י"ז באלול תרצ"ט – פרוץ מלחמת העולם השניה

נשים וילדים בורשה, פולין, לאחר כניסת חיילי הגסטאפו לעיר.

ואז – הכל השתנה

ביום שישי י"ז באלול תרצ"ט (1 בספטמבר 1939) פלשה גרמניה הנאצית על מדינת פולין. הלם גדול אחז בנו, אך אף אחד לא דמיין כיצד הפלישה הזו תשפיע על גורל העולם  בכלל ועל גורלו של עם ישראל בפרט.

בשבת., י"ח באלול יום אחרי הפלישה הגרמנית לפולין, נאמר לנו שחיילים גרמנים בדרך לביתנו. פחד גדול שרר בבית. לאבי היה מפעל מיוחד ביותר. מטרת המפעל לייצר צמר גפן ובדים שונים  מחומרי גלם מגוונים. את חומרי הגלם שמר אבי במחסנים רבים שהיו ברשותו ברחבי העיר. מעבר לכך, אבי  היה יושב ראש ארגון הסוחרים בעיר לודז' ומוכר מאוד בקרב הסוחרים היהודים, הפולנים והגרמנים גם יחד. שני דברים אלו גרמו לגרמנים להגיע אל אבי כבר ביומה השני של המלחמה ואכן, עוד באותה שבת הגיעו אל ביתנו שלשה חיילים גרמנים מבוגרים מפלוגות הסער הנאציות עם מכתב מברלין הממוען לאבי. הגרמנים היו מסודרים מאוד וידעו על כל רכושו של אבי ועל כל חומרי הגלם שאוחסנו במחסנים השונים. במכתב נאמר שעלינו לסגור את כל המחסנים ולהעבירם לידי הגרמנים תמורת מארקים גרמניים. למרות שאבי חשב שהכסף הגרמני לא שווה כלום ותוך חודשיים – שלשה כשתסתיים המלחמה לא יהיה לכסף זה ערך כלל, הוא העדיף לתת להם את המחסנים ואמר בדבריו של אברהם אבינו: תן לי הנפש והרכוש קח לך".  מאותו היום ואילך המחסנים של אבי והתכולה שבהם, היו שייכים לממשלת גרמניה ולא ניתנה לנו הרשות להשתמש בהם, אלא רק להעביר את הסחורה למחסנים הגרמנים על פי הצורך.

החיים בצל המלחמה החלו להיות קשים. הגרמנים עברו ברחובות וחטפו יהודים לעבודות מזדמנות,  כאשר הלכתי לתומי ברחובות העיר לודז' קפץ עלי לפתע חייל גרמני, לפת אותי בזרועותיו והעלה אותי אל משאית עם עוד עשרות יהודים. הלם חזק היכה בי, "ככה חוטפים בני אדם?" תהיתי לעצמי. מה זה צריך להיות? לא הייתי מוכן להשפלה שכזו וברגע קטן של חוסר תשומת לב מצד החייל הגרמני, קפצתי מהמשאית תוך כדי נסיעתה.

לאחר זמן מה, הגיעה אלינו שמועה שמה שארע לי לא הייתה חטיפה לצורכי עבודות מזדמנות של עבדות בשביל הנאצים ועוזריהם. אלא מדובר היה בניסוי של  הגרמנים  להרעיל יהודים במשאיות. המשאית נלקחה למחנה ההשמדה "חלמנו" שם בוצע הניסוי וכל היהודים יושבי המשאית נרצחו בהרעלה. עקב הנס שנעשה לי כנסתי עשרה יהודים ואמרתי את ברכת ההצלה "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

(החסיד האחרון - ר' ישראל יצחק קיהן - לודז)

יהודים מודאגים עומדים בקרן רחוב באחת מעיירות פולין עם פרוץ המלחמה

יהודים עובדים עבודות כפייה על שפת נהר הויסלה בעיר ורשה, פולין

כותרות העיתונים המודיעות על תחילת המלחמה בפולין.

כניסת הצבא הגרמני לעיר צאנז, גליציה, פולין

שער העיתון היינט המדווח על פלישת גרמניה לפולין

מפת פלישת הצבא הגרמני לפולין בתחילת מלחמת העולם השניה.

