"והיו לאות"...
היה זה בימי האקציה הגדולה שנערכה ע"י ראוקה רב הטבחים בז' במרחשון תש"ד (28 באוקטובר 1941) הערב שלפני האקציה היה אצלנו ליל יום הכפורים ממש! אבא התענה ואני באתי בבקשה לאבא: "הלילה הזה הוא האחרון בחיינו, אני רוצה לזכות להניח תפילין"! הייתי בן שתים עשרה ושלשה חודשים בערך. אבא הסכים ואמר: מחר בבוקר תניח תפילין . בשש בבוקר צריך היה להתייצב בכיכר. בבוקר כשהיה עדיין חשוך הסתכל אבא לשמים ואמר: עכשיו אתה יכול להניח תפילין...
הנחתי בפעם הראשונה תפילין! אפילו לפרשה ראשונה של קריאת שמע לא היה זמן. כי היה צריך להתייצב במהירות בכיכר.
להרגיש את הטעם ביום האחרון של החיים לזכות ולהניח תפילין!
(עדות ר' יצחק גיברלטר, ארכיון גנזך קידוש השם)
תפילין – למות למענם
הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים" מספר על אביו, יהודה וליס, שנולד וגדל בפביניץ, פולין.
בזמן שהיה בדכאו, זרק אליו פתאום יהודי, שנלקח אל מותו, תיק קטן. הוא תפס את התיק, וחשב שאולי יש בו פרוסת לחם.. אולם כשפתח אותו, נבהל, כשמצא בו זוג תפילין. יהודה פחד מאד, כי ידע, שאם יתפסו אותו נושא תפילין, יהרגו אותו מיד. אז הוא החביא את התפילין מתחת לחולצתו והלך לצריף שלו במחנה. בבוקר הניח את התפילין בזמן שהיה בצריף שלו. באופן בלתי צפוי הופיע קצין גרמני, קרא את המספר על זרועו של יהודה, וציווה עליו ללכת מיד להתייצבות. בהתייצבות, בנוכחות אלפי יהודים שקטים, הוא קרא את המספר של יהודה, לא הייתה ליהודה ברירה, הוא היה צריך לגשת. הקצין הגרמני נפנף עם התפילין באוויר ואמר: "כלב, אני דן אתך למיתה בתלייה פומבית, בגלל התפילין האלה שהיו עליך.." העמידו אותו על שרפרף ושמו חבל על צווארו. לפני שנתלה, שאל הקצין בקול לגלגני, "כלב, מה בקשתך האחרונה?" "להניח את התפילין שלי בפעם האחרונה". הקצין היה המום, ומסר ליהודה את התפילין. ובעת שהניח אותם, הוא אמר את הפסוקים שאומרים בעת הנחתם "ואירסתיך לי לעולם" וכו'. קשה לנו דמיין את היהודי הזה, עם חבל על צווארו, והתפילין לראשו וידו. אך זה היה המחזה שכל המחנה נאלץ לראות, את תליית היהודי, שהעז לעבור על הצו להניח תפילין. אפילו נשים מהמחנה הסמוך, עמדו ליד הגדר המפרידה אותן ממחנה הגברים, ונאלצו לראות את המחזה המבעית הזה.
כשיהודה ראה את ההמון השקט, הוא ראה דמעות בינים רבות. ממש ברגע שהיה אמור להיהרג, הוא היה המום, שיהודים בוכים! איך אפשר שנשארו להם דמעות לשפוך? ועד על אדם זר? מנין באו דמעות אלה? באופן אימפולסיבי הוא קרא בקול גדול ביידיש: ":יהודים, אל תבכו! כשתפילין עלי, אני המנצח!. הקצין הגרמני הבין את היידיש וכעס מאד. הוא אמר ליהודה, "כלב, אתה חושב שאתה ניצחת ? תליה יותר מדי טובה עבורך, אתה תקבל מות בצורה אחרת."
