פרידה

פרידה אחרונה. ילדים שיועדו לגירוש נפרדים מחבריהם

חנה קאופמן - " את תחיי , את תמשיכי"

חנה נולדה בבריסל שבלגיה והייתה בת עשר בפרוץ המלחמה. עם התדרדרות במצב היהודים בעיר בתקופת הכיבוש הנאצי נמסרה חנה לאישה נוכרייה. את הפרידה מאבא ומאמא נשאה בליבה, ודבריהם הדהדו באוזניה:

"'יש לי כבר את כל הסכום!' אמרה אימא לאבא בשמחה, כאילו היא מבשרת לו בשורה טובה. ומיד אחר כך היא פרצה בבכי נורא... אבא, במקום להרגיע אותה, בכה יחד איתה... אבא הגדול והחזק שלנו? אף פעם לא ראיתי אותו בוכה. והיום הוא בכה מאד...

הוא חיבק אותי בחזקה ואמר בקול רועד: 'חנה'לה שלי, את תחיי! את תמשיכי! את תזכרי אותנו, חנה'לה שלי, את בת ישראל. אל תשכחי – את יהודיה!"...

[אימא] נטלה את ידי בידה והובילה אותי לכיוון הדלת. בפתח עמד אבא כמו בליל שבת אחרי הקידוש. אחר התכופף וחיבק אותי, והרגשתי שפניו רטובות.

פתאום התחלתי להבין, ואימה נוראה תקפה אותי: 'אני לא רוצה ללכת! אני רוצה להיות אתכם. אנחנו צריכים להיות כולנו ביחד!'

אבל אבא שחרר אותי מבין זרועותיו והוציא אותי בעדינות מבעד לפתח הבית...

ירדנו במדרגות, צעדתי קדימה, וליבי נשאר מאחור, עם אבא שעדיין עמד בפתח ובכה".

(מאחורי החומות, מרים כהן, 2002)

חנה לא נותרה בבית שאליו הביאו אותה הוריה. תוך זמן קצר מסרה האישה הבלגית את הילדה למנזר. חייה של חנה בזהות נוצרית היו קשים מנשוא. בתום המלחמה, השתחררה חנה מן המנזר לאחר מאמץ כביר שעשה קרוב משפחתה שהתחזה ל"סבא" כדי שיהיה רשאי להוציאה. הוריה ואחיה נספו. בודדה עלתה ארצה, ואחרי שנים מספר נישאה והקימה משפחה. לימים העלתה את זיכרונותיה בספר "מאחורי החומות".

נשים נפרדות בגטו קובנה

ילדים מגטו לודז' נפרדים אלו מאלו משני עברי הגדר

שאול פרידלנדר –"לא יכולתי לשאת את הפרידה"

