עשרה בטבת

יהודים משארית הפליטה, גברים ונשים משתתפים במה שנראה לוויה המונית. בתמונה הם נראים מתקהלים סביב שני ארונות מתים. חלק מהמלווים אף יושבים על החומה המקיפה את המתחם.

קדיש ביער

"חפרו לה קבר, וסתמו עליה את הגולל. הערימו עליו אבנים כדי שימצאו אותו לימים אם יחפשו אחריה. דראגו, שעמד ליד טושו, אמר, ולא ידע איך עלה הרעיון על דעתו: 'בכל זאת, היינו צריכים לומר קדיש'.

'מה צריך לומר?' שאל המפקד. עשרים ושניים פרטיזנים ניצבו דוממים מסביב לקבר.

'תפילת האשכבה היהודית', הסביר דראגו.

'מדוע תפילה יהודית?' השתומם המפקד.

'כי היא הייתה יהודייה. יש כאן עוד כמה יהודים'.

'עוד יהודים? מי כאן יהודי?'

'אני!' 'ואני!' 'ואני!' ענו שלושה.

'ובכן, אמרו תפילה כרצונכם', אמר המפקד, ותימהונו לא עזבו.

'התדע לומר קדיש?' שאל טושו את דראגו, 'והאפשר כך, רק שלושה?! נדמה לי'...

שלושה יהודים פרטיזנים... החליטו לומר קדיש.

'דראגו, אמור!'

דראגו פתח: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'... ונעצר פתאום. מצחו נחרש קמטים עמוקים מהתאמצות, מבטו תעה סביבו על פני חבריו, אלף פעמים בחייו אמר קדיש בעל פה ובשטף, בלי לחשוב ובלי להתבלבל... ועכשיו לא ידע ולא זכר, הקצב והלחן לא משו מאזניו, אבל המילים נעלמו ואינן.

מכיוון שלא ידע להמשיך, נעץ מבטו בקבר, הרכין ראשו ואמר: 'כשתתייצבי לפניו, ז'אנקה, לפני שופט עולם, הגידי לו שיביט מה עשו לך, מה עשו לכולנו, יביט ויראה שלא נותרנו לפליטה אפילו כדי אמירת קדיש אחרייך, אמן'.

'אמן', חזרו ודובבו אחריו שפתי עשרים ושניים פרטיזנים".

(מצוטט בתוך: מטקובסקי, עמ' 464)

יהודי הגטו מטמינים באדמה תשמישי קדושה שחוללו

גם כי אלך בגיא צלמות 

קבוצתנו עבדה בתיקון הכביש המוביל מהתעלה עד למחנה. הכביש עבר על יד המשרפה . מחנה וסטרבורק לא היה מחנה השמדה, אבל לא אפשרו לקבור את המתים, וכולם הועברו למשרפה. 

ישבנו בהפסקה קצרה בצהריים. עלה בלבי רעיון מוזר., אולי אני היחיד שישאר בחיים ויוכל להעיד ששרפו כאן את המתים שלנו, טף ונשים, זקנים, צעירים ואף תינוקות. 

פניתי לשערי המשרפה . התפלאתי על האומץ שלי. לאמיתו של דבר התחרטתי, קיויתי שהדלת תהיה נעולה. דחקתי ודחפתי את הדלת הראשית ו... דלת הברזל נפתחה. עוד מספר צעדים, והנה אני עומד בתוך המשרפה, בניין לא גבוה ומוזר ובו עמדו עמודי ברזל עד לתיקרה, מיד מול הכניסה. אימה גדולה נפלה עלי, מה אני עושה כאן? האם באתי לראות איך שורפים מתים? ואולי יתפסו אותי...?דממת מוות היתה מסביבי, דממה איומה. פתאום, כך דימיתי , שמעתי קול המיה. כן, קול דממה דקה. הייתי קרוב להתעלפות. רעדתי. הרגשתי שזיעה מכסה את כל גופי ולשוני דבקה לחיכי. התקדמתי מעט. כן, עכשיו שמעתי בבירור. קולות נשמעים כאן! האם המתים מדברים? עכשיו שמעתי ברור יותר, ניגון של תפילה. האם הנשמות הן שמתפללות? הקולות נשמעים ברור בצד ימין. צעדתי תעדים אחדים לכיוון חדר קטן. הסתכלתי וראיתי שם... יהודים. אותם יהודים שראיתים מביאים את המתים. הם שישבו ואמרו תהילים בניגון עצוב. 

אינני יודע אם הם ראו אותי אבל אני ראיתי אותם. על בגדיהם ענדו כמוני את הטלאי הצהוב "יהודי". הם עבדו בהובלת המתים למשרפה, אך אמרו פרקי תהילים בין שקית לשקית. הלכתי לאחור ועזבתי את הבניין. חזרתי לעבודתי, לתיקון הכביש. באותה שעה למדתי דבר גדול. למדתי שיהודים אלה שעבדו שם במשרפה, למות עיסוקם הנורא, הנם יהודים טובים לא פחות ממני. 

