חינוך

פליכס גולדשמיט (צרפת), הלכות ברכות בציורים לילדיו במסתור

שיקום - ילדי בוכנוולד

יהודית היקרה,

בעיני רוחי אני רואה אותנו בשנת 1945, את המדריכים ההמומים, את הילדים המבולבלים. היודעת את? לגבינו, השתייכתם לעולם אחר. הכל הפריד בינינו: השפה, התנאים החומריים, ובעיקר – הזיכרונות.

היודעת את יהודית? השתתפנו בצערכם... סבורים הייתם שבידכם לחנך אותנו, אך הצעירים שבינינו ידעו שבעתיים יותר על ערכם של דברים, על אפסות החיים ועל נצחונו הברוטלי של המוות. לא הרשימו אותנו לא גילכם ולא הסמכות שבידכם... חשנו חזקים מכם.

כיצד עשית זאת, יהודית? כיצד עלה בידכם לביית אותנו? כמה קשה היה לכם הדבר, הלא כן, כמה קשה היה למצוא לעצמכם ולנו שביל משותף, אפשרות של הבנה...

חדשים ושנים אלה... מרבה אני להרהר בהם. סעודות השבת הראשונות. הטיולים. הערבים סביב המדורה. השירה. השיחות, לעולם לא אשכח את חודש תשרי ההוא שעשיתי באמבלוא. את הקדיש שנאמר במקהלה.

את צום יום הכפורים. את השמחה, תחילה חיצונית ומלאכותית, ולבסוף שמחת אמת הפורצת את המחסומים – שמחת תורה...

אכן, כפול היה האתגר, ושלכם לא נפל משלנו. ההגיון אמר שסופנו כשלון. וכי כיצד, ובשם מה, יכולנו לפעול יד ביד?

אובדי דרך היינו, חסרי מורשת, ונאמנותנו שמורה למתים בלבד.

את נצחונה על גרמניה של היטלר חגגה אירופה ושאר העולם בלעדינו... כל אימת שניסה מי מן העולם החיצון להתקרב אלינו, גבהה מחיצה סביבנו... עדיין שרויים היינו באבלנו.

ואף על פי כן, תוך זמן קצר נמצאנו כולנו בצד אחד.

נס זה, למי אנו חבים אותו?

לכם, אתם ידעתם להפנות את פני הילדים אל האמון, אל הפיוס, אל העתיד והחברה...  התדעי ביום מן הימים איזה תפקיד מילאת בחיינו?

                    אלי ויזל, בתוך: יהודית המנדינגר, ילדי בוכנוואלד

חינוך בגטו לודז'

"הגיטו קריית הספר -לומדים וקוראים, עם הספר לא יאכזב את שמו ההסטורי גם בהיותו במצוק ובמצוקה" (אלתר שנור- ישראל איצינגר) בשנים הראשונות התקיימה בגטו מערכת חינוך בחסות היודנראט. הפעילות התנהלה בהיעדר תנאים פיזיים: מחסור בכיתות, ציוד ועוד.

. לצד המערכת המוסדית הופעלו גם תנועות נןער והכשרות חקלאיות במרישין(סמוך ללודז).  ביין תנועת הנוער הייתה גם תנועת בנות אגודת ישראל

כאשר החלו הגירושים ורומקובסקי הנהיג את מדיניות העבודה, נקראו גם צעירים וילדים לעבוד, ופעילות החינוך ירדה למחתרת.

הרב יהודה לייב גירשט - מחנך סופר עתונאי ועסקן

יליד לודז', תרס"ז, היה בעל הכשרה גבוהה  להוראת עברית ולמודי יהדות. שימש כמחנך בסמינר בית יעקב למורות בקרקוב. המשיך את עבודת החינוך וההוראה גם בגטו לודז'. לאחר המלחמה הוציא ספר זיכרונותיו "מן המיצר" - קורותיו בגטו לודז.

בספרו הוא כותב:

זכורני שבאחד הערבים בסוף חורף שנת תש"ד עברתי במקרה על יד בית רעוע  בסימטאות הגטו ומתוך איזה חדר בקע ועלה לאזני קול תינוקות לומדי חומש. לא הייתי רגיל לקול זה מזמן רב, והוא נראה לי כעין פריסת שלום מעולם רחוק. נכנסתי לתוך החדר הלז וראיתי כשלושים תינוקות צפופים ליד שולחן רעוע ולפניהם ספרי החומש. הרבי, אברך צעיר וצנום פנים, השגיח על התינוקות במבט אבהי כאילו ירא שלא תשלוט בהם עין רעה ח"ו.

בפני הילדים הכרתי באלה שעבדו תחת "פקוחי" בבית החרושת כל היום והם, הפעוטות האלה, לא גילו לי את סודם זה... בחושם הבריא תפסו שצריך להתרגל בהמשך חיי היהדות מקוריים במחתרת והם עמדו במבחן.

בשעות פנויות מעבודה העלינו את הילדים לחדר מיוחד , שהיה מוסווה כחדר עבודה גם הוא, ושם לימדנו אותם קריאה וכתיבה, וגם כל מה שהיה אפשר לנו להורותם בשעת חירום זו.