יהודה, אבי, הורד מהשרפרף והחבל הורד ממנו. הוא הוכרח להשתופף, ושמו שני סלעים ענקיים מתחת לזרועותיו. ואמרו לו, שהוא יקבל 25 מכות על ראשו, על הראש, שהעז לשים עליו תפילין. ואם הוא יפיל אפילו אחת מהסלעים, יירו בו מיד. מאחר שזו צורת מות מכאיבה כל כך, הקצין אמר לו: "תפיל את הסלע כעת, ממילא לא תשרוד, אף אחד אינו שורד את זה. יהודה ענה: "לא, אינני רוצה לגרום לך להנאה הזאת." במכה ה-25 יהודה איבד את הכרתו והשאירו אותו בשטח והוא נחשב למת. עמדו לסחוב אותו אל ערמת גופות, אח"כ לשרוף אותו בבור.. באותו רגע ראה אותו יהודי אחר, וגרר אותו הצידה וכיסה אותו בסמרטוט, כך שלא ישימו לב שהוא חי. אחרי זמן חזרה אליו הכרתו והוא זחל אל צריף שהיה מוגבה, והוא הסתתר תחתיו, עד שהיה חזק מספיק לצאת בכוחות עצמו. חודשיים אחר כך הוא שוחרר.
שמואל גרוסמן, עטוף בטלית ותפילין, במיטתו בגטו לודז
הרב יחיאל טייטלבוים, רבה של העיר קולבסוב, פולין. אולץ להצטלם בחצר ביתו כשהוא עטוף טלית ועטור בתפילין
הנחת תפילין באושוויץ
אם עד עכשיו, במחנות הקודמים הייתה התפילה כרוכה במאמצים רבים, כעת היה קשה יותר להתפלל, היות ובהליכה לעבודה לא ניתן היה, ובצריף היה קשה מאוד להתפלל מבלי שאף אחד ירגיש. ובכל זאת, דווקא כאן זוכרני כי פעם אחת עלה בידי אף להניח תפילין!
היה זה ביום ראשון בו לא יצאנו לעבודה. אל הצריף הגיע יהודי והודיע כי קבוצת יהודים מהונגריה הגיעה אל המחנה, ובתוכם רב. בלחש סיפר פרט נוסף שתודות לשלמונים שהוענקו למפקד הצריף ול"קאפו" (שוטרים יהודים) אפשרו לרב ההונגרי להחדיר זוג תפילין למחנה. וכל החפץ בכך, יכול לבוא ולהניחם. חיש מהר נשאתי רגלי ואצתי אל הצריף בו שכנו ההונגרים. מצאתי את הרב שבלט בצורתו בין הנוכחים, ובקשתיו כשדמעות בעיני כי יתן לי להניח את התפילין. בראותו כי כן, הושיט לי התפילין בידיים רוטטות. התרגשותי מהולה הייתה בחרדה ובחשש, שכן תפילה במחנה כרוכה הייתה בעונש מוות. תפילין? הלא אין כל עונש הולם לעבירה זו... ובכל זאת, התפילין היו כרוכות על ראשי וזרועי... הספקתי אך לקרוא קריאת שמע עם התפילין , ואלו נחטפו מראשי ומזרועי. יהודים נוספים חפצו אף הם לזכות במצווה, שאינה שכיחה כלל בהווי המחנה... אותה דקה בה חשתי את התפילין על בשרי, בפעם היחידה, חרתה בי רושם עז כל כך שלא אשכחנו לנצח. כל מחשבותי היו על התפילין שבזרועי, ולהן היו מעייני נתונים: מעידים התפילין על הקדוש ברוך הוא שהוא יחיד ומיוחד וכי הוציאנו ממצרים , ומי ייתן ויגאלנו במהרה אף מן המקום הזה...