שנים רבות אחרי השואה שמעתי וקראתי שלפני ששרפו את הנפטרים במחנה וסטרבורק, השתדלו העובדים לערוך "טהרה" למתים, כמנהג. יש להוסיף שיהודים אומללים אלה אף אמרו פרקי תהילים לעילוי נשמתם של קדושי ישראל. ה' יקום דמם. 

 (יסופר לדור - יונה עמנואל) 

יהודים מאנשי שארית הפליטה ליד קבר האחים בו נטמנו יהודים מגורודוק

יהודים מהעיר וילנה מלווים לקבורה ארון ובו ספרי תורה שחוללו בזמן המלחמה

הלוויית חללי הרוגי הפוגרום בעיר קילץ, פולין, וקבורתם

קדיש על עצמו 

בבונה מונוביץ היה יהודי בשם מנדל האגר , ומוצאו היה ממשפחה הונגרית אדמו"רית..... היה ברור לו בתכלית שעליו לומר יום יום קדיש אחרי עצמו. הוא היה טוען שבכל פעם שאנחנו יוצאים לעבודה , אנחנו יוצאים להלוויות של עצמנו... הקדיש שלו זעזע את ליבותנו הרצוצים , אפילו רבי לוי יצחק מברדיטשוב לא אמר מעודו קדיש קורע לב כזה....יום אחד לא הצליח להחזיק יותר את המעדר שבידו, אבל את הקדיש  על עצמו עוד השכיל לומר. נשאנו את גוויתו בשובנו למחנה, ואני לחשתי לעצמי כל הדרך "יתגדל ויתקדש"... מנדלים כאלו הגיעו למליונים. 

(רפאל אולבסקי - הדמעה) 

יהודים סביב המצבה שהקימו על קבר אחים שבו נטמנו 3635 יהודים מגטו בוצ'אץ'

בחורים חסידיים העונים לשמות ואלדווראנד ופרומן מזאוויירצ'ה, קשורים זה לזה בפיאותיהם. השניים עונדים סרטי זרוע.

אמונה   

אין לך דבר יותר יפה בעולם מאשר להאמין, להאמין באמונה בלתי מעורערת באידיאל שהוא קודש בעיניך, באידיאל שבחרת בו  לטובת העם ובמולדת. האמונה הקדושה שלעומתה כל המציאות החיצונית נעשית לאפס ואין טעם לקיומה אלא לכל היותר בתור הוכחה לנכונותה של האמונה הזאת. האמונה שממנה אנחנו שואבים כל הכוחות, אשר אליה שבים כל כוחותינו כדי לשאוב אמונה חדשה. האמונה אשר כל ניצחון מחזקה פי עשרה והתבוסה אין בידה אלא לעשותה מוצקה יותר, מאסיבית יותר , משנכנעת יותר ושורשית יותר. שהרי האמונה היא הדבר הקדוש מכל מה שהיה והיה בנמצא בעולמנו. אותה אמונה שאינה קשורה בבתים או בחפצים אחרים . האמונה שאנחנו נושאים בקרבנו ואשר אחרי מותנו יקבלוה על עצמם הבאים אחרינו ביתר שאת כדי ליצור את הכח להמשיך את האידיאל. " אמונה" מבהירה לנו כל מה שאנחנו צריכים להיות , כיצד עלינו לפעול , כיצד עלינו להאמין . כל זה כלול  במילה הקדושה שלנו "אמונה". 

ועל הכל אמונתנו באלוקי אבותינו, באלוקינו, באלוקי הבאים אחרינו, באלוקי הבאים אחרינו, באלוקי ישראל, שהנחה אותנו ושמר אותנו עד הנה דרך גיאיות עמוקים כשאול, אמונה שלא ניטוש אותה לעולם פן ניטוש את עצמנו ,האמונה שתלווה אותנו לעולם. עד שבכוחה נזכה לניצחון, אשר למענו נתייסרנו ועוד נתייסר ייסורים רבים כל כך, עד שיותר לנו בעזרת אלוקינו , לעלות אל ארצנו ונחיה שם כעם אחד בארץ אחת , עם ה' האחד והיחיד. 

ועל כן ה' רחם על עמך ורחם גם עלי , רחמני נא בהמון רחמיך והושיעני כי אחרת אבד אבדתי, אתה יודע שרק אותך לבד חפץ אני לעבוד. רחם ה' רחם רחם. 