(י"ל גירשט. מן המיצר)

פעילות חינוכית בתלמוד תורה במרישין - גטו לודז'

פליכס גולדשמיט (צרפת), הלכות שבת בציורים לילדיו במסתור

סאלו קרליבך- דפים ללימוד כתב רשי לחניכיו במחנה וסטרבורק - הולנד

פעילות חינוכית בתלמוד תורה במרישין - גטו לודז

קריאתם של גדולי ישראל בפולין ובליטא להצלת בנות ישראל ולהקמת בתי ספר בית יעקב

הארץ המובטחת, הבלתי נשכחת - משאת הלב של מורה ותלמיד

המורה סטלה ותלמידותיה - גטו לודז

אל לב הנער

ר' לייבל קוטנר  ובני חבורתו הגו תוכניות  שונות כדי למשוך את לב נערי הקבוצה עם כל הצעירים הנלוים אליהם – לרוח היהדות. הם עשו זאת דרך פעולות מעשיות שונות, כתפילה בצוותא, למוד תורה בשעורי בית הספר, בסעודות נלבבות ארוכות של שירה והתעלות, בהחדרת יראת שמיים ע"י שיחות כלליות לנוער, ושיחות נפש ביחידות שערכו בני הקבוצה עם כל ילד וילד.

 כוחו של ניגון

לא קל היה "לטפל" בנער כמוני". דחיתי כל קירבה אל כל חמימות שהוצעה לי, משום כך כשר' לייבל קוטנר ראה בי דברים הטעונים תיקון ידע כי צריך אני לעבור "טיפול שורש" בצורת שיחה גלויה. הוא הטיל זאת על אחד מבני  החבורה – ר' חנניה קוזיץ. ופקד עליו  לפקוח עין עלי ולדעת את אשר עם לבי., הריח מיד במילים הראשונות שהחלפתי עמו , הריח ר' חנניה שלפניו אגוז קשה שאינו ניתן בקלות לפצח. משום כך הניח לי. סברתי לתומי שהוא הרפה מרעיון השיחה מעמי. באחת מסעודות השבת, כשהמבוגרים ישבו, כדרכם, בשלחננו והתערו בין הנערים, הצטרפו אל הניגון, לא הכרתיו אך רותקתי אליו עד לסיומו. בסיומו שאלתי את היושב לידי מי הלחין יצירה מופלאה זו. מיתרי רגש המוזיקה שניחנתי בו- נתעוררו בקרבי, אחר תרדמה בת שנים, שנות המלחמה.

בקשתי לשמוע את הנגון בשנית. ר' חנניה הבטיח לחזור עליו שנית לאחר הסעודה. יצאנו לבדנו אל משעולי סנטה  צזריה, ירדנו אל המפרץ וישבנו על סלע הפונה אל החוף, וכשברקע הומים גלי הים החל ר' חנניה לשיר את ה 'קל אדון'  בקול נעים, כשהוא שוזר הפעם את מלות הפיוט קל אדון בתווי הנגון, בהתאמה נפלאה.

הוקסמתי. הבטתי אל הירח שעל הרקיע השחרחר ושמעתי את קולו החרישי מסיים את הקטע "כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". נתעוררו בי רגשות כמוסים. עם סיום הנגון עבר ר' חנניה לנגן באזני נגון "זכרנו" שהושר בבית מדרשו של הרבי בשנת תרצ"ז. במוחי רטטו זכרונות רחוקים, מי יודע, אולי אבא נהג לשיר את את הנגון בבית?... הלך הנגון והתגבר, מוחי הלך והתבהר, לבי נפתח, את רוב מלאכת החינוך עשה ר' חנניה באותו לילה, בכוחו של נגון.

                                                          (תחיינה העצמות האלה - אל לב הנער - ברוך לב)

הרב אלתר דוד קורצמן עם חניכיו בבית היתומים בקרקוב לפני השואה. הרב קורצמן נספה במחנה ההשמדה בבלזץ ביחד עם 300 יתומי המוסד

ילדים בכיתת לימוד בבית היתומים בצ'נסטוחוב

ילדים במחנה העקורים בדיבורג, עם חברי מועצת המחנה בכיתת הלימוד שלהם

המורה פייגא זליצקה הי"ד

אחת המורות המצוינות של "בית יעקב" בלודז' הייתה פייגא זליצקה. לפני המלחמה היא שימשה בתור מורה במכינה לסמינר "בית יעקב" בקרקוב ע"ש גב' שרה שנירר ע"ה. בגטו לודז' חיה מורה זו בדלות איומה, בבית אבא זקן וחולה. העוני שלט שם בכול. נערות "בית יעקב"  שמעו וידעו עליה עדיין מהימים שלפני המלחמה וראו בה אישיות דגולה, משכמה ומעלה. דווקא בימים של מצוקה מצד אחד, והתרופפות מוסרית בקרב האוכלוסיה הכללית מצד אחר, השתוקקו הבהות לשמוע את שיעוריה, חפצו שתמחה אותן מבחינה רוחנית, שלא תשקענה בתהום הגשמיות הגטאית.

אחדות מהן התאספו והחליטו לבקש מפייגא זליצקה שתעניק להן שיעורים בתורה, ביהדות, שתחזק את רוחן ותוכלנה להתמודד עם הגלים המסכנים את חומות היהדות.

הנערות הללו ידעו את מצבה הכלכלי, את העוני שבו המורה הנעלה מצויה, חפשו דרך כיצד לגמול לה, ואיכשהו באו לידי הסדר שהמורה לא חשה ממנו כל פגיעה.

