פסח

דף מהגדה של פסח שנכתבה ע"י משפ' האוסדורף במסתור בהולנד

אנשי היודנראט מובילים מצות לחלוקה בגטו ורשה פולין

עבודת פרך במחנה הרכוז "מלק"

שבוע הפריד ביני ובין חג הפסח, התחלתי להתעניין כיצד אוכל לעבור את הפסח, בלא להיכשל חלילה, באכילת חמץ. זה שלוש שנים שהפסח עובר עלי במחנות ריכוז, ותודה לריבונו של עולם עד עתה הצלחתי שלפי לא הגיעו בפסח דברי חמץ. הבנתי שאף פסח זה לא יהיה שונה מקודמיו...

נודע לי כי אחד מן העובדים במטבח התגורר בעבר בראדום. פניתי אליו  מיד בבקשה כי יתן לי  בימי הפסח תפוחי אדמה מבושלים בקליפותיהם, חלף מנתי היומית שתועבר לרשותו, לחם ובשר כפי שינתן. והלה ניאות להצעה, ואני עשיתי את דרכי לדרגשי שמח וטוב לב.

בערבו של חג הפסח בשעה 11 בבוקר, נערכה בבית החולים ביקורת רופאים. החולים שמצבם אפשר להם ללכת נכנסו לחדר, שם ישבו הרופא היהודי והרופא הגרמני, המפקד של בית החולים. אל החלשים שלא יכלו לקום ממיטותיהם, הגיעו הרופאים, והם פסקו לכל חולה מה יעשה עמו, אם ישאר לקבל את הטפול בביה"ח או ישוחרר ל"ע להריגה.

נכנסתי לחדר הרופאים, חשפתי בפניהם את הרגל. צלקת ענקית ומכוערת הזדקרה על המקום בו היה הפצע זה מכבר. הרופאים העיפו מבט ואמרו שניהם כאחד, "בריא הנך כאחד האדם, לעבודה"! "רגלי הבריאות"(?!) כמעט ונשאוני בריקוד, שוו בנפשכם "יציאת מצרים" על ערבו של פסח. לא האמנתי כי אזכה לצאת מביה"ח והנה יוצא אני מבעד לפתחו "בריא ושלם".

חמץ תחת מצה

הצטרפתי רעב לקבוצת העבודה. זו עבודה ב"שטולען", הלא היא מלאכת חציבת מנהרות הענק בבטן האדמה, בהרי טירול. עבודה קשה, ומפרכת, שהעובדים בה התחלפו תוך זמן קצר, חסיני גוף וגבוהי קומה הפכו לשלדי אדם וכעבור תקופה קצרה נפלו שדודים, נטולי רוח חיים.. ה' יקום דמם! הצטרפתי לעובדים ב"שטולען". קבלתי פטיש אויר חשמלי בעזרתו התחלתי לחצוב בהר. עפר ופיח מילאו את חלל הנהרה חסרת החמצן. וחדרו היישר לראותיי. הרגשתי כיצד אני קורס תחתיי.

עיגולים שחורים ריצדו מול עיני כאשר חזרתי למחנה מותש ועייף, בלא יכולת לעמוד על רגליי. בשארית כוחותיי ביררתי מהו האוכל אותו נקבל, האם תבשיל יהיה, או שמא לחם, הרי יומו הראשון של חג הפסח הוא היום...חברי ענו לי שפעם מקבלים אוכל מבושל, ופעם לחם. קיוויתי שהפעם אוכל מבושל, ולא "חמץ בעין"- לחם. ולא כן היה, הזריזים שבין האסירים נשאו בידיהם פרוסות לחם דקיקות, אותן חלקו זה עתה...רגשות החמצה וחידלון מלאו את לבי הדווי, הרגשתי כיצד מוחי מתרוקן, כוחותיי הולכים ואוזלים. ידיי צנחו לצידי גופי ברפיון, עיני מלאו דמעות וליבי שותת דם. הן אך היום בבוקר שמחתי על ההסדר אליו הצלחתי להגיע עם הפועל במטבח, קוויתי כי אוכל לעבור גם את הפסח הזה, בלא שלחם חמץ יכנס לפי, והנה שוש ושבר . זו לי הפעם הראשונה בשנות המלחמה, אותן עשיתי במחנות הריכוז, שאני נאלץ לאכול חמץ על לילו הראשון של החג...

שעון החול אזל במהירות. הרגשתי את המוות קרוב אלי יותר מכל פעם... פרוסת הלחם הייתה מונחת בכפי ומלחמה עזה התחוללה בקירבי: מחד, מאיים הגוף החלוש לטרוף את הפרוסה ולבלעה ברגע. מאידך, ליבי מונע בעדו, והוא טורד, נוקף ואינו מניח: הייתכן, חמץ בפסח??? נגשתי לפינה, התפללתי בדמעות שליש בע"פ, ביחידות, לא היו לי שותפים לתפילה, וכשהדמעות שוטפות את עיני, ללא הפסקה, לא  היו לי שותפים לתפילה, וכשהדמעות שוטפות את עיני , ללא הפסקה, לא יכולתי לעצור המשכתי הלאה בתפילתי ולחשתי בכאב , רבונו של עולם, יהי כן.. שהרי כתוב" "וחי בהם"...המשכתי לבכות, בכיתי ללא הפוגות . הרי זרוע אוכלים אנו לזכר ה"חגיגה", חרוסת לזכר ה"טיט", וכרפס תחת העבודה הקשה, ועתה, התהפכו להם היוצרות: עובדים אנו בליל הסדר בעבודה קשה וכורעים תחת הטיט, החומר והלבנים, ואוכלים לחם חמץ תחת המצה. הכרחתי את עצמי לאכול את הפרוסה עד תומה, פירוריה ננעצו בקיבתי כחרבות. המשכתי בהרהורי, הנה דומה גורלנו לגורל אבותינו שבמצרים , גם אנו עובדים בעבודת פרך, בחומר ובלבנים ובעבודה קשה, מחד, ומאידך, נוגשינו מתעללים בנו באכזריות! בדם תמציתנו נילושה האדמה ומרור מצוי בהישג ידינו ובשפע...אף אנו כמו בגלות מצרים, מצפים בקוצר רוח לגאולת נפשנו, ליום בו נצא מעבדות לחרות משעבוד לגאולה מאבל ליום טוב וממות לחיים...

למחרת כבר זכיתי להסתדר איך שהוא עם האוכל בפסח

הנרות שלא נכבו - ר' מרדכי דויטשר - בהוצאת גנזך קידוש השם

שולחן הסדר. ציור שצויר על ידי הילדה אווה מייטנר בגטו טריזינשטט.

בחורים משארית הפליטה במחנה העקורים סנטו צ'זארו, איטליה, אופים מצות בהדרכת הרב לייבל קוטנר

מסירות נפש בגיא צלמוות - אפיית מצות במחנה ברגן בלזן

פרק מיוחד ממסכת מסירות נפשו וגבורתו של

כ"ק מרן אדמו"ר מבלאזוב רבי ישראל שפירא זצוק"ל

כאשר התקרב מועד חג הפסח תש"ד, התארגנה בברגן בלזן קבוצה של שבעים יהודים נתיני חו"ל, אשר ערכו בקשה בכתב להנהלת המחנה חתומה על ידם, כי יאפשרו להם לקבל עכשיו בכל יום כמות קטנה של קמח במקום הלחם היומי המחולק ביין האסירים. מטרתם הייתה  שיוכלו לאפות מדי יום מעט מצות לפסח. הרבי שהיה רוח  החיים בקבוצת האנשים שדאגו כל העת במחנה לקיומו של "מטבח כשר" עבור שומרי תורה ומצוות , נבחר כנציג הקבוצה שימסור את מכתב הבקשה לידי מפקד המחנה.

הלה קבלו בארשת של לגלוג משועשע, אך כעבור רגע ענה לו שיעביר את הבקשה לברלין, ויתייחס אליה ע"פ ההוראות שיקבל משם.

כשחלפו ימים ללא תגובה, נתמלאו אנשי הקבוצה חששות, שמא הרעו לעצמם במשאלה "חצופה" שלהם, ומי יודע מה צפוי להם. אך הנה  שני ימים או שלשה לפני החג, הגיעו פתאום אל הביתן של הרבי שני קציני ס"ס בליווי כלבים אימתניים , אשר הורו לו מיד להתייצב אצל מפקד המחנה. הרבי התכונן לגרוע ביותר וביקש מן האנשים סביבו שיזכרו את יום ה"יארצייט" שלו, קרוב לחג הפסח, ובווידוי על שפתותיו  הלך אל לשכת המפקד בחיל ורעדה. מה מאוד רבתה הפתעתו , כשהלה הודיעו את הבשורה, שנתקבל אצלו מברלין אישור לתת קמח לאנשי הקבוצה, פריבילגיה מיוחדת לנתיני חוץ – לאפשר להם לאפות מצות. ע"פ פקודתו אף הקימו פועלי המחנה תנור לבנים קטן באחד הביתנים באגף של האסירים נתיני חו"ל. שמחת אנשי הקבוצה רבתה לאין שעור. התחילו לאפות כמות קטנה של מצות כשרות. אבל כל שמחתם הושבתה, כאשר יום אחד הופיע פתאום מפקד המחנה כשכולו רותח מזעם, ובבעיטה חזקה ברגליו הרס את התנור הקטן לשברי שברים. מה קרה? התברר שאי מי ניסה להבריח לשוויץ הסמוכה מכתב, בו תיאר את סבלות היהודים במחנה, ונכשל במשימתו: המכתב נפל לידי הגרמנים, המפקד בכעסו נזף קשות ברבי וגער בו: "אני התנהגתי כלפיכם כ"כ יפה ,אפילו הרשתי לאפות מצות, ואתם מעיזים להפיץ "שקרים" ולהשמיץ אותנו בעולם הרחב- האם ככה עושים? זוהי הכרת הטובה שלכם"? התנצל הרבי  והבטיח שאין לו שום ידיעה מכך, אולם המפקד לא ויתר : "אתה הראבינער" של היהודים... אני מטיל את כל האחריות עליך... תוך השעות הקרובות עליך לגלות מי כתב זאת ולהסגירו..." הרבי הגיב על דברי הגרמני בנחישות: "כבר הסברתי שאין לי שום מושג מי עשה את הדבר. ברם, גם אלמלי ידעתי את האיש לא הייתי חושף בפניך אדוני את זהותו. אינני ראשי לעשות כן, לא אציל עצמי בדמו של איש זולתי – אם רצונך תוכל כבר עכשיו לירות בי.!"  מן השמים ריחמו. לשמע דבורו ההחלטי נסוג בו המפקד משום מה והחזיר את אקדחו השלוף לנרתיקו. נימת אכזבה עלתה מפיו בעת שמלמל כאילו לעצמו: אלמלי היו כל היהודים כמו ראבינער שפירא, הרבה דברים לא היו מתרחשים במלחמה הזאת..." ובמועל יד אופייני רמז שהוא משוחרר.