(הנער משה, יומנו של משה פלינקר,) 

יהודים משארית הפליטה מביאים לקבורה גווילים של ספרי תורה מחוללים בבית הקברות בעיר לודז', פולין

תמונה של יהודים משארית הפליטה אחרי שאמרו קדיש על קבר אחים

על קידוש השם 

בין הרבנים שנתכנסו בקובנה בלטה אישיותו של הגאון הרב אלחנן ואסרמן, אחת הדמויות הבולטות בעולם התורני. שהוכר כיורשו  המובהק של בעל "חפץ חיים" זצ"ל. במידותיו  הנעלות, מעשיו והנהגתו. 

בי"א בתמוז תש"א ישב בחברת רבנים  וראשי ישיבות, גדולי התורה שנתקבצו  בגיטו קובנה ועסק בלימוד תורה, כשלפתע נפרץ שער הבית ופאשיסטים ליטאיים פרצו לחדר. אותה שעה עסק רבי אלחנן במתן השיעור היומי במסכת נדה, וכל המשתתפים היו שקועים בביאור הסוגיה שדנה בדיני טומאה וטהרה... ברגע הראשון לא שמו לב למתפרצים. כאשר ראו הרוצחים שאין שמים לב לצריחותיהם, ירו באקדוחיהם, והיושבים בחדר נרעדו וקמו ממקומותיהם. 

הרוצחים פרצו בצחוק ציני, ואחד מהם הכריז: רציתם לארגן מרד, כדי לעלות לארץ ישראל, אבל תפסנו אותכם. לא תמלטו מידינו! 

ניתנה פקודה: להסתדר בשורה! לבוא עמנו ! 

הרבנים וגדולי התורה הבינו את משמעות הפקודה, הם ניצבו בשורה... ובתוך ההכנות "למצעדם", פנה רבי אלחנן לנאסרים, בקולו השקט והרגוע, כדרכו: "כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל, עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר. "הפורט התשיעי"(מקום ההשמדה)  קרוב. עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם, נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: "קידוש השם". האש שיבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי". 

וכך צעדו במצעד הקדושים, בגאווה ובהדרת כבוד הלכו לכפר בגופותיהם על כלל ישראל י"ג מגדולי ישראל, ובראשם הגאון הצדיק רבי אלחנן ואסרמן נהרגו באותו יום "בפורט התשיעי". 

(הרב אפרים אושרי, "חורבן ליטא" , ניו יורק תשי"ב – אני מאמין) 

ליפא קפלן מגטו ורשה מסתיר את זקנו במטפחת ,

יהודים משארית הפליטה עוסקים בקבורת גופות לאחר השחרור

תפילת יזכור במקום קבורת הנספים

יהודים מעבירים ארונות ובהם שרידי גופות ממחנה פלשוב לקבורה בבית העלמין היהודי בקרקוב

יהודים מלווים את ארונו של יהודי שנפטר בגטו שידלובייץ, פולין

יהודים מגרוייץ כורים לעצמם קבר

רבי אהרן באקשט משאוול ויהודים נוספים ניצבים בשורה בפני חיילי הגסטאפו מול 'הכלא הלבן', זמן קצר לפני הירצחם

יהודים חסידי גור, חברי 'המחתרת החסידית' בגטו ורשה, עומדים בחזית המפעל של התעשיין הגרמני שולץ זמן קצר אחרי שנתפסו. בין המצולמים לייבל פראגר, אחיו של הרב משה פראגר (ראשון משמאל), רפפורט ולוין.

ר' מנס זיטניצקי (שני מימין) וחבריו ליד מצבת קבר אחים במחנה העקורים אבנזה, אוסטריה.

בדרך לקידוש השם 

ב ג'  מרחשוון תש"ג הגיע תורה של קהילת פיוטרקוב,"יהודים התחבאו ואל תלכו כצאן לטבח"! קרא רבי משה חיים לאו, רבה של העיר, לבני קהילתו. אך הוא עצמו הלך והתייצב במגרש השילוח כשספר התורה הקטן בזרועו. אותו הכירו הרוצחים, כי עד יומו האחרון שמר על לבושו וזקנו, בשל היעלמו מן המגרש עלולים היו לערוך חיפושים יסודיים ולגלות עשרות מחבאים, 

הסביר למקורביו. במשך שבוע שלם התנהל הרצח המאורגן והוא עמד על המגרש, חזה בזוועות שפקדו את קהילתו ונשאר עומד על משמרתו." מדוע אנו עומדים? נתנפל עליהם בצפורניים?" קרא לעבר ידידיו. ראש המרצחים, שהתרוצץ כחיה טורפת במגרש, קלט את זעקתו של הרב, "גם שם צריכים אותך היהודים" צעק אליו, והרב הלך עם המשלוח הרביעי והאחרון שחיסל את 25 אלפי היהודים של קהילת פיוטרקוב המעטירה! 