הגב' חיה ארלנגר שהייתה תלמידתה של  המורה פייגא זליצקה בגטו לודז' מספרת:

אחרי תקופה מסוימת החלטתי גם אני להצטרף לשיעור, וכבר במפגש  הראשון הוקסמתי מרמתו הגבוהה, מהאופן בו היא הסבירה את העניינים שעליהם הרצתה. עוצמת ההשפעה עלינו הייתה בלתי רגילה, פשוט בשעות ששהינו בחדרה העלוב, הבלתי מרוהט, והקשבנו לדבריה, היינו כמו בעולם אחר, נשגב ונעלה. התרוממות הרוח רעננה את נפשנו, הוציאה אותנו מעצבות, מדכאון, מכל אשר ידענו בשעות הרבות של חיינו בגטו.

ביתה כלל חדר אחד בלבד והקירות שלו היו תמיד רטובות, כי מן הגג זילפו מים ללא הרף, המרחק ממני עד לפייגא זליצקה היה ניכר. הליכה של יותר ממחצית השעה. השיעורים התקיימו בלילה, והייתי צריכה ללכת בכפור של 10 – 15 מעלות מתחת לאפס. הלבוש והנעלים לא התאימו לקור כזה, ובעצם ההליכה אליה שלי ושל חברותי, היה משום מסירות נפש רבה. מה עוד, שבדרך כלל הלכנו על בטן ריקה, רעבות ממש, וגם אם הגוף היה צנום ודק, התקשו הרגליים לשאתו, ולא אחת כשלו, אבל היה כדאי, ועוד איך! בשבילי הייתה זאת זכייה ממש.

ואכן , היה בה בפייגה זליצקה מין קסם מיוחד שמשך אותנו אל ביתה העלוב והמרוחק כל כך מהגטו המרכזי.

תוך כדי השיעורים הייתה פייגה מכוונת אותנו כיצד להתייחס למאורעות הזמן, לאסונות ולפורענויות, ולימדה אותנו להבין עד כמה האדם במוגבלות שלו אינו מסוגל לחקור, לדעת ולהשיג את דרכי השם. את מעשיו, ולא נותר לנו אלא לקבלם כפי שאבותינו היו מקבלים עליהם את הנסיונות בהם התנסו בזמניהם הם, נסיונות שבאו אך לצרף ולייחד את העם הזה שלנו בין אומות העולם.

יחד עם זה השכילה פייגה לנסוך בנו, בלבנו, מבט אחר על החיים, ונטעה בנו תקווה שעוד יבואו ימים אחרים, טובים יותר, ימים בהם תמלא הארץ דעה, דעת השם.

כן, באותם הימים הקשים, כאשר בינינו כבר יתומות, מי ללא אב, ומי ללא אם, וחסרה המשענת המשפחתית השלימה, ראינו בה במורתנו את הנהיגה הרוחנית שלנו. היא ידעה להציץ לתוך נשמת כל אחת מתלמידותיה, ולהדליק בכל אחת מאתנו את הניצוץ האישי שלה.

כל יום אחרי צאתי מן השיעור אצל פייגה, בעת שעשיתי את דרכי הארוכה בחזרה הביתה שלי, ועברתי על פני הגטו, בהיתקלי פנים אל פנים עם החיים המציאותיים הנוראים שם, ואני עדיין שקועה בדברי פייגה ומשננת אותם פעם ועוד פעם בראשי, הם נראו בעיני זרים, משונים, ודוחים. אמרתי אז בלבי, וכמעט חשתי תמיד את המילים על שפתי: "מה לי בעצם, אחרי השיעור במשלי, עם כל אשר עיני רואות כאן ואזני שומעות? הרי עולמי אחר הוא? כלא שייך כלל לכאן לבירא עמיקתא זו.

( ראיון גב' חיה ארלנגר-  ארכיון גנזך קידוש השם)

כיתה במרישין - גטו לודז

כיתת לימוד של ילדות יהודיות בצרפת. רוב הבנות בתמונה גורשו ונרצחו באושוויץ ביוני 1943.

מחנה עקורים היידנהיים - גרמניה

תלמוד תורה "במארישין"- (גטו לודז)

צורפתי לקבוצה שבה היו ילדים דתיים, הקבוצה היחידה בין 28 קבוצות לא דתיות שרומקובסקי ייסד במארישין.

שני מלמדים היו בקבוצה: ר' טרייטל ור' שלמה. ר' שלמה, הממונה על ענייניה הגשמיים של הקבוצה, לקח לו לעזר את לייבל שטרנפלד, נער שהתבלט ביוזמותיו ובמנהיגותו, ומידיו קיבלנו את הארוחות: בבוקר מנת לחם עם קורט מרגרינה ועם קורט ריבה וספל תה, בערב חילק לנו מנת לחם בתוספת קוביית מרגרינה, לפעמים גם דקדקת נקניק בעובי של נייר עיתון...

החיים בקבוצה התנהלו על פי סדר יום קבוע: השכמה מוקדמת, תפילה, מנות רעב שלוש פעמים ביום, ולימוד תורה. משיצאה גזירה מעם הנאצים שאסור ללמד גמרא, למד אתנו ר' טרייטל בספר הישר ובספר מסילת ישרים ובפרקי אבות וביורה דעה, ולמה דווקא הספרים הנ"ל? מפני הבעל שם טוב שהמליץ ללמוד בספרים הללו שמסגלים לאדם מידות טובות.