מה נשתנה הלילה הזה

עם התקדש חג הפסח ערך הרבי את  "הסדר" בפינה ניחדת, בלי "שלחן עורך" ובלי "הסבה", כי אם בישיבה על הקרקע. יחד עמו נמצאו מספר קטן של ילדים (ובתוכם כ"ק אדמו"ר מבלאז'וב  ואחיו הרה"צ רבי יצחק אלעזר) ואנשים מבוגרים. הניחו לפניו מצות אחדות , תפוח אדמה וראש סלק, בתוך שארית כלי שבור ששימש כ"קערה". "זרוע, ""חרוסת", "ביצה", לא היו בנמצא. "מרור" היה להם די והותר... בכל המצב שהם שרויים בו השתקף "שעור" רבתי, שיעור "מהודר" של מרור...

בהתלהבות מיוחדת ספר הרבי לילדים אודות יציאת מצרים. אחד מהם השמיע את הד' קושיות" מה נשתנה" .עיני הנוכחים זלגו דמעות כאשר הילד בקולו הצעיר המצלצל חזר על הקושיות עתיקות היומין שיהודים בכל רחבי תבל חוזרים עליהן מזה אלפי שנים..

הפעם כשסיים הילד חזר הרבי על הקושיות ונתן להם פירוש שונה מן הרגיל, פתח ואמר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", והרי הגלות החשוכה נקראת לילה, מדוע נשתנתה גלות זו לרעה יותר מכל הגלויות שגלו ישראל?! "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה"- החמץ תופח ומתנשא, המצה רדודה ונמוכה, מדוע בכל הגלויות היו לנו זמנים של עלייה וזמנים של ירידה, ואילו הפעם הננו לגמרי בשפל המצב, הרי מעולם לא הייתה כנסת ישראל כ"כ  מוכה ומושפלת כמו בזמן הזה?! מדוע הלילה – הגלות הזה כולו מרור?! וכולנו "מסובין", שוכבים לארץ, אי אפשר לזקוף קומה.   מדוע?!"

כאן נשא הרבי את עיניו השמימה והמשיך: "דעו ילדים, שבכל לילה טרם יאיר השחר החושך מתגבר. אנו קרובים מאוד לגאולה השלמה ולכן כ"כ חשכו עינינו. דבר זה מרומז בתירוצו של מחבר ההגדה. "עבדים היינו...הנוטריקון של עבדי"ם הוא דוד בן ישי עבדך משיחך- לרמוז שזו סיבת קושי גלותנו, משיח צדקנו עומד לבוא בקרוב ויגאלנו..

בדיבורים אלו חיזק הרבי את רוח היהודים המעונים שהתקבצו סביבו באותו לילה כיום יאיר, בתוכם ילדים מסולאים שלא טעמו טעם חטא, במחנה הריכוז אשר על אדמת ארץ הדמים.

חדר שנוקה לכבוד חג הפסח בגטו ורשה, פולין

דף שער של הגדה של פסח שנדפסה במחנה העקורים פרנוואלד, גרמניה

הגעלת כלים בלודז'

לשנה הבאה בירושלים - בברגן בלזן

האביב הגיע , מבשר את בוא חג הפסח, חג החירות והגאולה. האם עוד תיוותר מישהי בחיים בברגן בלזן- לחוג את החג, או תזכה עוד להיות עדה לגאולתה הפרטית?

"מה אפשר לעשות?" שאלה רבקה יום אחד, "פסח עומד בפתחנו, ועדיין אין לנו מצות"עוד קודם לכן, הצלחתי ליצור קשר עם הגברים שהיו  באינטרנירונג לאגר", להם היו סיכויים טובים יותר לאפות מצות. הם הבטיחו את עזרתם באספקת מצות, אך עד כה לא הגיע לידינו דבר. כל שבקשתי היה מצה אחת עבורנו, כדי לזכות באמירת הברכה "על אכילת מצה". המשכתי לתור אחרי דרכים אחרות "בקשתי את עזרתה של נעמי", דיווחה לנו אחת הבנות, "אך היא איננה הצליחה להשיג קמח מן המטבח".  במהלך הימים הבאים לא התרחש דבר. לא היה בידינו מצות, לא יין ולא קניידלך. רק דבר אחד היה מצוי בשפע: מרור- יסורים, מחלות, מוות, כאב, אכזריות. השנה עמדו לקבל את פני הפסח בברגן בלזן עשרות אלפים, חלקם חולים, וחלקם נוטים למות. למרות הכל, היסב צוות העובדות בחדר הקילוף לליל הסדר הראשון. נמצאו עמנו שתי הרבקות, רוחקה, רגה, ועוד מספר בנות "בית יעקב" שנותרו בקהל המצטמצם והולך.

רבקה אנגלרד קדשה על מעט תחליף קפה, אותו שמרנו למטרה זו מקצבת הבוקר. אחר כך הגיע תור ההגדה. מישהי התחילה לספר מן הזיכרון, ואחרת המשיכה. כל אחת תרמה את החלק אותו זכרה. באשר לקטעים שנשמטו מזיכרוננו, באו במקומם תנאי חיינו העכשוויים ומלאו את החסר. הכנתי מראש שלוש "מצוות"- לבנות, דקות כמעט עגולות. הן היו מכוסות בפיסת סחבה. כל הנאספות המתינו בדריכות להפתעה שהבטחתי להן. "הנה הן המצות", הכרזתי, מגלה לפניהן שלוש פרוסות לפת דקות. הן נראו כמו מצות כמעט.

"אילו מין מצות אלו?" שאלו הבנות, כשהן פורצות בצחוק.

שמרתי על נימה רצינית, ועניתי להן בשאלה: "ואיזה מין סדר הוא זה? אלו הן המצות שעלה בידי להכין. השאר- בידי ה'.

הזוכרות אתן את המעשה ברבי חנינא בן דוסא? המשכתי, "יום אחד, היה זה ערב שבת, ראה רבי חנינא  בתו והיא עצובה. אמר לו: בתי, מדוע הנך עצובה? אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו נר לשבת. אמר לה אביה: מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלק, הוא יאמר  לחומץ וידלק. והיה הנר דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה..

הלא הוא, יתברך, ההופך את הבצק למצות. באותה קלות יש  בידו להפוך את הלפת למצות, הלא כן?" שאלתי במלוא הרצינות, תוך שאני ממתינה לנס שיתרחש. אך לא. הלפת, החיוורת  מרוב בושה, לא הפכה למצה פריכה ונבצר מאתנו לברך באותו ליל הסדר על אכילת מצה. אך זכינו לברך על הכרפס(הלפת המתוקה) ולאכול מרור. היה לנו מרור בשפע סביבנו, בינינו, בתוכנו.

"אם אזכה לצאת חיה מן התופת הזו," הכריזה רגה בלהט, "המזון החשוב ביותר שיעלה על שולחן הסדר שלי, יהי תמיד – לפת!"  היה זה האות הפותח לשטף  של זיכרונות מתוקים אודות "סדרים" בעבר, אותם העלינו לסירוגין האחת באוני חברתה.

כעת הגיע תור אמירת ה"ההלל", ולבסוף "חד גדיא"- אותו גדי, שקנה אבא בתרי זוזי. כל העולם רצה להשמיד את עמנו – הגדי הקטן, אך בכל פעם מחדש – נטרף הטורף. עד שהגיע יום הדין, בו ירד כביכול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו על מנת לשפוט את כל הדורות שלא הניחו לגדי החף מפשע לחיות בשלווה, אותו גדי שקנה אבא – הקב"ה בשני זוזים במטרה שיביא אור , יושר ואושר לעולמו. סיימנו בניגון תפילה :"לשנה הבאה בירושלים, "שיר המבטא תקווה  למרות כל  המכשולים שבדרך, ניצוץ חיים קטנטן המאיר את חשכת גיא הצלמוות.

הרוח שגברה על הדרקון - פרל בניש

חלוקת מצות בגטו לודז'

הגדה של פסח שנדפסה עבור פליטי השואה שנשלחו לקפריסין

אודים מוצלים מאש

דוד שלי אח של אמא שלי, היה גר בדאב אוצו 34 (רחוב) לפני המלחמה. בואי נלך לשם. אולי הם נשארו בחיים והם יוכלו לארח אותנו ולעזור לנו, אמרתי לחברתי מגדה זינגר שהתלוותה אלי. צעדנו ברחובות בודפשט, כל בית שני היה הרוס מההפצצות של בעלות הברית או של הרוסים. בכל מקום היו תילי חרבות וערמות עפר ופסולת, הכבישים היו הרוסים והמדרכות  מנותצות, אבל למרבה הפלא הבית בדאב אוצו 34 עמד על תילו שלם, ללא פגע.

עמדתי ברחוב, הבטתי על הבית והיססתי לרגע לפני שעליתי ודפקתי בדלת, חוששת מאכזבה... לבסוף אזרתי עוז. עליתי במדרגות עם מגדה כשאנחנו מחזקות זו את זו בתקווה... אולי לא נתאכזב...נקשנו בדלת שלמרבה הפלא נפתחה לפנינו על ידי הדוד שלי- מיקשו באצ'י ובעצמו.

חני!!! הוא זיהה אותי למרות רזוני ושערי שרק התחיל לצמוח. "פירי"! הוא קרא לאשתו בהתרגשות, "בואי תראי את  איזו אורחת הגיעה לכאן!

פירי נייני קיבלה אותי בחיבוק חם ובדמעות של התרגשות, מהולות בדמעות צער, כי יחד איתי הם קיבלו את הבשורה על מותם של אלה שלא חזרו אתנו...