הסופר מ"ג, איש פיוטרקוב , שעבר את כל שבעת מדורי הגיהנום הנאצי, מספר מפי עד ראיה על נאומו האחרון של הרב בתוך קרוון המוות, שהובילו לטרבלינקה. הרב דרש את מאמרו של רבי עקיבא, "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו", ונאומו חוצה להבות אש ורווי התרגשות עזה, ריתק את שומעיו, שהתעלמו מהצפוי להם. הוא תבע מהם ללכת לקראת הקץ כיהודים ההולכים לקדש את השם, כי כל יהודי הנהרג באשר הוא יהודי, קדוש הנהו. "מוטב מוות שיש בו חיים מחיי השעה הזו שהמוות מרחף עליהם" קרא לבני עדתו. 

מספר מר ד"ל שנמלט מטרבלינקה" "הגענו לפנות בוקר לטרבלינקה במשלוח האחרון שיצא מגטו פיוטרקוב, על הרציף ליד הרכבת נערך מיון, ויחד עם כמה צעירים הוצאתי והועמדתי בצד המון יהודי העיר. עמדנו שם בציפייה דרוכה. הרוצחים ערכו את ההתעללוות האחרונה, ואנו עקבנו אחרי הקבוצות המובלות לכיוון התאים, שמהם לא יצא איש בחיים. בעודנו ניצבים וחושינו מעורפלים, קלטנו לפתע את קולו האדיר של רבנו, הרב לאו, שעמד בתוך העדה של יהודי פיוטרקוב . הוכינו בהלם ונשימתנו נעצרה, כששמענו את דבריו הרועמים. הוא החל לומר בקול רם את "הווידוי" ,כשהעדה חוזרת אחריו פסוק פסוק והולכת בעקבותיו לדרכה האחרונה. 

היה זה בי"א מרחשוון תש"ג 

(הדרך לקידוש השם - הוצאת נצח בני ברק) 

יהודי מגטו לודז' עם ספר תורה שהוצא מבית הכנסת ברחוב וולבורסקה שפוצץ בידי הגרמנים

קהל רב של יהודים משארית הפליטה משתתפים בלוויה המונית, נושאים את ארונות המתים

טליתות שהובאו חזרה לגטו לודז' אחרי שבעליהן נספו במחנה חלמנו

קבר אחים של אלפי קרבנות לא מזוהים

הרב הצבאי הבריטי אומר קדיש על קבר אחים בברגן - בלזן

קבוצת יהודים עומדת סביב קבר אחים בגטו לוצק

הקדיש הגדול 

והנה הגיעה שעת החיסול. בטרבלינקה היה הדבר. הסיעו אותם כבהמות לשחיטה והריגה. דומם קבלו עליהם את הדין, וכמו ששררה בכל היקום שתיקה בשעת מתן תורה, גם כאן היתה הדממה יקומית. הם המובלים לטבח נאלמו דום לא הוציאו אפילו אנחה מפיהם, עשו מה שפקדו עליהם הנאצים הטמאים, נסעו הלכו, התרחצו והכינו עצמם ליום הפרידה. לפני שהכניסו אותם לתנורי הגז עמד הרועה הרוחני רבי ירוחם הניישטטי ואמר: "דרכנו בחיים היא עכשיו האחרונה. כולנו הננו מובלים להשמדה וכליון, האבות והאמהות עם ילדיהם יחד, לא תשאר נפש, וכשם שהשתיקה שלנו היא לא טבעית, כן סתימת הגולל על אפרנו אם בכלל תהיה – טבעית תהא, והכל ישכח, לכן אני אומר לכם: "נאמר בעצמנו את הקדיש שבזמנים כתיקונם היו אומרים אחרינו הבנים והקרובים. נצדיק עלינו את הדין ונקדש שמו של הקב"ה שמעשיו בודאי מוצדקים וקדושים". 

ואז נשמע הקדיש הגדול, שהחריד את האריה מרבצו וכלה  את זעמו בחסרי ישע אלה מתוך חרון אף פראי. כולם פתחו פיהם בקדושה ובטהרה ואמרו את הקדיש בהתעוררות רבה וכמעט מתוך שמחה שזכו לקדש את השם ברבים. 

(הרב אלתר מאיר, "הבוקר", י' בטבת תשי"א- אני מאמין) 

הגנרל שטרופ חוקר את חברי ה'מחתרת החסידית' זמן קצר אחרי שנתפסו לומדים תורה בבונקר שבגטו ורשה. ביניהם לייבל פראגר, אחיו של הרב משה פראגר, רפפורט ולוין.

יהודים שנותרו לפליטה מקהילת וילנה עולים על קבר האחים בפונאר, בימים הראשונים לאחר שחרור העיר