לא די שסבלנו סבל קשה בגלל רעב, גם החורף נוסף על משנאינו ונלחמנו בשתי חזיתות: בחזית הרעב ובחזית הכפור, וכפי שלא ניתן היה לספק את הקיבה במזון, כך לא ניתן היה לספק בעונת החורף את הקמינים, שזללו חומר הסקה ללא גבול... החורף של שנת 1941 היה חורף אכזרי ביותר. הזקנים לא זכרו חורף כל כך מקפיא. המקורות מהם ניתן להשיג חומרי הסקה נסתתמו...

...עשרים ושלושה נערים ישבנו אצל שולחן ארוך בחדר לא מוסק, השמשות המפורחות בפרחי קרח העידו כאלף עדים שהקור בחדר קשה מנשוא, כלו כול הקצים, ואז עשה לייבל שטרנפלד מעשה נועז, הסתכן ופירק מרישים [קורות עץ] מגג של בית שכן לא-מיושב, הביא אותם לכיתת הלימוד, והייתה שמחה וצהלה ותענוג של חמימות עטף אותנו לשעה – ואולי לשעה ומחצה – עד שהקמין הארור כילה את כול המרישים והקור חזר לתקוף. ולייבל שטרנפלד? אילו שוטרי הגטו היהודים היו תופסים אותו את לייבל בשעת פריקת מרישים, היה נידון לתלייה על גרימת חבלה לרכוש הרייך השלישי, כי בית ללא מרישים עלול להתמוטט.

אם יש כפור ואין קמח – אין תורה. רקענו ברגלינו ברצפה בכדי להרחיק את הקור שהציק לאצבעות הרגליים. שרנו בקול רם, שזמרה מועילה קצת לחימום הגוף, וזימרנו שיר הלל לבורא עולם:

מיט דעם כתר תורה

האט דער הייליגער בורא

אונדז אלע יידן געקרוינט

פון אלע אומות אין די וועלט

אונדז העכער געשטעלט

רסורט (בית מלאכה) לטוויה - גטו לודז. בחדר האחורי התקיימו לימודים במחתרת.

שידלוביץ

בשידלוביץ התארגנה קבוצה בהנהגתו של יהודי, יליד וינה, אשר שמו היה מתתיהו. לא ידעתי את שם משפחתו – למרות שהיה מורי ורבי, ונהגנו ללמוד יחד ולא אחת לאכול יחדיו – אך כינו אותו בשם "מאטס וינר". מטס התחתן בשידלוביץ, כשלושה חדשים לפני המלחמה... מאטס גדל בבית יהודי מתבולל, ובהיותו בן 14 הוא נסע לטיול בקרקוב, ושם ראה את חייהם הדתיים של חסידי גור והתאהב באורח חייהם. למאטס היה ראש גאוני, הוא החל ללמוד תורה ומצוות וכעבור מספר שנים הפך לאחד העילויים שבין חסידי גור בפולין.

כאשר פרצה המלחמה, החל מאטס לארגן בחשאי את החיים הדתיים בשידלוביץ, וביום ששי אחד, בשנת 1940, הוא קרא לי ולשני גיסיו ואמר לנו שהמצב אינו יכול להימשך כך, ולכן כשלב ראשון, עלינו להקים בית ספר שיפעל במחתרת. מאטס אמר שהוא צריך את עזרתי, מפני שאני בחור ישיבה שבקי בהלכות הלימוד ואוכל לסייע בלימוד הצעירים...

תחילה היינו קומץ אנשים – שני גיסיו של מאטס (מנדל ומשה), יוסף ברונס, הרשל טננבאום, נתן ארליך ואנוכי – והתחלנו להתארגן בחשאיות רבה. חפשנו מקום שקט שבו נוכל להקים בית ספר, ואמנם כעבור זמן מה הצלחנו לאתר שטח מוקף בגדרות עץ אשר בתוכו ניצב בית קטן. שכרנו את המקום ואחר כך אספנו כחמישים-ששים נערים בגילאי 10–14, חילקנו אותם לכיתות וכך למעשה הוקם בית הספר, אשר פעל עד לגירוש.

מאטס, שני גיסיו, אני ועוד מספר אנשים שימשנו כמורים... לקבוצה של מאטס קראו "מטיסובצעס" והישיבה שניהלנו לא פעלה כמו ישיבת לימודים רגילה, אלא פנתה יותר לשיטה החסידית. אט אט, בהשראתו של מאטס, שהסביר לנו שאסור להיכנע לחיי הריקנות וכמובן שאסור להיכנע לגרמנים, והוא הרי הכיר את הגרמנים טוב מכולנו, ניתקנו את עצמנו מהסביבה והתהלכנו בלבוש חסידי מלא וללא טלאי על השרוול. לא אחת היינו פוסעים בלילה ברחובות העיר, וזאת למרות העוצר ולמרות שידענו שאם הגרמנים יתפסו אותנו הם יירו בנו ללא היסוס, אך חיינו את חיי התורה, כל יום משעה חמש בבוקר, והשתדלנו להתעלם מהמתרחש בחוץ.

כשהתחלנו להפעיל את בית הספר הייתה מחשבתנו רק על המוסד החינוכי בעירנו. למזלנו הגטו בשידלוביץ היה גמיש, כלומר: המשטרה הייתה ליברלית יותר מגטאות אחרים, וגם היודנרט השתדל לא להקשות על חיינו יתר על המידה.