(הנרות שלא נכבו - עדות הרה"ח מרדכי דויטשר- בהוצאת גנזך קידוש השם)
"האוצר" שהגיע למחנה
אושוויץ בירקנאו, בימי הזעם
באחת הפגישות בא ר' חיים טוטר בהודעה מרשימה, שהגיעו תפילין וסידור לתוך המחנה! בפנים קורנות משמחה סיפר, שבמו עיניו ראה את התפילין בידי נער ליטאי שהגיע אמש למחנה. קשה היה להאמין שאומנם דבר כזה היה אפשרי. מי כמונו ידע כמה בדיקות עובר האסיר עד שמכניסים אותו למחנה. לפני הכנסו למקלחת מורידים ממנו את כל בגדיו, וערום כביום הוולדו יוצא הוא ביציאה אחרת. ואוי לו למי שהחביא משהו בתוך כפות ידיו. אולם ר' חיים קפץ ונשבע שנכונים דבריו, ולא נשאר לנו צל של ספק, שאומנם יש תפילין בינינו.
הראשון שהתלהב מהידיעה הטרייה היה רבי יוסל'ה הרבי מנובומינסק. אשר קם והכריז, כבר מחר עליו להניח את התפילין. ניסינו לדבר על לבו של הרבי לבל יסכן את נפשו, כי כמוהו כמאבד את נפשו לדעת. אבל הרבי הוכיח שאין איבוד לדעת חל באושוויץ, ואם נמצאה המצווה לידו עליו לעשותה ויהי מה! אחרי שההפצרות והשידולים לא הועילו החלטנו לוותר בבוקר על שתיית המים המאוררים(קפה בלע"ז) ולהסתיר את הבי בזמן הנחת התפילין.
למחרת בצלצול, התאספנו ליד 'בלוק S שם חיכה כבר הרבי לנער שעמד בפינה עם תפיליו על הראש והתפלל ברגש. לגודל הפתעתי היה זה הנער לייבלה בן ר' פייבל מקובנה. לא עברו ימים מרובים והנער נתפס במצווה והוציאוהו מן המחנה.
(הרב אביעזר בורונשטיין קובץ זכור ז')
הבהרה לסיפור "האוצר" שהגיע למחנה
לגנזך קידוש השם נודע שהנער גבור המעשה זכה להנצל בדרך ניסית, והוא ר' אריה לייב זיסמן מארצות הברית..
יושבי המחנה שיערו כי כאשר נתפס הוא נלקח למוות, אך למעשה הועבר למחנה אחר ובעזרת ה' שרד וזכה להקים משפחה חשובה בישראל.
בפגישה עמו שמענו את ספור התפילין מכלי ראשון, וכך נודעו לנו פרטים נוספים על ההשגחה הפרטית שליוותה את התפילין של לייבלה.
בטרם פרצה המלחמה קנה לו אביו זוג מגפים שהיו גדולים ממידתו. שם הטמין הנער את התפילין. הוא נלקח מגטו קובנה עם קבוצת ילדים לדכאו ומשם לאושוויץ- בירקנאו. שם ציוו עליהם להתפשט ולנער את נעליהם. כל החפצים שהיו מוסתרים בנעלים נערמו בערמה גבוהה, והנער התמלא צער על התפילין שנלקחו ממנו. ברגע מסוים החליט לעורר מהומה עם כל הילדים, ואז כאשר השומר הסיח דעתו, הצליח להחזיר לרשותו את התפילין ולהטמינם שוב במגפיו.
את התפילין הללו המשיך להניח באושוויץ ולזכות בהם גם אחרים.
(ממעמקים קראתיך- יהודי גטו קובנה שואלים – הוצאת גנזך קידוש השם)
בזכות הנחת תפילין
בכל שנות התלאה, הגירושים והנדודים נשארנו יחד, אני ואחי מנדל הגדול ממני בתורה וביראת שמים. שנינו דאגנו לשמור ברשותנו על זוג תפילין, ואם אפילו הועמדנו מדי פעם בפעם בנסיונות חמורים, בכל זאת עזרו לנו מן השמים, וכמעט לא עבר עלינו יום ללא הנחת תפילין.