חברתי מגדה הלכה לדרכה יחד עם הקבוצה שנדדה אתנו עד בודפשט. אני נשארתי בבית בדאב אוצו עד אחרי חג הפסח.

לפני החג הלכתי למשרדי הג'וינט. עבדה שם אישה בשם סידי פלדמן. היא דאגה לי לבגדים חדשים ולנעליים חדשות. סידי גם השיגה לנו מצות לחג  הפסח.

היתה לי ככר לחם יבשה כמו עץ ישן, שאותה סחבתי איתי לאורך נתיב הנדודים שלי הביתה.

הכיכר הייתה כל כך יבשה ומצומקת, אבל היא בכל זאת הייתה לחם, ובעיני היה לה ערך רב. אלו היו זמנים שלא היה בטחון בשום דבר. בעומק ליבי לא האמנתי שהסיוט נגמר, לא הייתי בטוחה שהמלחמה הנוראה מאחורינו, לא הייתי מוגנת מהפחד שהגרמנים ישובו לשלוט עלינו. בתוך תוכי חששתי שבאחד הימים שוב יחזרו  הגירושים הרעב והנדודים. לא הייתי מוכנה להיפרד מכיכר  הלחם שלי-היא הייתה מעין "תעודת ביטוח", "פת בסלו" במובן הכי פשוט של הביטוי.

אבל פסח עמד בפתח , ופירי ניני הסבירה לי שלפי ההלכה אין שום היתר שיאפשר לי להחזיק את הכיכר ברשותי בימי החג. בלית ברירה , ובלב כבד יצאתי לרחוב ו... תאמינו או לא, אבל את כיכר הלחם הישנה והיבשה הזו , שבקושי היתה ראויה למאכל אדם , הצלחתי למכור לאחד הגויים תמורת כמה פנגו.

עץ התפוחים - ספורה של חנה גלנדואר, ניצולת  שואה

הכנת מצות במאפיה בגטו לודז'

יהודים בגטו דוברה-וולה מסבים לשולחן הסדר

"בית אבא" בברגן בלזן

בברגן בלזן היו שראו במסירותה של ברוניה למען חינוך שני בניה הקטנים, צבי (כיום הרבי מבלוזו'ב) ויצחק, שיגעון לדבר שגבל בטירוף של ממש. היא חסכה מזון מפיה וקנתה תמורתו את חינוך ילדיה; תמורת פרוסת לחם ותפוח אדמה לימד מר רפפורט את בניה הלכות ומנהגים יהודיים. היא עצמה לימדה את ילדיה את פרשת השבוע. פעמים היו הילדים כה רעבים עד שלא יכלו לשמוע או לראות דבר. המילים הפכו לקולות עמומים ומרוחקים, והאותיות נדמו בעיניהם כגדוד נמלים עמלניות הנפוצות לכל עבר.

משקרב חג הפסח, הפכה תכנית הלימודים שהנהיגה ברוניה לקפדנית עוד יותר. היא עמדה על כך שהילדים ילמדו את כל ההלכות והמנהגים הנוגעים לחג, בעוד היא מפקחת באופן אישי על לימודיהם וטורחת להשיג מזון. גרמני זקן שעבד במקלחות נתן לה מעט סלק ותפוחי אדמה, שאותם שמרה לימי החג, כדי שהיא וילדיה יוכלו להתקיים ללא לחם.

ברוניה לא נחה ולא שקטה עד שהצליחה להיפטר מהחמץ שברשותה, כדרישת ההלכה היהודית. היא מכרה אותו למשך שבעת ימי החג לאשה לא יהודייה מפראג, אשתו של עורך דין יהודי ידוע, אשר שניהם היו עתה אסירים בברגן בלזן. מכירת החמץ של ברוניה שמה אותה ללעג ולקלס בפי האנשים, והיו ששאלו אותה בלגלוג, אם החמץ הוא כל מה שמטריד את מנוחתה בזמן הזה ובמקום הזה. "את המסורת היהודית ספגתי בבית אבי, בשנות ילדותי. היום, תפקידי כאם יהודייה הוא להעבירה לשני ילדי שבביתי", ענתה. "בית נאה מצאת לך, מחנה ריכוז נאצי!" פלט מישהו, כשהוא מעיף מבט מלא חמלה לעבר שני הילדים המסכנים, שדעתה של אמם נטרפה עליה בימים קשים אלו.

בדרכם בחזרה אל הבלוק עצרו ברוניה וילדיה במרפאה. טור ארוך של אנשים המתין לטיפול שיעלה מזור לכאביהם ולסבלם. לידם חלפו שני רופאים גרמנים בחלוקים לבנים שהיו בדרכם למרפאה. אחד מהם הצביע על הממתינים ופנה לחברו: "אינני יודע מדוע אלוקים מענישני בעונש כה חמור ומאלץ אותי להיתקל מדי יום בכיעור רב כל כך כמו זה שמגלמים היהודים הללו". ברוניה העיפה מבט לעבר טור האנשים. מכל עבר הקיפו אותה שלדים מהלכים, שהמחלות והרעב אכלו בהם בכל פה, ואת בשרם כיסו חבורות, כתמים ופצעים. "מוּטי (אמא), שמעת מה אמר הרופא הגרמני?" שאל צבי את אמו. "כן, שמעתי", ענתה ברוניה. "כל שעליך לעשות הוא להמשיך ללמוד היטב ולהתנהג יפה. יום יבוא ואנו נשוב להיות עם מפואר ונכבד. הזוכר אתה את עשר המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים?" צבי התנחם. בעיני רוחו ראה את הגרמנים מכוסים מכף רגל ועד ראש בפצעים, בחבורות ובכינים, ואת היהודים צועדים אל החופש מבעד לשערי ברגן בלזן הפתוחים לרווחה.

חג הפסח בא וחלף, ויהודי ברגן בלזן נותרו בעבדותם מוקפים גדרות תיל. במוצאי שביעי של פסח נחפזה לעבר ברוניה אשה בשם מינדל הלר. "ברוניה, זה עניין של פיקוח נפש. הרבי מפרוצ'ניק שוכב על ערש דווי. במשך כל הפסח כמעט לא בא מזון לפיו, וכעת הוא מסרב לאכול חמץ שעבר עליו הפסח ולא נמכר לגוי לפני החג, כדרישת ההלכה. שמעתי כי את היא האדם היחיד בכל המחנה שמכר את החמץ שברשותו". ברוניה לא היססה לרגע. היא הוציאה כיכר לחם לבן, רכושה היקר ביותר, ומסרה אותו לרבי מפורצ'ניק. אנשים סביבה נדו בראשם באי אימון.

"אוי לה לאישה המוסרת לזר את פירור לחמם האחרון של ילדיה", אמרו. "מה שלמדתי וראיתי בבית אבי, רצוני שילדי יראו וילמדו גם בביתי. את הבית איני יכולה לבחור, אך בכוחי לשמר את רוחו", אמרה ברוניה כשמסרה למינדל את כיכר הלחם.

"מוּטי, חג הפסח עבר, אנחנו נותרנו עבדים, ואילו הגרמנים אוכלים כאוות נפשם ומסתובבים חופשיים ונקיים", אמר צבי שעה שמינדל הלר נחפזה לשוב לרבי מפרוצ'ניק כשכיכר הלחם בידיה. "ילדי, היהודים היו עבדים במצרים במשך 210 שנים, ורק לאחר מכן נגאלו. אנחנו עבדים רק בארבע השנים האחרונות", אמרה ברוניה. יצחק הקטן, שהקשיב לשאלותיו של אחיו הגדול, אמר: "עשר המכות כבר כאן, אז גם יציאת מצרים והגאולה ימהרו לבוא". צבי רצה להסביר לאחיו הקטן כי הפעם היהודים הם הסובלים מעשר המכות, ולא הגרמנים, אך הוא העדיף לשתוק. "היכן נהיה בפסח בשנה הבאה?" הוסיף צבי לשאול. "בירושלים", השיבה ברוניה. "איך את יודעת?" הוסיף צבי לשאול. "כך למדתי בבית אבא", אמרה ברוניה.

מינדל הלר שבה אליהם. מצבו של הרבי מפרוצ'ניק הוטב. כיכר הלחם של ברוניה הצילה את חייו.

משסיימה הרבנית ברוניה שפירא לגולל את סיפורה, פנתה אלי: "האם יש לך מושג מה היה ערכה של כיכר הלחם שמסרתי למינדל הלר?" נענעתי בראשי לשלילה. "שוויו של גורד שחקים בכיכר 'טיימס' שבניו יורק כיום איננו מגיע לכדי שוויה של כיכר לחם לבן בברגן בלזן!" אמרה הרבנית.

מבוסס על שיחה שנערכה בין הרבנית ברוניה שפירא לבין דינה שפירא ב- 2 במאי 1976, ועל שיחה שנערכה בין יפה אליאך לבין הרבנית ב- 26 באפריל 1979, מתוך: אליאך יפה, סיפורי חסידים מימי השואה, ניו יורק תשס"ח, עמ' 147–149

חייל יהודי אמריקאי נותן מצות לילד במחנה עקורים בגרמניה

אפיית מצות וליל הסדר במחנה ריכוז

חורף קשה בא עלינו בשנת תש"ה במחנה הריכוז פייהינגן שבגרמניה. מצד אחד, עבודת הפרך במחצבות האבן, במשמרות לילה, בקור וברעב, ומצד שני, שררה מגיפת הטיפוס במחנה, אשר הפילה קרבנות רבים. על אלה נוספו קרבנות ממעשי הרצח האכזריים של אנשי הס"ס. התוצאה היתה עילפון מוחלט ואדישות לכל הנעשה. ברם, גם במחנה מוות זה נמצאו יחידים, אשר בעקשנות שמרו על יהדותם עד הרגע האחרון. חג הפסח מתקרב ובא, ואנשים אלה הוגיעו את מוחותיהם בשאלה, כיצד אפשר להמנע מאכילת חמץ?

ימים אחדים לפני הפסח נכנס אחד מאנשי הס"ס לסדנה שבה עבדתי בהכנת שלטים, ושאלני אם יכול אני להכין בשבילו מטרות לקליעה. ברגע זה נצנצה מחשבה במוחי והצעתי לו להכין מטרות גדולות שעליהן מודבקות תמונות של חיילים יורים. לשם כך, אמרתי לו, דרושה כמות גדולה של קמח, לצורך הכנת הדבק.