הנאצים פולשים לפולין

ביום שישי, 1 בספטמבר 39, י"ז באלול תרצ"ט, בשש בבוקר נשמעה אזעקה בעיר. בתחילה לא ידעו התושבים האם זה ניסוי צופרים ואזעקת שווא, או אזעקת אמת ופרצה המלחמה. זה היה סוף החופש הגדול, וחלק גדול מהילדים טרם שבו מהנופש. באותו יום עמדנו להתחיל את הלימודים בבית הספר. הכל נגדע. החיים נעצרו. מלחמה..

מטוסים גרמניים חלפו בהמוניהם מעל העיר. חוסר הידיעה של התושבים היה כה רב. עד שהיו שחשבו שצבא פולין הזניק את להק מטוסיו לאוויר. והמטוסים שאנו רואים הם מטוסנו – מטוסי צבא פולין.

מליוני ו פליטים נסו על נפשם ממערב פולין מזרחה, ובמשך השבוע הראשון של תחילת המלחמה עברו דרך עירנו מליוני פליטים. בין הפליטים בלטו כמובן יהודים, אך גם פולנים המתנגדים לנאציזם נסו מזרחה מחשש לחייהם. אנשים נמלטו בכל דרך אפשרית.  האוטובוסים והעגלות היו עמוסים לעייפה בפליטים מפוחדים, ויש שבלית ברירה עשו את הדרך הארוכה ברגל. כיוון הנסיעה היה לעבר ערי מזרח פולין הרחוקות משדה המלחמה וסמוכות לרוסיה. משם קיוו הפליטים, יוכלו להבריח את הגבול ולהימלט לרוסיה. טרנוב  עמדה על אם הדרך, ודרכה עברו רוב הפליטים מזרחה.

בעיצומו של יום שבת קודש נסעו בשדרה המרכזית אוטובוסים אחדים מלאים ביהודים דתיים. הבנו שכעת זה מצב של פקוח נפשות ממש..

הסתכלתי על הפליטים הנמלטים על נפשם, ולא ידעתי אם לרחם עליהם או שמא הם במצב טוב ממני. שהרי הם בורחים מזרח ואני נותר מאחור. לנגד עיניי נגלו מחזות שבמצבים אחרים אולי היו מעלים חיוך, אך לא במצב טרגי שכזה.. באחד הימים ראיתי שני פליטים צעירים מובילים עגלת תינוק לכיוון מזרח. לתדהמתי גיליתי שבתוך העגלה אין תינוק. הסבתא שלהם ישבה שם....

מהחדשות שקראנו בעיתונים הבנו שהמצב לא טוב, והגרמנים מתקדמים בצעדי ענק גם לכיוונינו. גם מתושבי טרנוב יש שנסו על נפשם ועזבו את העיר, אולם רוב היהודים נותרו במקום, וביניהם אף משפחתינו.

(תפילת אם - ר' נתן גינצברג - טרנוב)

תושבי פורשניץ בורחים מעירם בתחילת המלחמה.

זקן חסידי נאלץ לגזוז את זקן חברו בהוראת הגרמנים

חיילים גרמניים גוזזים זקן של יהודי בפולין

יהודים בורחים עם חפציהם מוורשה המופגזת. (2)

יהודים בורחים עם חפציהם מוורשה המופגזת.

יהודים חסידיים זקנים בעבודות כפייה, תחת השגחתם של חיילים פולנים.

יהודים חסידיים מהעיר ורשה פולין מובלים לעבודות כפייה עם פלישת הגרמנים לעיר

יהודים חסידים מהעיר בנדין, פולין, שנתפסו לעבודת כפייה

רוחות מלחמה

יום ו' בבוקר, האחד בספטמבר 1939, י"ז באלול

קולות רמים מרעידים את השמים. מטוסים גרמנים חולפים מעל ומטילים פצצות. העיר עולה בעשן ובאש. תחילה הכנסיות ולאחריהן אזור  התעשייה, הרכבת, ואחר כך עוד ועוד... אנו יושבים בבית, מכווצים. מדי פעם מטלטל לו הבית מהפצצה נוספת.

"נלך" אומר אבא "נארוז חפצים ונלך".

אמא מביטה על ילדיה היושבים לצידה. חלקם עדיין קטנטנים מאוד. ליבא הקטנטונת יושבת עליה וחיים אוחז בשמלתה. רעם נוסף מכה בבניין המתנדנד. "לאן"? שואלות עיניה את  אבא, תוהות, מבוהלות.