השמועה אודות הקמתו של בית הספר עשתה לה כנפיים, ולא חלף זמן רב והחלו להגיע אלינו בחורים שנמלטו מלודז', מוורשה וכן מערים ומעיירות אחרות, וביניהם היו גם חסידי גור... וכך הפך בית הספר שלנו למרכז חסידי מחתרתי, ולמעשה לאבן שואבת לרבים שהגיעו לשידלוביץ.

שעורי תורה במחנה עקורים

תלמוד תורה במחנה העקורים פלדפינג

ורשה

15.11.41                                                                               

ילדי ישראל לומדים במסתרים. בעודם קטנים הם טועמים טעם של אנוסים. כל מקום שיש בו כנוס של צבור יהודי, בין יהודים גדולים ובין יהודים קטנים, סגור ומסוגר; אין יוצא ואין בא. ואולי לא דיקתי כל צרכי. יוצאים ובאים מהם ובהם פליטים ומחוסרי גג שבאלפיהם וברבבותיהם נמלטו לגיטו היהודי המלא על כל גדותיו ככלוב מלא עוף. בבתי הכנסיות לשעבר נפתחו בתי תמחוי, או שהושכרו לדירים פרטים. ה"יודען ראט" נתחייב על פי דין לפתוח בתי ספר למתחילים לילדי ישראל, אף גם לכלכלם, אלא שמפני "המחלות המתדבקות" שנוגע בהן הגיטו, אין הכובש מרשה לפתחם. אין זו אלא אמתלא, ושקר מוחלט כשהוא לעצמו. איך שהוא וילדי ישראלים בטלים מלמוד, תורה רשמית: הכובש הפראי נהנה מזה, ובטוח הוא שהולך וגדל דור פרא, ללא תורה וללא חנוך. אבל אין זו אלא שמחת שוא. ילדינו לומדים – אבל בצנעה. דורות שלמים בישראל הורגלו לתורה בצנעה ואין לכלוא את הרוח של עם שלם. במקום בתי ספר לגליים נוצרו קומפלטים ביתיים, קומפלטים שמספר תלמידיהם מגיע עד עשרה, ובאיזה חדר צדדי, על ספסלים ארוכים, על יד שולחנות כמנהג מלמדינו משכבר הימים יושבים תינוקות של בית רבן ובהבל פיהם מוריהם מתקיימים ומתפרנסים. ככה אנו חיים ולומדים ומתפרנסים ואין בכך כלום: התורה היא תורה אף שאיננה רשמית. לפני יצירת הגיטו שהנאצים היו מצויים ברחובותינו חרדנו לכל עלה נידף. לכל דפיקה בדלת נמס ליבנו כמים. אבל גם אז לא אנה לנו כל רע. עם יצירת הגיטו הוטב המצב. כלתה רגל נאצית מן השוק. ואם הם באים – אין זה אלא לשם שוד וחמס. סרה יראתם מעל פנינו. ומורי ישראל עסוקים בהוראתם מתוך ביטחון פנימי שהם ותלמידיהם כמעט מחוץ לכל סכנה. שוטרי ישראל בחזקת כשרות הם: ואפילו אם יגלו "תורה אסורה" לא ימסרו אותנו לידי עכו"ם. ועוד. במדה ידועה יש אפילו בידינו מסווה של היתר, "העזרה עצמית" היהודית רשאית לפתוח ולכלכל "נקודת חנוך" לילדי ישראל. כאמור: רק לשם חנוך אבל לא שם למוד. להאכילם ולהדריכם ולחנכם מותר; ללמדם – אסור. אבל כיון שהותר חנוך אנו מתירים לעצמנו גם לימוד. בשעת סכנה הילדים למודים להצניע את ספריהם. וילדי ישראל פקחים הם. הם יודעים ומבינים שהכל בבחינת איסור כשיש שאלת בית דין: והכל בבחינת היתר כשאדם עושה דינא לנפשיה. כשהם הולכים ללמוד תורה אסורה הם מצניעים את ספריהם ומחברותיהם על בטנם (תוחבים אותם ברוח שבין מכנסיהם לבטנם) ורוכסים את כפתורי מעיליהם ובגדיהם. זהו אמצעי בדוק ומנוסה. מין "שמוגעל" שאינו נוח להתפס.

חיים אהרן קפלן, מגילת יסורין – יומן גיטו ורשה, שם, עמ' 441–44

ילדים בגטו קובנה בדרך ללימודים

כיתת ילדים יהודיים במחנה וסטרבורק עם מוריהם

תנועת בית יעקב בגטו לודז'

תנועת בית יעקב בלודז' רשמה לעצמה פרק מזהיר באותה תקופה מתחת לאפם של הצוררים הופעלו שיעורים, מפגשים, לימודי קודש ועוד, על ידי תלמידותיה של שרה שנירר ע"ה . המורות שלא תישכחנה: פייגא זליצקה הי"ד , זלטה שנור ע"ה ועוד.