הצעתי מצאה חן בעיני הגרמני, שנתן לי פתק למחסן המזון לשם קבלת 5 ק"ג קמח. בראותי את קצה הישועה, יצאתי מיד אל האחראי למטבח וסיפרתי לו על הענין. הלה, צ'כי ממוצא גרמני, התעניין מאד בתכנית, אזרתי אומץ בהוסיפי בקשה לתת לי 10 ק"ג קמח. להפתעתי המרובה נעתר לבקשתי, בתנאי שלא אוציא את הקמח בבת אחת, אלא בכמויות קטנות. לא האמנתי למשמע אוזני, אך נכון היה הדבר, ובידי היה עתה אישור ל- 10 ק"ג קמח.

לאחר העברת הקמח לסדנה, קראתי לחברי וגיליתי להם את הנס, ואין לתאר את שמחתם. רצון החיים הכבוי ניצת מחדש. "אורגנו" כמה עצים, מצאנו גלגל והתחלנו במלאכת הקודש, לאחר שקרצפנו בעזרת זכוכיות שולחן אחד, ושמנו עליו כמה לבנים לוהטות.

הסדנה גבלה עם חדרו של זקן המחנה. לאחר שהקיר נתחמם, דפק הלה לפתע בדלת ודרש לפתוח מיד. בחוסר ברירה פתחנו, אולם לאחר שראה את המצות ואת מלאכתנו, נעצר בהפתעה גדולה, ורק ביקש ממנו להמשיך בשקט, לבל נעורר את תשומת לבן של משמרות הפטרול. בצאתו את החדר, ביקש לבל נשכחהו ונשאיר לו מן המצה בליל הסדר הראשון.

במהירות הבזק התפשטה הידיעה בין כל היהודים שבמחנה, והלבבות החלו שוב לפעום בתקווה, למשמע ההצלחה בפעולה הנועזת.

בליל הסדר הראשון התאספנו בסדנה כבימי האנוסים בספרד, וביראת כבוד פתחנו באמירה: "עבדים היינו..." לכל אחד ניתנו שלוש מצות, ובמקום יין השתמשנו במים ממותקים בסוכר. כן היו לנו תפוחי אדמה לכרפס וסלק לבן למרור. במים ובמלח לא היה מחסור...

אמרנו את ההגדה מתוך כמה סידורי-תפילה אשר הצלחנו להסתיר במשך כל הזמן. לאחר שסיימנו מחצית ההגדה, נתלהב עזריאל והחל לדרוש בפנינו לבל נתייאש, לעמוד במבחן היסורים, שהרי הגאולה כבר קרובה... לאחר מכן נודע לנו, שאחרים עמדו בחוץ על המשמר. אכן היה זה ליל שימורים!

פרל משה, ספר ראדום (תרגום מאידיש), תל אביב 1961, בתוך: אליאב מרדכי (עורך), אני מאמין: עדויות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בימי השואה, ירושלים תשל"ח, עמ' 219

הא לחמא עניא באושוויץ

בשנים - שלושה הימים האחרונים שלפני חג הפסח תש"ג אפשר היה להבחין בהבעה מיוחדת של מועקה וצער על פניהם של היהודים החרדים באושוויץ. לא תאי הגאזים, לא הסלקציות היום יומיות, לא עבודת הכפייה האכזרית ואף לא הרעב המציק ומפיל החללים הטביעו עליהם את רישומם באותה מידה שעשתה זאת המחשבה המעיקה על כך שצריך לאכול חמץ בפסח. צערם היה גדול מנשוא, ולא אחת אפשר היה לשמוע אנחה שוברת לב מיהודים אלה. כאשר נשאל אחד מהם על מה הוא נאנח, השיב: כן אחא, בעוד ימים אחדים קרב חג הפסח, ותהא זו הפעם הראשונה בחיי שעלי לאכול חמץ. האנחות הולכות ומתרבות. אפשר היה גם לשמוע דברים כגון "הרי החג יימשך שמונה ימים, ואי אפשר כל כך הרבה לצום".

לבסוף הגיעו ימי הפסח העגומים של שנת תש"ג (1943) באושוויץ. בערב אפשר היה להבחין בצריפים של היהודים שומרי התורה, דיכאון מוחלט, ממש מעין אווירה של "נעילה" ביום הכיפורים. לאחר זמן התקבצו כמה מניינים של יהודים באחת הפינות שבצריף, והחלו בתפילת מעריב בניגון של יום טוב. לאחר התפילה, כאשר התפזר הציבור, נשמע קולו של אחד מהם, איש צנום וגובה: "יהודים, אל תשכחו שפסח היום – יש לערוך את הסדר". מפינה נידחת של הצריף נשמע קול רועד שפתח במילים: "הא לחמא עניא". לפתע החלו האנשים לזרום כצללים לכיוון אותה פינה. בין הדרגשים הצרים, ליד שולחן שבור ומתנועע ישב יהודי רזה וצנום, ובאחזו בידו בפרוסת לחם קטנה, קרא בניגון של "איכה": "הא לחמא עניא...", ובהגיעו למילים "לשנה הבאה בני חורין" ולברכת שהחיינו, פרצו רבים בבכי ונחלי דמעות ניגרו מן העיניים המיואשות. האם האמין עוד מישהו, שאי פעם נוכל עוד להיות בני חורין, אנשים חופשיים ממש?!

היהודי האוחז בפרוסת הלחם המשיך לומר את ההגדה בקולו הנשבר והמדוכא, ובהגיעו לברכה על אחת מארבע הכוסות, הוסיף למילים של "הנני מוכן" את "הבטחתו": רבונו של עולם, מבטיח אני לך, שברכת "בורא פרי הגפן" אברך בעוד שנה... וכך המשיך בדברי ההגדה, כשפרוסת הלחם שבידו סימלה באופן ממשי את לחם העוני; הוא ברך על אכילת מצה ומרור ואף הגיע לאפיקומן, ובכל פעם שברך, נגס מפרוסת הלחם שבידו.

והנה הגיע לתפילת "שפוך חמתך". התרומם יהודי מופלא זה ושווע: "יהודים, אומר אני לכם, שאולי זאת שעת רצון, ועלינו להתפלל ולבקש שתבוא מפלה מהירה לשונאינו", ואנחנו בקול דמעה רווי צער חזרנו אחריו כהד: "שפוך חמתך...".

זלאטוב מ', מארגן ז'ורנאל (07/04/1947), בתוך: אליאב מרדכי (עורך), אני מאמין: עדויות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בימי השואה, ירושלים תשל"ח, עמ' 224

ליל הסדר בנוסח תימן

חד גדיא בתוככי אושוויץ

כמו שאתם רואים אותי שהנני נהג מונית רגיל בבני ברק, יש לי שטר יוחסין נדיר בתור אחד האסירים הוותיקים ביותר של מחנה ההשמדה באושוויץ.

הייתי באחד המשלוחים הראשונים שהועברו ישר מסלובקיה לפלוגת עבודה, שנבחרו אחרי ה"סלקציות" הקפדניות ברכבות המוות. כבן שמונה עשרה הייתי אז, כאשר גורשתי מעיר מולדתי טירנאו. יחד אתי חלקו את הגורל הזה עוד כמה עשרות נערים יהודים, שנראו בעיני קציני הס.ס. ככשירים לניצול אכזרי לעבודת פרך עד מוות. ומזלי גרם לי שעמדתי בכל התעלולים וההתעללויות של אושוויץ, אף שבגורלי עלה להתגורר יחד עם מלאך המוות קרוב לשלוש שנים.

בחור צעיר הייתי, וכאשר נפלתי לתוך שאול תחתית זו חשבתי שהקיץ הקץ עליי ועל שנותיי הצעירות. והנה בתוך "בלוק 14", אשר אליו הוכנסתי יחד עם כשבעים נערים צעירים בריאים ותוססים, שם התאוששתי מחדש. היו ביננו נערים שונים, מבתים מכובדים וממשפחות ירודות, בני עניים ובני עשירים, אינטליגנטים וכן "פרוסטאקים". והבחור החשוב ביותר אצלנו בבלוק מי זה היה? היה זה איצ'י-מוטל מגטו מלאבה, אשר בפולין. הוא היה בחורצ'יק חסידי, אשר כולנו חיבבנו אותו והיינו מוכנים להקריב את עצמנו למענו. הוא החזיר לנו את כבוד האדם, הוא הלהיב אצלנו את הזיק היהודי. לא להיכנע! לא להיבהל! לא להתמוטט בתוך הגיהנום! ולרצות להישאר בחיים, על אפם ועל חמתם של הצוררים הארורים, ימח שמם!

במה היה כוחו של איצ'י-מוטל? למען האמת, עד היום הזה לא מספיק ברור לי הדבר. לא שאני אינני מבין, רק שאצלנו בסלובקיה לא היו חסידים, ואף פעם לא שמעתי מנעוריי ניגונים חסידיים, כמו ששמעתי באושוויץ מפיו של איצ'י-מוטל. אני רואה אותו גם עתה לנגד עיניי. צנום ורצוץ, מפני שכשהוא בא לאושוויץ כבר היה סחוט כהוגן. הוא בא מן הגטו לאחר תקופה ארוכה של רעב ומצוקה. הוא היה אחד מן ה"פיר-און-זיבעציגער". זאת אומרת, מספר הקעקע שלו התחיל בסדרה של 74 אלף... ואנו, הנערים מסלובקיה, שבאנו הרבה זמן לפניו לאושוויץ, היינו חזקים ממנו, ועזרנו לו. כי איצ'י-מוטל היה לוקח אותנו בניגונים החסידיים שלו. כאשר הוא החל לשיר, שכחנו בן רגע את הכבשנים ואת הקאפויס, ואת אושוויץ בכלל...

ואיך אוכל לשכוח את ליל הסדר של פסח, שאיצ'י-מוטל ערך לנו? הוא שמר על הלוח היהודי, לא הבינותי איך הוא עושה זאת. הכל שמר בזכרונו, הכל היה טמון בראשו. כל חשבון של ראש חודש, יום אחד או יומיים. וכל יום של תענית. וזה היה הדבר הכי קל בשבילו, לצום ולא לטעום מאומה. מילא, הגוף שלו התרגל לכך. ואילו אפשר היה לערוך את ליל הסדר על ידי "צום", בטח היה איצ'י-מוטל מרגיש את עצמו מאושר.