ללודז'  אבא ואימא מחליטים ללכת ללודז'. כל אחד מאתנו אוחז בזריזות כמה חפצים חשובים.  שקט מתוח שורר בבית. תוך זמן מועט תוך זמן מועט אנו מאורגנים. לכל אחד מאתנו חבילה קטנה ובה כמה חפצים. אפילו הקטנים שבינינו נאלצים לסחוב משהו. עיניי חולפות על פני כותל הבית. מרבית

 הדברים נותרו במקומם. הכיסאות, השולחן, התמונה הגדולה שעל קיר. האם נשוב לכאן? מתי?

לודז' אינה רחוקה, כארבעים וחמש דקות בנסיעה ברכבת. אנו פוסעים לכיוון תחנת הרכבת אך רגע... מהר מאוד אנו מבינים שאנו עושים את דרכנו לשווא. פסי המסילה הופצצו, אומרים לנו האנשים שאנו פוגשים בדרך, הרכבת אינה יכולה לצאת לדרכה.

אנו מרימים שוב את החבילות שלנו וממשיכים ללכת. אמא, אבא, ושבעה ילדים. ברחוב ממהרים אנשים למקומות שונים. בתי העסק סגורים. ריח עשן והרס. העיר של היום אינה דומה לעיר של אתמול. השלווה והשקט ממנה והלאה.

(ירנן יער הנכרת - ר' מנחם בריקמן – פבייניץ)

חיילים גרמנים מסירים את מחסום הגבול עם גרמניה , 1939

יהודים מגורשים מעירם עם פלישת הגרמנים לפולין

ספר תורה לא מפקירים!

באותם ימי האימה וזוועה מחרידים- שלהי 1939- בקרו אצלי בקאליש, שתי אחיותי, הניה וליבצ'ה.. הן באו ברגל, מחופשות "כ "שיקסות", מרחק של 80 ק"מ לקאליש, כדי לראות אותי. במשך היומיים ששהו בקאליש, הן ספרו לי על מה שעבר על ההורים ועליהן מאז פרוץ המלחמה. עוד בטרם פרצה המלחמה, החרים הצבא הפולני את כל הסוסים שהיו באחוזה. רק סוס צולע אחד השאירו. ביום שישי ה- 1בספטמבר, כאשר פרצה המלחמה, לא היה כל טעם להישאר באחוזה. כולם ברחו, גם כל הגויים שבסביבה. אבא לקח את הסוס הצןלע ורתם אותו לעגלה, עליה העמיסו מעט בגדים וחפצים. וכולם – ההורים , האחיות, והאחים הקטנים יצאו לדרך. לא הספיקו להתרחק הרבה, נתקלו במשמר צבאי פולני שהחרים את הסוס הצןלע. במנוסה המבוהלת לא נשארה בידי ההורים ברירה אלא לנטוש את העגלה ולהפקיר את מעט הרכוש שניסו להציל. אך על העגלה היה חפץ יקר אחד, שאבא לא היה מוכן להפקיר. היה זה ספר תורה! אבא היה אדם חלש, ומעולם לא התנסה בסחיבת משא כבד. ובכל זאת לקח אבא על זרועותיו את ספר התורה, הכבד. ונשא אותו בחום הלוהט ששרר באותו יו מרחק של כ- 45 ק"מ עד שהגיעו לעיירה זלוצ'וב. שם הכניסו את ספר התורה לארון הקודש בבית הכנסת. בכך הפגין אבא דוגמה אישית לילדיו, באומרו: "ספר תורה לא מפקירים. כלפי ספר התורה חייבים לגלות מסירות נפש".    

                 (כערער בערבה - ר' יהושע אייבשיץ – קאליש)

ורשה, יהודים נוסעים בעגלות בין הריסות, לאחר כיבוש פולין

לובלין, חיילים גרמנים מצטלמים עם יהודים תרצ"ט 1939

לובלין, שוטרים גרמנים שורפים רכוש יהודי, 1939

פולין, לודז' שלט שהוצב בעיר ובו נכתב שמה הגרמני החדש של לודז'

וורשה בניינים הרוסים אחרי כיבוש העיר, 1939

וורשה, יהודים מפנים הריסות אחרי כיבוש העיר אוקטובר 1939