נעכה הורוביץ מפביאניץ שרדה את האקציה הגדולה בעירה בקיץ תש"ב (1942) ונשלחה לאחותה הנשואה בגטו לודז' עם אחיה הצעיר. היא מספרת:

הוזמנתי להשתתף בפגישות של בנות בית יעקב, בבית משפחת ויסגול. הייתי בת 15 , הצעירה ביותר בין המשתתפות. למרות התנאים הקשים אשר מסביב, נהגו הבנות לשיר ולרומם את מצב הרוח הקשה של כולנו. שם שמעתי גם דברי תורה, ובעקר זכורים לי גילויים של מסירות נפש של הבנות זו לזו. שרק מי שחווה על בשרו רעב איום ותמידי יכול להעריך אותם. כל אחת מאתנו הביאה עימה כפית (!) סוכר או קמח עבור הבנות החולות או לאלו שסבלו ביותר מן העוני והרעב. וכך, גרגר לגרגר אספנו את דברי האוכל והצלחנו להפיח  בהם קצת רוח חיים.

(ראיון עם גב' נ. הורביץ- גנזך קידוש השם)

הרוח היהודי בגטו ורשה

גם הרב יהודה אורליאן חי בגטו, ואני הלכתי לשמוע את השיעורים שלו. הרב אורליאן חי בגטו ללא אשתו ותשעה ילדיו שנותרו אי שם בעיירה קטנה. הוא שלח להם את כל ה"גראשן" שהוא יכול היה להרוויח, לבסוף הוא כבר לא שמע מהם.

אני ועוד עשרים ושלוש תלמידות "בית יעקב" לשעבר הבאנו לרב אורליאן אוכל. אבל הוא הסכים לקבלו רק בתנאי שהוא ילמד אותנו. ולכן, הגענו אליו לשיעור במוסר יהודי, שנהפך לפופולרי מאוד, ונאלצנו לעבור לאולם גדול יותר. מילותיו החודרות קיימו אותנו יותר ממה שהאוכל שלנו קיים אותו.

אני כותבת על הרב אורליאן ברעדה ובפחד. באילו מילים אוכל לתאר את גדלותו, השפעתו המבורכת

ואישיותו? מה אפשר להגיד על אודות אדם שהאיר את עולם נעוריי והעניק את המשמעות האמִתית של חיי? מה אוכל לומר על אדם שחתר לענות על כל שאלותיי וספקותיי?

הרב אורליאן היה לא רק מורנו בסמינר "בית יעקב" בקרקוב, אלא גם הרבי שלנו. הוא לא רק העביר לנו ידע, אלא גם עורר את נשמותינו היהודיות. הוא מצא את השפה הנכונה לדור שהיה מאוים ברעל תרבויות זרות. בכל שיעור, בכל שיחה אתו, חשתי שאור האמת נוגע בי.

כל שיעור שלו הווה אתגר לנשמותינו הצמאות. הוא פתח את שכלנו ולבנו. הוא לימד אותנו להבין את ההיסטוריה שלנו ולתפוס שניתן לשמור על זהותנו היהודית רק אם לא נשכח את עברנו.

הרב אורליאן החדיר בנו את מידת הכרת הטוב ולימד אותנו להכיר טובה להקב"ה על כל דבר שהוא נותן לנו. הוא הניח בתוכנו אהבה לאנושות ולימד אותנו להתחשב יותר בצרכים של הזולת. הוא נטע בתוכנו אהבת ה'.

הוא לימד אותנו שהתורה משנה את המעשים וההתנהגות של האדם. כל פעולה יכולה לקבוע את העתיד של כל החיים שלנו.

הרב אורליאן היה איש שחתר אחרי האמת במשך כל חייו. הוא חי את האמת, והעבירה אותה אלינו. הוא חיפש את הניצוץ האלוקי בכל אדם, בוודאי בכל יהודי. הוא היה בין אנשי הסגולה שקובעים את הרמות המוסריות הגבוהות ביותר ופועלים לפיהן.

הרב אורליאן היה מקור של שמחה: שמחת חיים ושמחת עבודת ה'. ממנו למדנו משמעותו של "עבדו את ה' בשמחה".

אפילו אחרי שעזב אותנו, הוא המשיך לחיות בתוכנו. הוא נותר המדריך הפנימי שלנו. הוא נטע בנשמותינו את האמונה שבתוכנו בוער ניצוץ קדוש ששום כוח חיצוני אינו יכול לכבות אותו. ואנו עדיין נושמות את אמונתו בהשגחה העליונה. במאבקנו הנואש לשרוד, ברגעים הכי מרים, המחשבה שלו הייתה אתנו ועזרה לנו להמשיך הלאה. נשמותינו הנכוות ביקשו ממנו עזרה, ואמונתו בהשגחה נשאה אותנו אל פני העתיד.

בלתי אפשרי עבורי להעריך את מחשבותיו של הרב אורליאן, אבל דבר אחד אני יודעת: במרחב של הכישלון האנושי הכי עמוק, הוא ניסה לשמר בתוכנו את הניצוץ, האמונה במין האנושי ובה'.

מניין נבע הכוח הפנימי של כמעט שלד של מורה ושל תלמידותיו המורעבות? היהודי בונה תקוות חדשות על חורבן הבריאה. די לו לדעת שהוא חלק מהבריאה ושיש בורא.

פייגעלע דעם רב'ס

כאשר זיכרוני מחזיר אותי לזמנים שעברו, הנני נתקל בשם הקדוש "פייגה בת הרב". פייגה זו הייתה צעירה כבת 20, בתו של הרב בייגל מטרוכימברוד (ווהלין), אשר בספטמבר 1941, אחרי הפוגרום הגדול בווילנה, נכלאה יחד עם כל יהודי וילנה מאחורי חומות הגטו.