ייסורי הילדים עם המעבר היו קשים לא פחות מייסורי ההורים, מה גם שלא תמיד הבינו את מטרת המעשה. כך למשל מתאר שאול פרידלנדר, יליד פראג שבצ'כיה שמשפחתו ברחה לצרפת (ולימים הפך להיסטוריון חשוב של השואה), את זיכרונותיו כילד הנשלח למסתור: הזמן הראשון בסביבה הזרה החדשה הזאת של המנזר בסן בראנז'ה זכור לי כתקופה של ייאוש מוחלט. הכל חנק אותי בסן בראנז'ה: המשמעת החמורה, התפילות האינסופיות שלא הבנתי בהן שום מילה, המראה הקודר של הבניין הענק שבו גרנו, וגם האוכל שהיה בעיני מבחיל. החלטתי לברוח. הוא הצליח לחמוק מן המנזר ולהגיע לבית החולים שבו הסתתרו הוריו. עליתי ארבע קומות, פתחתי את הדלת והתנפלתי את הדלת והתנפלתי על זרועותיה של אמי. יש זיכרונות שאין אתה יכול לשתף בהם אחר, כל כך גדול הפער בין המשמעות שיש בהם בשבילך ובין מה שאחרים מסוגלים לגלות בהם. המילים שהוחלפו באותו חדר בית חולים היו, כמובן, כשלעצמן, לא יותר ממילים שבכל יום: תחנונים של ילד והבטחות של מבוגרים. ישבתי על ברכיה של אמי. זרועותיי חובקות את צווארה. בכיתי. אבי ואמי דיברו שניהם, כל אחד בתורו. הם הבטיחו לי שוב ושוב שהפרידה תהיה קצרה. בינתיים - אני מוכרח לחזור לסן בראנז'ה. לא, אסור לי לבוא אתם: הם לא יכולים להסביר לי מדוע, אבל כך מוטב. בקרוב אבוא אליהם. בין כה וכה המלחמה עוד מעט ותיגמר, וכולנו נחזור לפראג; ואז, אז כולם יוכלו ל... לנו - וכאן אמי השתמשה בביטוי צ'כי די המוני, כדי לשרבב נימה של עליזות, כדי להראות לי בעליל שאין שום סיבה, באמת שום סיבה, להיות כל כך עצוב. אני מצדי הרגשתי היטב שהדיבורים האלה הם ביטוי לחרדה: הורי הגנו על טענותיהם במלוא השכנוע של אנשים היודעים שאין מאמינים לדבריהם. ואז ניתן האות. צריך ללכת. אמי חיבקה אותי, אבל דווקא אבי - בלי להתכוון - גרם לי להבין את המשמעות האמיתית של פרידתנו: הוא אימץ אותי אליו ונשק לי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאבי, העצור כל כך, נשק לי. שום דבר עוד לא היה גמור ומוסכם; אחרים הסתכנו ולקחו את ילדיהם אתם. הורי שלי הפקידו אותי במקום מבטחים, אבל אני, שלא יכולתי לשאת את הפרידה, ברחתי, מיהרתי אליהם. האם יוכלו לקרוע אותי מהם פעם נוספת? נאחזתי בסורגי המיטה. איך היה להורי הכוח לשחרר את ידי בלי לפרוץ בבכי בפני? הכול נמחק על ידי האסון ועל ידי הזמן. מה שאבי ואמי חשו באותו רגע נעלם יחד אתם; מה שחשתי אני שקע בשכחה, ומכל הקרע הזה לא נשאר בזיכרוני אלא ציור קטן, תמונה של ילד הצועד במורד רחוב דה-לה-גארד - בכיוון הפוך לזה שבו רץ זמן קצר קודם - באור שלו של סתיו, בין שתי נזירות לבושות שחור.  הוריו של פרידלנדר נתפסו בראשית אוקטובר 1942 במהלך ניסיון לחצות את הגבול מצרפת לשוויץ, ונרצחו על ידי הגרמנים. כך כתבה אמו של שאול פרידלנדר למאדאם מדל אשר סייעה בהצלתו:  "בייאושי אני פונה אלייך, כי בעלי סיפר לי שאת מרחמת עלינו ומבינה מה עובר עלינו. הצלחנו, עד עתה לפחות, להציל את הילד שלנו... אני מתחננת לפניך, גברת יקרה, הואילי להשגיח על הילד שלנו ולתת לו את חסותך עד סוף המלחמה הנוראה הזאת. איני יודעת מה הדרך הבטוחה ביותר להגן עליו, אבל אני סומכת בלב שלם על טוב לבך ועל הבנתך. אם נגזר שנמות, תהי לנו לפחות הנחמה שבננו האהוב ניצל. לילד יש מספיק בגדים, לבנים ונעליים, ויש גם מספיק כסף בשבילו. אבוא להפקיד הכל אצלך אם תואילי בטובך הרב לומר כן. באופן חוקי, כבר אין אנו יכולים להיות קיימים יותר. סלחי לי על צורתו של המכתב הזה. ידי אינן נשמעות לי יותר.

                                                                          (שאול פרידלנדר, עם בוא הזיכרון)

מכתב אחרון. נערה מלודז' כותבת מכתב, רגעים לפני גירושה מהגטו.

מבוגרים כותבים מכתבי פרידה לפני גירושם מגטו לודז'

בני משפחה נפרדים מיקיריהם הנשלחים למחנות עבודה

ילד המיועד לגירוש מגטו לודז' נפרד ממשפחתו

ילדים כותבים מכתבי פרידה לפני גירושם מגטו לודז'

מכתב אחרון. יהודי כותב מכתב לפני גרושו מגטו לודז'.

אירית קופר – "אל תשכחי שאת יהודיה"

איטה - אירית קופר נולדה במינסק - מזובייצק שבפולין והייתה כבת עשר כשפרצה המלחמה. יחד עם בני משפחתה גורשה לגטו.