השאלה הגדולה שלנו הייתה, במה נחוג את "זמן חרותנו"? "מרור" היה לנו מספיק, מצה – אף לא "כזית", ו"ארבע כוסות" גם היו לנו, לא של יין, רק של דם ודמעות... אין מה להתבייש בזאת. בדרך כלל לא בכינו באושוויץ. הלבבות התאבנו והעיניים נתייבשו. מי שהיה לו לב אנושי – נתפקע. הלב התפלץ בקרבו וחסל. מלבד אלה שהייתה להם אמונה בוערת בלב, אלה החזיקו מעמד, כי היו יותר חזקים ממלאך המוות ומן הגיהנום. וכזה היה איצ'י-מוטל, והוא הביא אותנו לשפוך דמעות. לא דמעות של פחד ואימה, חס וחלילה. אני מוכן להישבע שלא חשתי כל פחד באושוויץ. מי שנמצא כבר בתוך הכבשן, בטח שאין לו יותר פחד. וכך היה אתנו, חיינו ממש בתוך הכבשנים. ידענו בבירור, אם לא נשרף היום, אז נשרף מחר. ומה ההבדל? רק איצ'י-מוטל הוציא מאתנו דמעות של התרגשות גדולה, דמעות של שירה והתעלות, אשר קשה לי לבטא את זאת, דמעות כאלה שפכנו הרבה באותו ליל ראשון של פסח.

מתי שפכנו את הדמעות? בשעה שאיצ'י-מוטל שר לנו את הפזמון "חד גדיא". הרבה שירים שר באותו לילה, מה יכולנו לעשות? כל הנערים ב"בלוק" שלנו, כולנו רבצנו על דרגשי העץ, שבלשון ה"קאצעט" קראנו לזה "פריטשעס". ידענו היטב כי גם ה"בלוקעלטעסטער" (מפקד הגוש) יודע בדיוק את הלוח היהודי, והוא יארוב לנו בליל זה של ה"אוסטערן" (חג הפסח בגרמנית). בחרנו לשכב על המרבצים שלנו משום שבין כה לא היה לנו מה לאכול ומה לטעום "לכבוד פסח". ואז פתח איצ'י-מוטל בניגונים החסידיים המיוחדים לכבוד החג. לא את הכל אני זוכר. הוא שר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" והוא שר "הודו לה' כי טוב" מן "הלל" הגדול ועוד שר ושר. וכל הניגונים היו כמו "מארשים" של ניצחון. לא זמירות של בכי, רק של העזה ועידוד. ומשום כך התמוגגנו כולנו, ושפכנו דמעות כמים. אבל מכל הניגונים ה"שטיקלעך" שלו הוא התעלה עוד יותר כאשר שר לנו את "חד גדיא". כי אז חשנו כולנו, שאנו מתגברים ומנצחים את ה"קאפוס" ואת ה"זונדר-קומאנדו", ואת ה"בלוק-עלטעסטער" ואת השטן המשחית עצמו.

את השיר של "חד גדיא" שר איצ'י-מוטל בנוחם ובנועם, כאילו רצה שאנחנו נבין את המשל שטמון בכל מילה ומילה. מי זה ה"גדיא" שקנה "אבא"? ומה עלה בגורלו של ה"גדיא" של "אבא"? והנה בשעה שהגיע לסוף הפזמון הרים את קולו ברטט, שהרעיד את כולנו: "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט" - - - ושוב הוא חזר והדגיש: "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט" – ואנו נרעדנו ונתעוררנו משום שכל אחד מאתנו הבין בדיוק מיהו "השוחט" ושסופו של השוחט הזה יהיה מר ונמהר מאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו...

כזה היה איצ'י-מוטל, ובזאת הוא הפיח רוח חיים בעצמות היבשות שלנו. הוא עצמו היה חי על הניגונים החסידיים שלו. לאחר שהרוסים כבשו חלק מפולין והתקרבו למחנה זה, נפל איצ'י-מוטל בדרך, אבל עד יומו האחרון לא חדל מלזמר את הניגונים החסידיים שלו, והניגונים הללו מלווים אותי עד כה - - -

יחזקאלי (פראגר) משה, בית יעקב: ירחון לעניני חינוך ספרות ומחשבה, 59 (תשכ"ד), עמ' 6–7, ירושלים

מכירת מצות בגטו ורשה

ליל הסדר בברגן בלזן

שבועות אחדים לפני חג הפסח התארגנה קבוצה של כשבעים אסירים יהודים במחנה הנתינים הזרים שבברגן בלזן. מרביתם היו יהודים חסידיים שהגיעו למחנה מגטו בוכניה. כמעט כולם החזיקו בדרכונים דרום אמריקניים, ולמקצתם היו דרכונים בריטיים מארץ ישראל. מטרת ההתארגנות היתה לבקש קמח לאפיית מצות לכבוד חג הפסח המתקרב ובא. את הבקשה הפנו בכתב למפקד המחנה והציעו, שבמקום קצבת הלחם היומית שלהם יינתן להם קמח שממנו יאפו מצות. כך, הסבירו, לא ייפגע מלאי המזון של המחנה. כל שבעים האנשים חתמו על הבקשה, ואילו הרבי מבלוז'וב, ר' ישראל שפירא, שנמנה על ותיקי המחנה, נבחר לשמש כדובר הקבוצה בפני המפקד.

אדולף הס, מפקד המחנה, קרא את הבקשה בתשומת לב מרובה ולאחר מכן נתן ברבי מבט שבוז ולעג גלויים שימשו בו בערבוביה. "אעביר את הבקשה לברלין", אמר בתום שתיקה ארוכה בעודו משתעשע באקדחו בשוויון נפש, "ואנו ננהג בהתאם להנחיותיהם".

הימים חלפו, ומברלין לא באה כל תגובה. עם כל יום שעבר גבר דכדוכם של החותמים על הבקשה. אחדים מביניהם היו משוכנעים שעשו שגיאה חמורה בחתמם על הבקשה, משום שבכך הבדילו את עצמם משאר האסירים, וככל הנראה חרצו את דינם למיתה ב"סלקציה" שערכו במו ידיהם. מתוך ניסיון העבר ידעו האנשים שהגרמנים בחרו במתכוון לזרוע אימה, עינויים ומוות בחגים היהודיים, וחששו שהשנה יהיו הם קרבן הפסח של אסירי ברגן בלזן.

חג הפסח עמד לחול בעוד ימים ספורים, והתשובה מברלין בוששה לבוא. כאשר נדמה היה לאסירים שאפסה כל תקווה ושגורלם המר הוא כמעט בלתי נמנע, נכנסו בצעדים נמרצים למחנה הנתינים הזרים שני אנשי ס"ס גבוהי קומה מלווים בכלבי ענק. הם פקדו על הרבי מבלוז'וב להתלוות אליהם למפקד המחנה. באותם ימים אפלים היתה להזמנה כזו מאת קצין ס"ס משמעות אחת ויחידה: מוות. הרבי נפרד מידידיו, ובשעה שצעד לעבר משרדו של המפקד החל באמירת הווידוי. כשכובע המחנה בידו האחת עמד הרבי בפני המפקד והאזין לדבריו: "כתמיד, ברלין נדיבה ביחסה ליהודים. תוכלו לאפות את הלחם היהודי המיוחד לחג הפסח". הרבי נשאר עומד, מצפה לגזר הדין האיום שיתלווה להכרזתו של המפקד, אך לתדהמתו הרבה לא הוסיף המפקד דבר. יתרה מזו, המפקד קרא לאסירים אחדים ממחנה אחר בברגן בלזן שכבר המתינו בפתח משרדו, ופקד עליהם לסייע לרבי בבנייתו של תנור קטן לאפיית מצות במחנה הנתינים הזרים. הרבי הודה למפקד ומיהר לחזור אל הבלוק, מאמין ואינו מאמין שהרשות לאפיית מצות אכן ניתנה.

החסידים החלו לבנות את התנור בקצב קדחתני, משום שחששו שמפקד המחנה יחזור בו ויאסור עליהם לאפות את המצות. בימים הספורים שעוד נותרו עד חג הפסח הם אפו את המצות ממכסת הקמח הזעומה שהיתה ברשותם. היו אלו מצות שהזכירו בשמן בלבד את המצות שנאפו בבית לפני המלחמה, אך האנשים היו מאושרים למראה המצות המפוחמות וחסרות הצורה, במיוחד בשל הילדים, כדי שאלו יראו שגם בעמק הבכא אפשר גם אפשר לחוג את חג החירות.

חג הפסח הגיע. שולחן הסדר נערך באחד הבלוקים. דרגשי העץ, הקבועים בשלוש קומות זה מעל זה, שימשו לאסירים שולחנות וכיסאות "הסבה" גם יחד. שלוש מצות שלמות, יקרות מפז, הוצבו על השולחן. סיר ישן, מעוקם ושבור, שימש כקערת הסדר. על גביו לא הונחו שוק צלוי, ביצה, חרוסת או כרפס, אלא תפוח אדמה מבושל אחד, אותו העניק להם גרמני זקן וטוב לב שעבד במקלחות. במרור, לעומת זאת, לא היה מחסור; הוא נמצא בשפע. סבלותיהם של היהודים השתקפו בעיניהם. הרבי מבלוז'וב ישב בראש השולחן. סביבו הצטופפה קבוצה של ילדים קטנים וכמה מבוגרים. הרבי החל באמירת ההגדה מתוך הזיכרון. הוא גילה את המצות, הגביה את קערת הסדר ופתח בסיפור יציאת מצרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין –ייתי ויכול, כל דצריך – ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". הצעיר שבילדים שאל את ארבע הקושיות, וקולו המתוק התנגן בנעימה המסורתית: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה".