פייגה בת הרב גרה יחד עם קבוצה של מורות ותלמידות "בית יעקב" מערים ועיירות שונות, בביתו של השוחט ר' אהרן ידידוביץ' הי"ד, ברחוב ההקדש 9.

מן היום הראשון שבו נכנסה לגטו נטלה עליה פייגה את התפקיד לארגן את כל הבנות הדתיות של הגטו לחוג מיוחד.

הצעירות הראשונות שנענו לקריאה היו: רייזל אולינסקי מבריסק, שושנה סטרובינץ ממיר, לאה רייז ואחותה מלוצק, בריינדל מפינסק, רישל מדרובנה, ברכה ואחותה מביאליסטוק, מלכה'לה מפולנקה, ברקוביץ מלוצק, רות מפרנקפורט דמיין.

מאוחר יותר נתווספו הרבנית שוב מווילנה ובתה, הרבנית באריק ובתה, הרבנית ברקוביץ, הרבנית קופלוביץ', הרבנית אפשטיין, הרבנית פרלוב, הרבנית דרצין, הרבנית לויתן מרקישוק ורבות אחרות.

קבוצה גדולה של משתתפות בחוג נהגו להתאסף מדי יום ברחוב שפיטלנה, לתפילה ולאמירת תהלים בציבור. על התפילה ועל אמירת התהלים ניצחה פייגה בת הרב.

בכל שבת הייתה הקבוצה לומדת פרשת השבוע עם פירוש רש"י וכן מפרשים אחרים, פרקי אבות (ביידיש), דיני שלחן ערוך, וגם פרקים שונים מספרות המוסר.

הפופולריות של פייגה וחוגה גדלה מיום ליום, וגדל גם מספר שומעי תורתה ושיחות המוסר שלה. דירתו של הרב ידידוביץ' נעשתה צרה, לא יכלה להכיל מספר כה גדול של נשים, ואז נאלץ "בית המדרש" של הנשים לעבור לרחוב אחר, לביתה של הרבנית רייז מלוצק. במשך הזמן נעשתה גם דירתה של הרבנית רייז קטנה מדי, ותודות להשתדלותם של הרבנים לנדוי ויעקובסון הועמד המטבח העממי לרשות הפעולה של פייגה בת הרב.

התפילה, לימוד התורה, שיחות המוסר ואמירת-תהלים היו מיועדים רק לנשים; אולם ידועים לנו מקרים מספר שבהם הזמינה פייגה גברים כמורים או כמרצים. אחד מהם היה ר' יעקב זלווין (או זלדין), מגדולי בעלי המוסר בפולין שלפני המלחמה.

הרצאה על הנושא "השבת – אבן-הפינה ויסוד-היהדות" הושמעה בפני חוג הנשים החרדיות מפי המשורר הדתי הצעיר, ר' חיים סמיאטיצקי הי"ד; שיעור מוסר מפי יוסל ביאליסטוקר, ושלום שוב הרצה על "קידוש השם". המרצים הגברים הוצגו על ידי פייגה בת הרב בפני קהל השומעות.

קירות ה"מטבח", שבו התקיימו המפגשים ברחוב הגרמני 31, היו מכוסים בססמאות שונות, כגון "אין הדורות נגאלין אלא בשכר נשים צדקניות שיש בדור", "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל", "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו את השבת"; "קדושים תהיו"; "שמרו את השבת והשבת תשמרכם" ועוד.

ברשותי היו שני כתבי יד של דברי תורה שנכתבו על ידי פייגה בת הרב. כתבי היד נשאו עמם "הסכמה" וחתימה של ר' יעקב זלווין מלוצק הי"ד. כתב אחד נשא את הכותרת "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", על פרשת חיי שרה. הכתב השני נשא את הכותרת "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", על פרשת וישלח. שני כתבי-היד נמצאים במכון ההיסטורי בוורשה, כתב אחר בכותרת "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה", על פרשת בראשית, מסרתי לרב של וילנה אחרי שחרורה מן השלטון הגרמני המרושע.

הרבה מבנות חוגה של פייגה נשאו אִתן תמיד סידורי תפילה קטנים. בחלק הפנימי של כריכות הסידורים היה רשום: "השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה לא נבראו אלא למען ולצורך האדם". בהמשך: "אליך ה' נפשי אשא" וכן הברכה: "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ושם ישראל ברבים".

באותו זמן שבין חומות הגטו השתרר הייאוש, הייתה פייגה מלמדת את הצעירות הגלמודות כיצד לשמור על דיני היהדות העתיקים, על שמירת המוסר, הטוהר, הניקיון, היושר והקדושה.

רובן הגדול של בנות החוג של פייגה לא עבדו במקומות העבודה הגרמניים כדי שלא לחלל את השבת. הן עבדו בגטו. חלק מהן נרשמו באורח פיקטיבי כנשותיהם של גברים שזכו להגנה מיוחדת והן התגוררו לבדן, אף שלפי סדרי שלטון הגטו ה"זוגות" הללו היו חייבים לגור יחד.

יוסף פוקסמן, "דער אמעריקאנער", 9.8.1957, ניו יורק, ארכיון גנזך קידוש השם ת62-2-3. מתורגם מיידיש.