...בתחנת גרוס רוזן נעצר המסע, את הדרך מתחנת הרכבת עד המחנה עברנו בריצה מבוהלת. לא ציפינו לקבלת פנים שכזאת. היינו בין היהודים הראשונים שהגיעו למחנה. החיפוש ה"אישי" היה חמור ביותר, וכמובן שדדו מאתנו הכל, לרבות את זוג התפילין. בתום החיפושים הוסיפו בעיטה על שטף של קללות, ובזאת נגמר "טקס הקבלה" כתושב המחנה.
למחרת בבוקר התעורר אחי מנדל ודאגה אחת נקרה במוחו": היכן ניקח תפילין? הוא יצא לחטט במחנה, וגילה פושע פולני שהיה ממונה על הקרימטוריום ושרף את כל החפצים המיותרים שהופקעו אצל עובדי הכפייה היהודים. אחי מנדל החליט שלא לאכול מבלי שיניח תפילין, ולכן הציע מיד את מנת הלחם שלו לפושע תמורת זוג תפילין.
הפולני הסכים, ואמנם הביא חבילה עם "פאצ'ורק" כלשונו(חפצי קדושה) שכללה סידור קטן עם זוג תפילין. את זוג התפילין צירף בעצמו מתוך ערימה שהתגלגלה על הרצפה, והזוג הורכב משני תפילין של יד. מה עשה אחי? הסביר לפולני שיחפש תפילין עם שני פסי עור ושוב שילם בעד טרחה זאת במנת לחם נוספת, וכך קבלנו זוג תפילין ממש..
בצריף הצלחנו למצוא מחבוא מתאים לזוג התפילין. לאחר יומיים באו ה "קאפוס" לערוך חיפוש מדוקדק ואת התפילין לא גילו. מדי יום ביומו ברכו כחמישים יהודים על זוג תפילין זה. יצרנו כמין חומה חיה, ומאחוריה הסתדרו המתפללים, כבשיטת הסרט הנע. בן רגע הניחו התפילין ובן רגע חלצום אחר אמירת "שמע ישראל".
פעם אחת הופיע אצלנו אחד מן חברת ה"קאפוס", שהתחנן בפנינו, כי יש לו "יאהרצייט"(יום זיכרון) ונפשו יוצאת להניח תפילין. לא יכולנו לסרב לו. הוא לקח את התפילין ולא החזירם, ואחר כך התברר שמכרם במחיר עצום במחנה שכן. אולם אירע נס, ולמחננו הגיע משלוח חדש, ובתוכם יהודי יקר. ר' ליפא לבקוביץ מגרויסווארדין שהביא אתו זוג תפילין.
לא עבר זמן רב ושוב הועברנו למחנה אחר, ששם היו כאלפיים יהודים ממונקאץ' וממקומות אחרים. לא היה להם אף זוג תפילין אחד. המה גדולה הייתה שמחתם שהבאנו אתנו תפילין. אולי כחמש מאות יהודים ברכו אז ביום אחד על זוג תפילין שלנו, וכך מדי יום ביומו.
הלחץ היה כ"כ גדול , כי נאלצנו לחלק את זוג התפילין: תור אחד בירך רק על "של ראש" והתור השני על "של יד" . מובן שכל אחד בירך רק ברכה אחת., כי לא הייתה עצה אחרת. מוטב היה שכולם יקיימו את המצווה בחלקה, מאשר חלק אחד יקיים את המצווה כולה, והיה זה ממש סם חיים בשבילנו!
נזכר אני ביהודי ממונקאץ' ר' אהרו ויידר, שהקדים לקום בשתיים בלילה, והיה מעורר אותי שאתן לו להתפלל בזוג התפילין. הוא עמד להתפלל ללא הפרעה, כאות נפשו. אך בשעה שלוש לפנות בוקר כבר החל התור הגדול להנחת תפילין, וזה נמשך כרגיל עד שעה חמש וחצי, מועד המפקד. אחי ואני היינו האחרונים להתייצב במפקד. בכל זאת דאגנו לקחת את זוג התפילין למקום העבודה, כי שם(מקום העבודה) ניצלו עשרות יהודים את ההפסקה הקצרה לאכילת הצהריים, כדי להניח תפילין במקום סתר.
