקושי נותרה נשימה באפם. הגופות הצמוקים והצנומים שנראו כמתים מהלכים החלו דבר ראשון לחפש אוכל להשקיט במעט את רעבונם הגדול. בין כל אלה היה גם כ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, בעל ה"שפע חיים", זי"ע.
לפתע פתאום הגיחה משדה תעופה קטן שהיה לא רחוק מהמקום שבו עצרה הרכבת קבוצה גדולה של חיילים גרמנים רכובים על אופנועים, כשפניהם הסדיסטיות כעוסים ועצבניים על תבוסתם ועל פירוק חזונם הנאצי, והחלו לכלות את חמתם הרצחנית בנו. הם החלו לירות לכיווננו צרורות של יריות כשהם צועקים בגרמנית להיכנס חזרה לתוך הרכבת. שדה הקטל באותה תופת מטורפת ומצמררת היה נורא, עשרות אנשים ונשים שכבר עברו את מאורעות השואה, שרידים יחידים מבני משפחתם שהיו כבר על סף שחרור וגאולה מהחורבן, נפלו שדודים, קורבנות עולות תמימות, הי"ד.
ברכבת נאלצתי לשהות ספונה מפחד אימים שעות ארוכות, כשהרכבת נשארת עומדת דוממת ללא ניע. אולם לפתע ראיתי מבעד חרכי דלתות הרכבת ג'יפים של כוחות הצבא האמריקאים נעים בכבישים ובשדות. הבנתי שהאזור נכבש על ידי האמריקאים, והגרמנים כנראה אינם כבר באופק. אז אזרתי אומץ, ויחד עם כולם בכוחות אחרונים פתחנו את הדלתות לרווחה.
בי"ט באייר (2 במאי) שוחררנו סופית. החיילים האמריקאים הגיעו בהמוניהם, הם הודיעו לכולם בחיוכים ובתרועות שמחה שהמלחמה תמה, ואנחנו משוחררים וחופשיים לדרכנו.
אך הזיכרון הצורב מהרצח המתועב של קציר הדמים שחזינו אך לפני כמה שעות השפיע על הלך רוחנו, ואיבדנו לחלוטין את שמחת החיים.
אחרי שעות של המתנה והתארגנות ראשונית, הורו לנו לעלות על הרכבת כשמטרת הנסיעה לכיוון מחנה פלדפינג.
(זכור אשר עשה למרים – סיפור קורותיה של גב' מרים בלוי – יוסף אריה כץ)
פלה איזוביצקי - השחרור בשמוניקס - צרפת (פולין - בלגיה)
יוסף אנסבכר - הציפיה לאיחוד המשפחה (בריסל, בלגיה)
גיטה סיקוביץ - בשורת השחרור (חוסט, צ'כוסלובקיה)
גיטה סיקוביץ - הלם השחרור (חוסט, צ'כוסלובקיה)
פליטים ממחנה העקורים זלצבורג בתחנת הרכבת
צעירים פליטי שואה בתחנת הרכבת בבודפסט
שחזור השחרור במחנה אושוויץ
שחרור מחנה דכאו. אסירי המחנה יוצאים לקראת הצבא האמריקאי המשחרר.
שחרור מחנה דכאו
שחרור
נשים יהודיות במחנה ברגן-בלזן לאחר שחרורו עומדות ליד גדר המחנה מחכות לחלוקת האוכל
תור לחיפוש משפחות לאחר המלחמה
אסירים מבוכנוולד ובידיהם ילד יהודי בן 7 שהצליחו להסתיר. אפריל 1945
הטנק הבריטי הראשון שנכנס למחנה ברגן-בלזן, מפרק את גדרות התיל של המחנה
פתח לנו שער
פתח לנו שער
ביום שלישי 16 בינואר 1945 בערך בשעה 9 בערב כבר היינו בטוחים, כמעט במאה אחוז, שאיש מן הרוצחים הגרמנים לא נותר בשטח המפעל.
אז נגש בונים יכימוביץ' אל השער שהפריד בין שטח המפעל לשטח מגורי האסירים היהודים כדי לבשר לאסירים שאין עוד גרמני בתחומי המפעל.
אך השער למחנה היהודים היה נעול על מנעול ובריח. שברנו את המנעולים ופתחנו את השער.
בונים עלה על ראש השער והכריז בקולו הרם: "חברים, מיר זענען פריי"! (חברים, אנו משוחררים!).
קשה לתאר את ההתפרצות הרגשית. דלה העט מלתאר את המחווה ההיסטורי, שחרורם של למעלה מאלפיים יהודים מהשעבוד האכזרי של הגרמנים.
קשה לתאר את ההיסטריה שתקפה את היהודים המשוחררים. אנשים שמעולם לא החליפו ביניהם מילה, לפתע התחבקו והתנשקו, ואף הזילו דמעות גיל ושמחה. הכאב והאכזבה עוד יבואו. בינתיים הייתה התפרצות היסטרית של שמחה. תגובת האנשים לתמורות שחלו בחייהם לא הייתה אחידה. יש שנתנו דרור לרגשותיהם, השתוללו מרוב שמחה. יש ששמחתם הייתה יותר עצורה ומבוקרת והיו גם ביטויים של בכי ללא מעצור, של רגשי שכול ויתמות. רק עתה הרגישו האנשים את בדידותם בעולם.
עם אור הבוקר החלטנו בן דודי ליאון ואשתו טושיה ואני לעזוב את המחנה, אך מה שגרם לנו זעזוע ומפח נפש היו המבטים הזועמים, ובמיוחד ההערות העוקצניות והארסיות של שכנינו הפולנים שהופנו אלינו: "עדיין כה הרבה נשארו מיכם". זו הייתה ה"ברכת שלום" של שכנינו מאתמול, איתם חיינו בשכנות קרובה קרוב לאלף שנים.
(כערער בערבה – יהושע אייבשיץ)