ישיבת תמכי תמימים במחנה עקורים

ילדי החיידר בעיירה טרנוב לומדים תורה

בנות ניצולות שואה לומדות בלידינגה, שוודיה

תלמוד תורה במחנה העקורים אנסבך

תפארת בחורים - בגטו קובנה

"קבלתי על עצמי כגבר חלצי. לחזק רוח נדכאים ונשברים ולחבש עצבותם....ארגנתי לזאת 'תפארת בחורים' ואספתי בחורי חמד גדולים וקטנים כדי ללמדם בינה ודעת תורה ויראה טהורה, ולנטוע בתוכם חיי עולם ולשים בלבם אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.

(הרב אפרים אשרי, שו"ת ממעמקים")

מספר ר' יצחק גיברלטר מגטו קובנה:

"כילד, חבר בתפארת בחורים, אני יכול להעיד שכל יום הרגשנו שזה היום האחרון לחיינו. היינו הולכים במשך שעות לעבודתינו  עבודת הכפייה. ומשננים שוב ושוב את הקושיות.

פעם לאחר שסיימתי את השעור בתפארת בחורים, יצאתי עם חבר לבית משפחת שוב, תוך כדי הליכה ושינון בלימוד, נעמד חברי ואמר: רבש"ע – לבקש ממך חיים אין לי החוצפה. מסביב נהרגים ונרצחים רבבות, ואיך יכול אני לבקש ממך חיים? אבל לא לזכות להיות בישיבה – על כך איני יכול לוותר! רבש"ע אני רוצה ללמוד את תורתך! ואז בכינו שנינו. לא אשכח זאת כל חיי.

אלה היו ילדי הגטו שלמדו תורה! חברי הטהור נספה במלינה בעת חיסול הגטו."

                                        (עדות ר' יצחק גיברלטר, ארכיון "גנזך קידוש השם")

"בית יעקב" בגטו  קובנה

רואה אני חובה לעצמי לספר כאן על הפעילות של "בית יעקב" בגטו קובנה שבראשו עמדה העסקנית הידועה של "בית יעקב" גב' אלה שמואלביץ.

מי יכול לתאר את חדוות הזיו והנוגה שהיו נסוכים על פניהן של בנות ישראל, שעה שהיו מתכנסות בחדרה הצר של אלה שמואלביץ ברחוב פורמאן מספר 8 לא הרחק מישיבת סלבודקא המפורסמת. שם, בחדר הצר הייתה מרצה להן על ענייני אמונה ובטחון ועל המצווה הגדולה של קידוש השם. "גבורות עליכן להיות, בנותי היקרות" ענתה אלה שמואלביץ בקול נרגש כשדמעות מנצנצות בעיניה, לקבוצת בנות שבאו לשאול אם ללכת לעבודת הכפייה של הגרמנים או לנסות למצוא להן מפלט ומחבוא במקום סתר.

חברות "בית יעקב" קבלו לתוך חבורתן צעירות  רבות שהוריהן נספו וכל משפחתן נאבדה והן נשארו אבודות וגלמודות, בנות בית יעקב הצליחו להפיח בהן כוח של גבורה ועוז לשאת את הסבל הקשה של חיי הגטו".

                                                (הרב אפריים אושרי, "חורבן ליטא")

תלמידי כיתה ב' במחנה המעצר - קפריסין

תלמוד תורה פרנוולד, גרמניה

ישיבת נצח ישראל לפליטים בסן ז'רמן - צרפת

בית יעקב במחנות העקורים

בשבת נחמו קראנו לאסיפה, הגיעו צעירות רבות וגם האורח החשוב הרב בוימגרטן... אחת החברות מתחילה לדבר.

הגענו אליכם לאחר שש שנים..  שרדנו למרות תכניותיו המרושעות של הרוצח. נשארנו בחיים כי כך רצתה ההשגחה... היא הועידה את תקומת אלה שהתבוססו בדמם – שיקומו לחיים חדשים..

אנו עדות חיות לטרגדיה גדולה שלא היתה דוגמתה.

לפני שש שנים הפסקנו את עבודתנו בתור מורות ומחנכות, נקרענו מעם אלפי בנות מאירות ורבבות חברות צעירות ואהובות.

כעת חזרנו אליכן, דווקא היום, בשבת נחמו, השבת הראשונה לאחר החוברן, כאשר הקב"ה בא ומנחם את העם ביד הנביא. 

(שבת נחמו בברגן בלזן, רבקה פינקסביץ.)

שבת חזון-ברגן בלזן

ביום קיץ כבד התאספנו שם. השארית  של רוח היהדות נאספה כדי להתבונן

ולהגיד קדיש... לא קדיש של  מילים רגילות, אלא קדיש של מעשים,

כאלה שמובילים להחיות את הפאר היהודי של פעם.

דווקא במחנה המוות, מקום בו התמוטטו המוסר היהודי והמידות.

עד עכשו היו בודדים, עמדו בפינה... כעת מתאספים הם מכל המחנות.

גברים צעירים מתכוננים לחיים חדשים.

והנשים? גם אנו מצטרפות נשמע קולה של מורת בית יעקב.

אנו חיות ורוצות לחיות חיים יהודיים טהורים..

אנו קוראים לעבודה במטרה משותפת,

לרומם את המוסר ואת רמת המידות של הנוער היהודי בכללה.

(רבקה פינקוסביץ, שבת חזון בברגן בלזן.  עיתון באידיש)

גטו לודז'

ילדים במגרש המשחקים במרישין - תחום גטו לודז'

שיעור בכיתה בגרמניה הנאצית

בית היתומים של יאנוש קורצ'ק