רבי יצחק מאיר אלתר – החידושי הרי"ם זצוק"ל יום הסתלקותו כג' באדר תרכ"ו (1886)

רבי יצחק מאיר אלתר, נולד בשנת תקנ"ט (1799) בעיירה מגנישוב, כבן בכור לאביו רבי ישראל רוטנברג, רב העיירה, שהיה מצאצאי המהר"ם – רבינו מאיר מרוטנבורג, ולאמו חיה שרה, שהייתה מיוחסת מאד, מגזע המהרש"ל וה"מגלה עמוקות", וכיון שהתייתמה בילדותה גדלה בבית קרובה המגיד מקוז'ניץ. המגיד הבטיח לה, לאחר הסכמתה להינשא לרבי ישראל שהיה קשיש ממנה, אלמן ועני, ללא כל נדוניה, שתזכה לבן שיאיר את העולם.

האב רבי ישראל, נמנה על החסידים והסתופף בצל סנגורם של ישראל, הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב והמגיד מקוז'ניץ, זכר צדיקים לברכה.

מצעירותו נודע בחריפותו ולמדנותו, והתפרסם בתואר "העילוי ממגנישוב". הגביר הוורשאי ר' משה חלפן, בחר בו כחתן לבתו הצדקנית פייג'לה, והחתונה התקיימה בשנת תקע"ב (1812).

רבינו התגורר בוורשה, ושמעו יצא למרחוק. צעירים רבים נהרו לביתו, והוא פתח ישיבה והרביץ תורה משך עשרות שנים בביתו הצנוע. נודע בתקופה זו בכינוי "ר' איטשע מאיר ווארשע'ווער" [ר' יצחק מאיר מורשה]. נשא ונתן בהלכה עם גאוני הדור המפורסמים: רבי עקיבא אייגר מפוזנא, רבי יעקב מליסא, ורבי אפרים זלמן מרגליות מברודי, ובעיקר עם רבה של ורשא רבי שלמה זלמן ליפשיץ, וכולם התפעלו מאד מגאונותו וניבאו לו גדולות.

בשלב מסוים החליף רבינו את שם משפחתו מ'רוטנברג' ל'אלתר', מסיבה שאינה ידועה. נסע כחסיד אל הרבי ר' בונם מפשיסחא, ואחרי פטירתו בשנת תקפ"ז (1827), סירב להנהיג עדה והתבטל אל ידידו הקרוב שלימים התפרסם בתואר "הרבי מקוצק", הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, שהחל להנהיג עדה בטומשוב, ומאוחר יותר עבר לקוצק.

לאחר פטירת הרבי מקוצק, התבטא רבינו ואמר: 'ראיתי להבת אש בוערת בקוצק, וכפפתי עצמי תחתיה שלושים ושתים שנה'!

כשנפטר הרב ליפשיץ רבה של ורשה, סירב למלא את מקומו למרות הפצרת יהודי ורשה, ובהשפעתו נבחר לרב הגאון רבי חיים דוידזון. הרב ופרנסי הקהילה פעלו למינויו של רבינו כרב רשמי בעיר וחבר הרבנות. למרות שלא שימש כרב ראשי של העיר, נחשב לסמכות התורנית הגבוהה ביותר בוורשה, ורוב יהודי העיר סרו למרותו וחרדו לשמעו.

בעת גזירת הלבוש, יצא בכל תוקף נגד הגזירה, ולאחר שנעצר ויהודי ורשה החרדים יצאו בהמוניהם להפגין על כך, נאלצו השלטונות להיכנע ולהתפשר עם היהודים.

לאחר פטירת הרב דוידזון, השפיע רבינו על פרנסי הקהילה להכתיר את רבה של קראקא, הגאון רבי דב בעריש מייזליש, כרב העיר. רבינו ידע דחקות רבה, במשך רוב שנות חייו, וצער גידול בנים. מתוך ששה עשר ילדיו, נפטרו חמשה עשר בחייו.

אחרי פטירת הרבי מקוצק, בחודש שבט תרי"ט (1859), דבקו רוב תלמידיו וחסידיו ברבינו, והוא החל להנהיג עדה בוורשה, בבית מדרשו שברחוב הברזל ['אייזנגאס' ביידיש, 'ז'ילוז'נה' בפולנית], בפאתי העיר.

לאחר שהוברר כי בלתי אפשרי להישאר בוורשה עקב הצקות השכנים הפולנים ואחרים שהתנגדו לפתיחת חצר חסידית בוורשה, בחר להעתיק דירתו וחצרו לגור, זאת לאחר שהגיעה אליו משלחת מטעם יהודי גור שהזמינה אותו לכהן כרב המקום ולמלא את מקום אביו שכיהן אף הוא, בזקנותו, כרב בגור.

בחודש אייר תרי"ט נפתח בית המדרש בגור ובזאת נוסדה חסידות גור המפוארת הקיימת עד היום.

שבע שנים הנהיג את העדה, ורבבות הסתופפו בצילו, עד להסתלקותו ביום כ"ג אדר תרכ"ו (1866). חסידים כינו שנים אלו כ"שבע שני השבע", משום שבאותן שנים חשו בבירור כי הרבי דואג לכל מחסורם בגשמיות וברוחניות, והיה 'שפע' בעולם.

אחריו הנהיג את חסידי גור הרב הקדוש רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר, במשך ארבע שנים,

ואחרי הסתלקותו, בשנת תר"ל (1870), חזרה העטרה לגור: נכד רבינו, רבי יהודה ליב אלתר, ה"שפת אמת", בן בנו הבכור רבי אברהם מרדכי, הנהיג את עדת חסידי גור. ואת מקומו מילא אחרי פטירתו בנו רבי אברהם מרדכי, ה"אמרי אמת", אשר הסב הגדול, ה"חידושי הרי"מ" ראהו אחרי שנולד, כחודשיים לפני פטירתו, ואמר בהתפעלות כי "לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה".

נכד נוסף של רבינו שהתפרסם היה רבי פנחס מנחם יוסטמן, הרבי מפילץ, בעל "שפתי צדיק".

אחרי פטירת רבינו זצ"ל, הדפיסו נכדיו את כתביו וחידושיו בספרים: "חידושי הרי"מ" על הש"ס ועל השו"ע, ו"שו"ת הרי"מ" – שאלות ותשובות בכל חלקי ההלכה. ספר נוסף: "ספר הזכות", על התורה.

על קברו בגור נבנה אוהל, ולימים נקבר שם גם נכדו ה'שפת אמת', שנפטר ביום ה' שבט תרס"ה. המקום התקדש ע"י אלפים ורבבות מכל החוגים, הנוסעים לגור, להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל לישועה. זיע"א.