אפלה ירדה על הבלוקים. אורו הכסוף והחיוור של הירח השתקף בפנים החיוורות. דומה היה כי הדמעות ששטפו חרש את פניהם זרמו לתוך נאד הדמעות העצום שבידי המלאך, אשר בהתמלא סאתו יבוא הקץ לסבלה של האנושות. כמענה לארבע הקושיות פתח הרבי, כנהוג, בביאור משמעותו של חג הפסח. אך באותו ליל סדר שבברגן בלזן קיבלה השאלה עתיקת היומין של ההגדה משמעות מיוחדת. "לילה", אמר הרבי, "פירושו גלות, חשכה, סבל. בוקר פירושו אור, תקווה, גאולה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מדוע הסבל הזה, השואה, שונה מכל ייסורי הגלות שעברו על העם היהודי בעבר?" איש לא ניסה להשיב על שאלתו של הרבי. המשיך ר' ישראל שפירא ואמר: "הסיבה היא שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ או מצה, ואילו הלילה הזה – כולו מצה. חמץ הוא הלחם, התופח לגובה, ואילו המצה איננה תופחת, היא שטוחה לחלוטין. בעתות צרה וקושי שחווינו בעבר, בלילות הקודמים שעברו עלינו בגלותנו, היו לנו לחם ומצה גם יחד. היו לנו רגעים של לחם – של עשייה ושל אור, ורגעים של מצה – של סבל ושל יאוש. אך הלילה, ליל השואה, אנו חווים את הייסורים הקשים מכל. הגענו למצולות התהום, לשפל המדרגה. הלילה הזה כולו מצה. אין לנו רגעים של הקלה, אף לא רגע של הפוגה בעבור רוחנו המושפלת... אך אל יאוש, ידידי הצעירים". הרבי הוסיף לדבר בנימה מלאת עצמה ותקווה. "משום שזוהי גם גאולתנו. אנחנו עבדים לפרעה במצרים. המילה 'עבדים' משמשת ראשי תיבות לפסוק 'דוד בן ישי עבדך משיחך'. גם בתוך העבדות שאנו שרויים בה ניכרים סימני הגאולה העתידית, ביאת משיח צדקנו. אנו, שהיינו עדים ללילה האפל ביותר בהיסטוריה, לרגעיה השפלים ביותר של התרבות האנושית, נזכה לחזות גם באורה הגדול של הגאולה, משום שלפני האור הגדול בא לילה ארוך, כפי שהבטיחונו הנביאים. 'והיה לעת ערב יהיה אור', אמר זכריה הנביא, והנביא ישעיהו אמר: 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם'. אלינו, ילדי היקרים, התכוונו הנביאים בדבריהם, אלינו השרויים בגיא צלמוות, אלינו – שנזכה לחיות ולחזות באורה הגדול של הגאולה".

תם הסדר. אי שם ממעל כיסו עננים כבדים את נוגהו הכסוף של הירח. הרבי מבלוז'וב נשק לכל אחד מהילדים על מצחו והבטיחם, כי בתום הלילה האפל של האנושות יאיר היום המזהיר מכל. כאשר שבו לצריפם, היו הילדים, עבדי פרעה המודרני בשממת המין האנושי, בטוחים כי בהד פסיעותיהם על אדמת ברגן בלזן הרוויה בדם נשמע קול פעמי משיח.

עדות בעל פה מאת הרבי מבלוז'וב, ר' ישראל שפירא, ב-22 ביוני 1975, מתוך: אליאך יפה, סיפורי חסידים מימי השואה, ניו יורק תשס"ח, עמ' 27–30

יהודים סביב שולחן הסדר במחנה הריכוז בון-לה-רולאנד.

מסירותו של ד"ר ליבן לחג הפסח

ד"ר שלמה מנחם ליבן נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, לאביו ר' גבריאל ליבן. בבית הוריו קיבל חינוך תורני וכללי. משפחתו הייתה משפחה ותיקה בפראג, והתייחסה על בעל "תוספות יום טוב".

בשנת תרע"ג נשא ד"ר שלמה ליבן לאשה את בתו הבכירה של הרב ר' סיני שיפר, שהיה אב"ד דקהל יראים בקרלסרואה, גרמניה. את תורת הרפואה למד בברלין, ועם שובו לפראג התחיל לעסוק במקצועו. העבודה במקצועו היתה בשבילו מעין מלאכת קודש. כל מעייניו היו להביא מזור לזקוקים לו. למעשה ריפא ד"ר ליבן לא רק את הגוף אלא גם את הנפש החולה. ממעוטי יכולת סרב לקבל שכר. גם תרופות נתן להם חינם אין כסף, ואם ראה שאין פרוטה בבית שבו ביקר השאיר שם גם כסף. אין אפוא כל פלא אם ביתו היה לתל תלפיות לעניים ומדוכאים ביודעם שיקבלו כאן טיפול לבבי, רחום ונאמן.

במשך הזמן נעשתה דירתו צרה מלהכיל את המוני היהודים שהתדפקו על דלתותיו כדי לקבל את הטיפול הנחוץ להם, והקהילה בפראג העמידה לרשותו שני חדרים באחד מבניניה ששימשו "אמבולטוריום", ובו קיבל חולים לפני הצהריים.

פרק חדש בחיים של ד"ר ליבן הוא תקופת שלטון הגרמנים בפראג. עדותה של עסקנית יהודית בפראג, הגב' אירמה פולאק ("ההד", סיון תשי"ב) מתארת את מסירותו של ד"ר ליבן לעם ישראל ולתורה בצל הכיבוש: "ד"ר ליבן שמר על שיווי משקל נפשי והתחיל מיד לפעול. אחת הפקודות הראשונות של הכובשים היתה, כי על החולים היהודים לעזוב מיד את כל בתי החולים. ד"ר ליבן פינה מיד את בית היתומים של הקהילה, גייס רופאים יהודים, והקים בית חולים יהודי תוך 24 שעות. מאז לא הפסיק ד"ר ליבן לפעול בקצב קדחתני. הוא הקים כמה סניפים של אותו בית חולים, מושבי זקנים, מעונות ילדים ומוסדות אחרים. כוחותיו הפיסיים והנפשיים, דומה, עברו גבולות האדם. עזרתי לו בפעולותיו אלה, מלאה הערצה ליזמתו ומרצו, ובעיקר – אומץ הרוח שגילה בפגישותיו עם הנאצים. הוא עמד בפניהם כיצור אלוקי מול מחללי השם ומשמיצי כבוד האדם. הנאצים שמו בתוך בית הכנסת 'אלטנוי שול' מוקש, והשמש מצאהו בשעות הלילה. מבוהל, רץ להזעיק את ד"ר ליבן והוא בעצם ידיו מיהר והוציא ללא היסוסים את המוקש מתוך הבנין. סמוך לפסח פקדו הנאצים לסגור את מטבח העם מיסודו של ד"ר ליבן. בשעה חמש לפנות בוקר התעוררתי לצלצול חזק. בפתח הדלת עמדה אשתו של ד"ר ליבן. כולה רועדת, ספרה לי את סיבת ביקורה בשעה בלתי רגילה זו. בעלה החליט לחלק, נגד פקודת הנאצים, את המצות אשר במטבח. היא דורשת ממני שאשתמש בכל כוח ההשפעה שהיה לי, לפי דעתה, על בעלה, כדי שיימנע ממעשה זה המסכן את חייו. בלכתי מיד למטבח מצאתיו במחסן, עוזר בפתיחת ארגזי המצות. 'האם אתה סבור' – שאלתיו – 'כי מעשך זה, המסכן אותך ועוזריך, עשוי למצוא חן בעיני הא-ל? אתה עובר את הגבול!' העזתי להרים את הקול מתוך התרגשות מרובה: 'אתה עושה את המצווה פלסתר!' אזהרתי לא הועילה. הוא חילק את המצות. הדבר לא נודע לגרמנים".

ד"ר ליבן נכלא בבית הסוהר בפראג, הועבר לטרזינשטאט, ומשם – למחנה הריכוז דכאו. במכתבים ששיגר הביתה מדכאו, גילו כתב סתר על פי סימני נקודות זעירות. באופן זה העביר להם בקשה לשלוח לו חבילה של בגדים, ולהטמין בתוך כפפות פירורים של מצה שמורה (!) כדי שיוכל לקיים מצוות אכילת מצה. ברם, לפני שהגיע חג הפסח נרצח ד"ר ליבן בידי הנאצים ביום ב' בניסן תש"ב.

אלה אזכרה ז, 252–257

נער יהודי עוזר באפיית מצות במחנה עקורים באוסטריה

נשים אופות מצות בגטו ורשה

מצה דאסוותא של האדמו"ר מקלויזנבורג

מילדורף, גרמניה, ערב פסח תש"ה.

בימים הקשים ההם, כשהייתי מאושפז בצריף "בית החולים" במחנה, היה הרעב בן לוויה קבוע שלנו. גם המאושפזים ב"בית החולים" קיבלו רק מנות זעומות של אוכל, ואפילו המים ניתנו במשורה. לכן, רבים מן המאושפזים נפחו את נשמתם מרעב ומחולי כאחד.

בהיותי עדיין מאושפז, כשחיי תלויים לי מנגד, פיקוח נפשות של ממש, קרבו ובאו ימי הפסח. על מצות לא העזנו אפילו לחלום, ייחלנו רק למעט פרורי חמץ כדי להחיות את נפשנו. מחלתי גברה עלי, שכבתי באפיסת כוחות, בעיניים עצומות, ותארתי לעצמי את קצי הקרוב.

"ערב פסח היום" – שמעתי קול מוכר בסמוך אלי. פקחתי את עיני וראיתי את האדמו"ר מקלויזנבורג, כשהוא ניצב ליד מיטתי.

בעודו מורה לי להתחזק ומעביר לי מספר הנהגות, כיצד להיזהר מחמץ בפסח, נזדעקתי לעברו: "אדרבה, הלוואי ואקבל חתיכת חמץ לאכול!"

האדמו"ר, שחמק בחשאי לצריף "בית החולים", נאלץ להמשיך בדרכו מחשש שהנאצים ישימו לב למעשיו, אך עוד הפטיר לעברי: "אהרן, חביבי, למרות הכל התחזק! אל תיפול ברוחך והקב"ה יושיעך!"

לאחר שהופתעתי מהביקור החטוף הרהרתי בלבי: "כיצד זה האדמו"ר, שבעצמו היה שרוי בים הצרות והייסורים שאפפוהו באותו עמק הבכא, לא היתה לו אותה שעה דאגה אחרת מלבד הדאגה שלא להיכשל באכילת חמץ בפסח?!"