במחנה זה אירע לנו אסון, שנגמר בכי טוב. קצין הס"ס משומרי המחנה, תפס אחד מאתנו באמצע הנחת תפילין. הוא קרעו מעל ראשו של המתפלל, והוציא צו מיוחד למשמר הצריף, שעליהם לערוך "טקס מיוחד" של שריפת התפילין לעיני כל המחנה. מה עשינו אז? שיחדנו את "שומר הצריף" שיסכים להחליף את זוג התפילין תמורת "תחליף", שהוכן במיוחד למטרה זו. הייתה במחנה מחלקת – נגרים, בקשנו מהם לחתוך שתי קוביות קטנות מעץ, שצבענו אותן בצבע שחור. אחר כך קשרנו לקוביות רצועות עור, שבותרו לשניים, וזה הוגש ל"טקס הפומבי של שריפת התפילין"...
בתחנה אחת של מסע הנדודים מחנות העבדות חלה אחי מנדל, כוחותיו אפסו, כיוון שנזהר להקפיד על אוכל כשר. אחי נלקח אל מקום הבידוד לחולים , ואת התפילין לקח עמו. לא רק אני, אלא גם רבים אחרים הלכו אליו כדי להניח תפילין. אחי היה בסכנה גדולה, כי נבחר למשלוח עם "המיותרים". התנדבתי לנסוע עמו, אך הרופא היהודי שהיה מבין מגורשי הולנד, צחק לי: "התדע לאן מוליכים אותם? לאושוויץ? אל המשרפות?!"... ידעתי, אבל לא יכולתי להיפרד מאחי, לאחר שהיינו יחדיו בכל שנות הפורענויות. התחננתי בפני הרופא והוא נתרצה להעלות גם את שמי על רשימת המשלוח, אולם מזלנו היה, שהמשלוח לא יצא, משום שמחנה אושוויץ נכבש בינתיים על ידי הצבא האדום.. כל אנשי המחנה אמרו, כי הנס קרה לנו בזכותה של מצוות תפילין...
אין לי ספק, כי מצווה זו עמדה לשנינו, לאחי ולי. הלוא עוד ביום האחרון של המלחמה, ב 8 במאי 1945 למספרם, קרה לנו נס גדול. זוג התפילין היה מוסתר אצל אחי, בבוקר השכם נגשתי אליו, לקבל ממנו את התפילין, דברתי אליו אך הוא שכב כמתעלף. משכתי ברגלו ואין עונה. עולמי חשך עלי, מה לעשות? בעצמי הייתי "מוזלמן" כהוגן. רגלי היו נפוחות וכוחי אזל. הייתי בין קוברי המתים, והעבודה הייתה רבה מדי. כמה אלפים יהודים היינו בתחילה ונשארנו כשלוש מאות בלבד.
לפתע ראיתי את עגלת האספקה הסובבת לידי, ומתוכה נופל משהו. נחפזתי למקום, וגיליתי מציאה גדולה-חתיכת סוכר! מה לעשות? כלום חתיכה אחת של סוכר תספיק להציל את אחי הגוסס? תוך כדי כך נתקלתי בפולני אחד, אשר נחשב כאסיר פוליטי ולחם היה לו מספיק. "התסכים להתחלף אתי?" הצעתי לו- הא לך חתיכת סוכר תמורת כמה פרוסות לחם! קבלתי את הלחם ורצתי מהר אל אחי המתעלף. הכנסתי לפיו כמה פרורי לחם והוא התאושש. וביקש להניח תפילין ואחר כך לאכול את פרוסת הלחם.
שנינו התפללנו ביום זה תפילה נרגשת ביותר, והיה זה היום האחרון של המלחמה.
(משה בראכטפלד, קראקא - ניו יורק, ירחון "בית יעקב" תשרי תשכ"ה)