באביב תש"ב (1942) גברו השמועות על חיסולו הקרב של הגטו. אימה העבירה אותה מהגטו לאיכר פולני, בהבטיחה לבוא בסתיו ולקחתה הביתה. ביער נפרדה האם מביתה.

"ועדיין אזכור את היום בו יצאתי עם אימא מהגטו, כאשר שלט גדול ומאיים התנוסס בשעריו: 'כל העובר את תחום הגטו מות יומת!'

אימא כמו לא השגיחה בשלט. היא חמקה מהר, כמו ארנבת, רצה בין עצי היער.

ועדיין אראה את עיניה השחורות, הבוערות כמו אש ומבקשות: 'איטה'לה, שלא תתנצרי! ולעולם לא תשכחי שאת יהודיה!'"

(אל אותם הכפרים, אירית ר' קופר, 2004)

האם לא חזרה. איטהל'ה לא ידעה על חיסול הגטו בקיץ. היא נשארה בכפר והייתה רועת צאן. בכפר נודע שהיא יהודייה, והמשפחה גירשה אותה. הילדה נדדה בין הכפרים, לימדה את עצמה מנהגי נוצרים, עד שהגיעה למנזר סמוך. היא נשארה שם עד תום המלחמה בזהות הבדויה. בתום המלחמה חיפשה אחרי משפחתה ונודע לה שהיא היחידה ששרדה. איטה הגיעה לבית יתומים יהודי בלודז'. היא עלתה באופן בלתי לגלי עם קבוצת מעפילים ניצולים בתש"ו (1946), גורשה לקפריסין ואחרי כמה חודשים עלתה באופן לגלי ארצה. בשנת תשי"ח (1958) נישאה והקימה משפחה.

מכתב אחרון. רגע לפני גירושם מגטו לודז', אם מכתיבה לבנה מכתב שישלח לבן משפחה שמחוץ לגטו.

מכתב ביידיש המתאר את המצב הקשה השורר בגטו

מעבר לגדר בגטו לודז' יהודים נפרדים לפני גירושם

נפרדים בבכי. צעירים לפני הגירוש מגטו לודז', פולין.

נחמה טק – "עליך להיות חזקה"

נחמה טק נמסרה למשפחה נוכרית ע"י אביה, והיא מתארת את רגעי הפרידה ממנו

ואת מילותיו האחרונות אליה: כשאמר לי שעליו לצאת בשעות אחר הצהריים

לא התלוננתי. ראיתי עד כמה קשה לו הדבר. הכרתי אותו טוב מדי שלא להכיר

בסבלו, ולא יכולתי לגרום לו כאב נוסף. "לא אבכה", הבטחתי לעצמי. רציתי לומר

לו שלא ידאג לי, אבל במקום זאת הבטתי בו מבלי להסיר את עיני. רציתי לשנן

לעצמי את תווי פניו. לא היו לי כל תצלומים שלו, משום שהיה מסוכן להחזיק

בהם, אבל הרגשתי שאם אוכל לחרות את תווי פניו בזיכרוני אוכל איכשהו לשמור

אותו אצלי. יותר מכל דבר אחר בעולם רציתי שיישאר. אך לא יכולתי לומר לו זאת.

הגיע הזמן להיפרד. אבי כרך את זרועותיו סביבי והצמיד אותי אליו. זה היה חיבוק

נואש וכואב. 'זכרי', לחש, 'לעולם אל תאמרי לאיש לאן נסענו. ולעולם, לעולם

אל תודי בפני איש שאת יהודייה. עד כמה שזה קשה לך, עליך לשמור על הסודות

האלה. עליך להיות חזקה' . הנהנתי בראשי, ניסיתי להחזיק בו עוד רגע קט.

הווייתי התמלאה בדמעות, אך הן נותרו בפנים. בנחישות, אם כי ברכות, הוא

השתחרר מהחיבוק, ובטרם הבנתי מה קרה, נעלם. כבחלום, התקרבתי לחלון

כדי לראותו טוב יותר. דמעותי זלגו בחופשיות אך בדממה... אותו לילה בכיתי עד

שנרדמתי. נשארתי לבדי.

(דמעות כבושות, נחמה טק)