כעבור מספר שעות שוב חמק האדמו"ר לצריף "בית החולים", לאחר שבדק היטב כי אין מעקב אחריו. הוא ניגש אלי, מסר לידי פיסת מצה ששלף בזהירות מתחת לבגדיו ועזב במהירות את הצריף.

החזקתי בידי הכחושות את פיסת המצה, כשמעיני זלגו דמעות, ובאוזני עדיין מצלצלות המלים הבודדות שאמר לי האדמו"ר: "הא לך מצה דאסוותא..."

ואכן, מעיד אני, כי אותה פיסת "מצה דאסוותא" היתה תרופת פלא לחוליי. לאחר שאכלתיה, חל שינוי לטובה במצבי הבריאותי, מיום ליום התחזקתי עד שיכולתי להלך על רגלי כאחד האדם. כעבור פחות מחודש זכינו להשתחרר מהמחנה יחד עם שאר היהודים, שארית הפליטה!

פירסט הרב אהרן, עדות בעל פה, בני ברק, בתוך: מכון "שמע ישראל", שמע ישראל: אנציקלופדיה לתיעוד ולהנצחת מעשים של מסירות נפש בגיטאות ובמחנות, בני ברק תש"ס, עמ' 214

סדר חג הפסח במחנה עקורים פעלדפינג, גרמניה

תפילה מיוחדת שחוברה במחנה ברגן בלזן לאמרה לפני אכילת חמץ בפסח ...

מצות האמונה של ר' עקיבא גולדשטוף

הימים ימי מלחמת העולם השניה, הכיבוש הנאצי, ומחנות הריכוז בתוקפם האימתני. יום אחד הגיע ר' עקיבא גולדשטוף בקבוצה שהועברה ממחנה פלאשוב שליד קראקא הידוע לשמצה, למחנה בסטאראכוביץ. מן הרגע הראשון הוא עורר תשומת לב בשל מראהו האציל. היה לבוש במעיל ישן, אולם נקי ללא רבב.

ר' יוסף פרידנזון (בנו של ר' אליעזר גרשון פרידנזון, מראשי אגודת ישראל וממקימי בנות אגודת ישראל בפולין, ועורכו של הירחון "בית יעקב") שכבר היה "ותיק" במחנה, התחיל מתעניין בו, חש שיהודי יקר הוא, חסיד ואריסטוקראט, גם אם כבר היה ללא זקן.

במחנה סטאראכוביץ, כבכל מחנה אחר, היו מחלקות עם עבודות קשות, וממונים או "מייסטרים" – רשעים שהציקו לאסירים והתנכלו להם, והיו מקומות עבודה קלים יותר. פרידנזון חשב שצריך לפעול לשיבוצו של ר' עקיבא במחלקתו של הגרמני ברונו פאפה, מנהל הנפחיה שבה הועסקו 120 יהודים, והוא ראה בו אחד מחסידי אומות העולם.

אולם הנפחיה הייתה מלאה בעובדים מעל לנורמה, וזאת רק הודות למנהל הנ"ל שהיטיב עם אסיריו ביחסו האנושי אליהם, וכדי שהממונים עליו לא יעוררו כלפיו טענות, החליט שלא לקבל עוד עובדים נוספים. והנה הטילה מועצת המחנה על פרידנזון לסדר עם ברונו את קבלתו של ר' עקיבא למחלקתו. הסיכויים נראו קלושים. אף על פי כן ניגש פרידנזון למשרדו של המנהל, להמליץ לפניו על שיבוצו של האיש בנפחיה.

התגובה הראשונה של ברונו פאפה היתה שלילית בהחלט. "אנשי מועצת המחנה אטומי מוח – טען – הם מנצלים לרעה את הרצון הטוב שלי לעזור. זה לא ילך עוד".

אולם בראותו את ר' עקיבא, עלה אצל ברונו פאפה חיוך אוהד על פניו. והאיש הטוב קיבל אותו לעבודה. ולא זאת בלבד, הוא הורה לבעל המקצוע הפולני לתת לו עבודה קלה, ושימסור אותו כעוזר לפולני מבוגר שיתייחס אליו ביתר עדינות.

פרידנזון מעיד על עצמו שבמשך כל השנים ראה במעשה שלו זכיה שעזר ליהודי הנפלא הזה להתקבל במקום נח יחסית בתנאי המחנה. ואילו ר' עקיבא גמל לו בדבר שבימים ההם לא יכול היה לקבל ממישהו אחר – שפע של השפעה שחישל בו את ה"אידישקייט" (היהדות).

בתוך המחנה עצמו נשאר ר' עקיבא יהודי שלם, חסיד בכל רמ"ח אבריו. שתקן היה. דבק כל העת בהשם יתברך. תפילות מנחה ומעריב שלו היו בדביקות, וכנראה בכוונה גדולה. חי על אוכל יבש. לא נראה עומד בתור לקבלת המרק היומי. ידעו במחנה שהוא שומר בקפדנות על הכשרות. ר' עקיבא היה במחנה ללא זקן, אבל הדרת פנים חסידית זהרה ממנו. בדמיון אפשר היה לחזות בו אבא, או סבא של הימים שחלפו, יהודי כמו כל יהודי בשטיבל חסידי, חבוש שטריימל, או ספודיק. הוא שפע יראת שמים, והשפיע על הזולת, הזכיר לסובבים אותו את ההתחייבויות כלפי שמיא: להתפלל, לא לשכוח לעשות ברכה.

בהתקרב חג הפסח שנת תש"ד, נולד אצל ר' עקיבא רעיון של אפיית מצות. הוא הציע לפרידנזון שיבקש רשות לכך מראש המחנה שלהם ברונו פאפה. למען האמת, הרי שלעצמו כבר דאג שבועות קודם לכן, והיתה לו כמות לא גדולה של מצות. אולם הוא רצה לזכות את האחרים במצוות אכילת מצות, בהסבירו לפרידנזון שהתנורים המכניים במסגריה מתאימים מאוד לכך.

פרידנזון הלך לפאפה, הביא לפניו את הבקשה, ובתחילה הצטחקק, ושאלו: "דאגות אחרות אין לך?" אך לאחר שפנה אליו בשמו של ר' עקיבא גולדשטוף, שינה את הטון, ושאלו אם יש לו קמח לאפיית מצות? לבסוף, דאג לכך הגרמני הטוב בעצמו. איכר אחד שעמו הוא עשה עסקה סיפק את הקמח שהיה דרוש לאפיית המצות. ביום הראשון של פסח, בעת שאכלו את ארוחת הבוקר, נכנס ברונו פאפה, וראה את האנשים אוכלים את המצה, ומנות הלחם מונחות, ויד לא נגעה בהן. הוא פנה אל הסועדים ושאל: "מה אתכם? הרי זה אוכל בלתי מזין, במצה שלכם תמותו, אם לא תאכלו את הלחם". איש לא השיבו. והוא ניגש לר' עקיבא גולדשטוף ואמר לו: "אתה הרי אדם מבוגר ונבון יותר, ענה לי: האם לא עזבכם הא-ל הטוב?"

ר' עקיבא קם ממקומו, הציץ לתוך עיניו של הגרמני, וכאילו לא בקולו שלו, השיב לו בגרמנית רהוטה: "לא! אדוני המנהל, לגמרי לא, ולתמיד לא"! ("ניכטטאטאל און ניכט אף עוויג"). וכאשר לא היה בטוח שהגרמני שמעו היטב, חזר על דבריו פעם נוספת. ברונו פאפה נשאר עומד כממוסמר למקומו, פתח את עיניו, פרש את ידיו. לא מצא מילות תגובה על דבריו של ר' עקיבא. לבסוף הטעים באזנו: "איך ווינשע, זי האבען רעכט", (אני מאחל שאתה צודק)...

גרנטשטין יחיאל (עורך), מקדשי השם: אנציקלופדיה, "גנזך קידוש השם", בני ברק תשס"ו, עמ' 177–179

סדר פסח בבית המחסה לתושבים חדשים ברחוב לצנו 6 שבגטו ורשה.

סדר פסח שנערך במחתרת בעיר אמסטרדם, הולנד

פסח ביער

על פי לוח השנה שהיה בידי, שמור בסידור "דרך החיים", ידענו שהלילה הבא הוא ליל הסדר. "שיינק'ה, תשני מעט, עבדת קשה כל הלילה", אמרתי לה, "אנחנו צריכים לערוך 'סדר' הלילה. צריך לאגור מעט כח". הרשינו לעצמנו לנמנם מעט בשעות אחר הצהריים.

הייתה זו דווקא שיינקה שהתעוררה ראשונה. "אבל כיצד נערוך סדר?", תמהה, "אין לנו כלום מלבד תפוחי אדמה וביצים, אין לנו לא נרות ולא נפט, ובכלל...?" – "וכי מה חסר לנו? באמת, מה חסר לנו?! פרט למצה לא חסר לנו כלום. מרור יש לנו די והותר, נכון? כרפס יש לנו – תפוחי אדמה". "ויין?", תמהה אלקה, "היכן ארבע הכוסות?" –"ארבע כוסות? והרי הרבה כוסות אנו שותים עכשיו! אינני זוכרת ברגע זה את ארבע לשונות הגאולה שלזכרן שותים אנו את הכוסות, אולם אנו הרי נגאלנו, ניצלנו, נפדינו אלף פעם מן המוות! האם אין לבנו מתרונן מיין הגאולה של רגע זה? אשר גאלנו וגאל את אבותינו; אבי נגאל לפני שנה. אתמול עברתי ליד קברו: רגוע הקבר וכבר מעלה ניצני אביב. גם אמי נגאלה לפני כמה שבועות..." – "וגם שלי", נענתה אלקה... "וגם שלי", החרתה-החזיקה שיינק'ה, נגאלו כבר כולם.

 שלג כבד החל לפרוס לפנינו מפה צחורה לחג. אמרנו את קטעי ההגדה שזכרנו על פה, ואף העצים השתתפו עמנו בזמירות החשאיות. דמעות של שמחה נטפו עלינו מצמרותיהם. אכלנו תפוחי אדמה צוננים, וקינחנו את סעודת הסדר בביצים קשות. ישבנו בצינת הלילה, ולא חשנו בה. חום הלב האיר לנו מִפְּנים, ומחוץ האירו לנו הכוכבים מעל, כנברשות בדולח על שולחן הסדר. בלחש נאמרו קטעי ההגדה, כשם שכל דיבורנו ביער היה בלחש. אין אישה שומעת מלמולה של חברתה. רק קליפת העץ שאליו היינו מסובין קלטה את אמירת ההגדה. כל אחת מאתנו סיפרה לעצמה את הגדת הפסח שלה. סדרי פסח שונים עברו בסך בדמיוננו, תחילה בבית אבא ואחר כך בבתינו שלנו... מוצק העץ מולי, כגופו של אבא ז"ל, וענפיו משתרגים כשרירי ידיו הגרמיות, המיובלות והחזקות. כאבא בתפילתו מתנועע העץ; כאבא רכון קמעא, דומה בשל עיניו קצרות הרואי, כן יתכופף העץ מולי מעט, להציץ בי פעם נוספת בתפילתי הדוממת. מהלך צעדים אחדים ממני ניבטת אף דמותו של עץ הליבנה המרטיט בעירומו. מבין בדיו הקפואים מחייכת אליי אמא, כשראשה עטוי השביס צונח שוב ושוב מעייפות, ולחייה מאדימות מיין. הערב קשרה המשפחה כתר מלכות לראשה. הנה היא קרבה ובאה אליי, המלכה, צנומה וצנועה, קורצת ומחייכת אליי. אפשר שעודני קטנה בעיניה, מצפה להזדמנות לגנוב את האפיקומן. הכוכבים משתפלים ויורדים מטה מטה, נתלים על צמרות העצים ומנסים להצית את מפת השלג הלבן. אולם שחור הליל הפרטזיני מגרש אותם. האור, אסור לנו. את דרכנו יאיר האור הפנימי שבנו. יודעת אני שכל אחת מחברותיי הוגה עתה בקרוביה שלה האהובים. קורטוב מן החמימות הזאת היא אשר שמרה עלינו וליכדה אותנו משך כל אותו הלילה, שבו ישבנו שלושתנו מכווצות ומלחשות, ואמרנו קטעים גדולים מן ההגדה. כמעט שלא דיברנו כל אותו הלילה אישה אל רעותה. אולם היה זה לילה מאושר. אושר משולש איחד אותנו. אף דמעה לא נשרה, אף אנחה לא נשמעה. הנה החלו הכוכבים נעלמים אחד אחד.

יום טוב ראשון של פסח עלה והאיר. השארנו מאמש תפוחי אדמה אחדים, בצל וביצים קשות. בהם קיימנו סעודת יום טוב כשרה ומהודרת. בעודנו יושבים תחת כיפת השמים, קראתי אל שאר הסועדים בחגיגיות: "דעו לכם, חברים יקרים, שניצלנו מכרת. אם נצליח כולנו להתאפק ולא לטעום מהלחם המופקר, יהיה הקב"ה בעזרנו ויצילנו". בסתר לבי חששתי, שמא אחדים מהם נוגסים מהלחם באין רואים. "נשתדל, נתחשב בך...", ענו לי.

ימי חול המועד חלפו עברו, הגיע מוצאי יום טוב אחרון. בסקרנות יתרה אני ניגשת אל מחבוא הלחם. ספקות רבים מכרסמים בי: האמצא את הכיכר שלמה? האומנם התחשבו בי החברים כפי שהבטיחו? והנה, הפתעה! כיכר הלחם שלמה, ממש כפי שהייתה לפני שמונה ימים.

"הבט וראה, ריבונו של עולם, את עמך, את בניך. כולנו ביחד וכל אחד לחוד – מלאי מצוות כרימון אף בצל המוות".

שלוסברג ליבא אהובה, מלבת א"ש: מפי בת העיירה ראדין גחלת ששרדה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 100–102

פסח תש"ד בברגן - בלזן

בז' בשבט תש"ד הועברו בני משפחת עמנואל שנותרו בחיים ממחנה המעבר וסטרבורק למחנה ברגן - בלזן. הם שוכנו בצריף 11 ונאלצו להתמודד את ההתמודדות הכפולה, להישאר בחיים ולהישאר יהודים. פסח 1944 המחיש את ההתמודדות הזאת במלוא עוצמתה.

ימים אחדים אחרי פורים עלתה השאלה: מה נאכל בשמונת ימי הפסח? האם אפשר להימנע מאכילת מנות הלחם במשך חג הפסח ולהסתפק במרק ובתפוחי אדמה בלתי קלופים שמחלקים לארוחת צהריים?

רבני המחנה פסקו שהאיסור של אכילת חמץ בפסח נדחה מפני המצוה של "וחי בהם", וחיברו "יהי רצון" מיוחד שאנשי המחנה יאמרו לפני אכילת חמץ: "אבינו שבשמים הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם ולא שימות בהם' וליזהר מאזהרה 'השמר לך ושמור נפשך מאד', ועל כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך לעבדך בלבב שלם, אמן".

מחוסר אפשרות להעתיק ולהפיץ את התפילה בכמות מספקת, חולקו העתקים מעטים מה"יהי רצון" בין תושבי המחנה. אחי אלחנן התנדב להעתיקו פעמים אחדות בכתב ידו. הוא הקפיד להעתיק את התפילה בניקוד ובדייקנות, וזאת אחרי עבודה מפרכת של כריתת עצים במשך שתים עשרה שעות ביום, ולמרות רצונו העז שלא לאכול חמץ בפסח. ההעתק המפורסם של ה"יהי רצון" שהופיע במסמכים שונים הוא צילום מכתב ידו של אלחנן. גם פיסת ניר זו היא עדות למסירות נפש עילאית למען הכלל ולמען שמירת התורה בימי השואה.

מבלי לפקפק בתוקפו של ההיתר, החלטנו שננסה להימנע ככל האפשר מאכילת חמץ בפסח ולהתארגן לקראת כך. היו אנשים ששמעו על כוונתנו להימנע מאכילת חמץ והציעו לנו שהם יקבלו בפסח את מנות הלחם שלנו ותמורתם יתנו לנו תפוחי אדמה מבושלים, אף יותר מהמנה היומית. אבא דחה פתרון זה ואמר שלא ייתכן שאנו נשמור על איסור אכילת חמץ בפסח באמצעות מסירת הלחם שלנו לאחרים. שהרי, בסופו של דבר, יהודים הם שיאכלו את הלחם שלנו בפסח.

הועלתה הצעה אחרת. אני הועסקתי בעבודות שירות בתוך המחנה וגם עזרתי בקבלת מנות האוכל של הגברים, אבא והאחים. אבא ביקש ממני לנסות ולאגור מזון לקראת פסח. כשלושה שבועות לפני הפסח התחלתי להפריש מדי יום שני תפוחי אדמה ממנת האוכל של כל אחד מאתנו, בסך הכל צברתי עשרה תפוחי אדמה מדי יום. התעוררה הבעיה כיצד לשמור אותם במשך תקופה של קרוב לחודש. גם לבעיה זו נמצא פתרון על ידי ייבוש תפוחי האדמה על תנור שעמד בצריף שלנו. לפני החג הכנתי עוגות מתפוחי האדמה שאגרתי וזה היה המזון שאכלנו במשך כל ימי החג, "עוגות" תפוחי אדמה בבוקר ובערב, ובצהריים תפוחי אדמה טריים בקליפה מהמנה היומית. מובן שהאוכל הזה לא היה כשר לפסח "למהדרין", אבל הצלחנו שלא לאכול חמץ או תערובת חמץ. רוב אנשי הצריף לא ידעו כלל שבני משפחת עמנואל אינם אוכלים לחם בפסח. את הלחם שחולק בפסח לא לקחנו. אמרנו לאחראי על חלוקת הלחם היכן נמצאת מזוודה לאכסון הלחם. לפני פסח הפקרנו את המזוודה, ולקחנו את הלחם שבה רק אחרי החג.

עוגות תפוחי האדמה הספיקו עד ליום האחרון של חול המועד פסח, ולא ידעתי מה נאכל ביום השביעי והשמיני. והנה, ביום האחרון של חול המועד הגיע משלוח חדש של יהודים מהולנד, ובין הבאים היו בני משפחת הירשמן, שהיו השכנים שלנו באוטרכט. כאשר שמעו מפי שלא נותר לנו אוכל ליומיים האחרונים של החג, העניקו לנו שקית קטניות וכך נפתרה הבעיה.

לפני פסח השיג ברוך מעט קמח מיהודים שהגיעו למחנה מהעיר בנגאזי שבלוב. התכוננו לאפות לכל אחד כזית מצה לליל הסדר. אלחנן העמיד בקבוק זכוכית במשך שלושה ימים במים, ובערב שלפני האפייה הכין "מים שלנו". אמא ארגנה מספר כלים להכנת הבצק, "סחבנו" עצים ובדקנו אם התנור שבצריף ראוי להסקה. אנשים אחדים הצטרפו לאפיית המצות. בחור בשם יוסף אדלר הי"ד היה ממונה על התנור, מו"ר הרב א"י דווידס הי"ד השגיח על לישת הבצק של אמא וכל אחד עזר להצלחת המבצע. הכנסנו משטח עשוי פח לתוך התנור ועליו הונח הבצק אשר הוכן בהקפדה על פי כל הדינים. במהלך האפייה הביאו שכנים בצריף עוד קמח, וה"מים שלנו" לא הספיקו. הרב דווידס פסק להוסיף מים רגילים אל הבקבוק כל עוד היו בו "מים שלנו". ברוך ויעקב יהושע עמדו בחוץ ושמרו. פתאום נשמעה הקריאה "אכטונג!" ("הקשב!"), הדלת נפתחת ולתדהמת כולם נכנס אחד מאנשי הס.ס. ושאל מה אנו עושים. אמא הספיקה לסלק חלק מהכלים, ואחרים ענו לגרמני שאנו מכינים עוגת יום הולדת! למזלנו, היה החייל הנאצי הזה אחד הזקנים בסגל המחנה. הוא פנה ויצא.

ליל הסדר עבר ללא הפרעות. מצוות ארבע כוסות קיימנו על ידי שתיית ארבע כוסות תה. קראנו את ההגדה וכל אחד אכל קצת [כזית?] מצה. בסיום אמרנו בכוונה: "שפוך חמתך אל הגויים... תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה' ".

עמנואל שמואל, יסופר לדור: קורות משפחה בשואה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 122–124