שבועות

דף שער של מסכת בבא מציעא. הודפס על ידי ועד ההצלה ובסיוע הג'וינט במינכן, עבור היהודים במחנות העקורים

בחורים משארית הפליטה תלמידי ישיבת נובהרדוק במחנה העקורים צלסהיים, לומדים תורה

קריאת התורה בבית כנסת בגטו ורשה

"אקדמות מילין" ברכבת לאושוויץ

בדרך לאושוויץ, פולין, שבועות תש"ד

הרכבת זזה, חוצה את הרי הקרפטים בדרכה לפולין. קול עולה לפתע מבין היהודים: "הנכם יודעים איזה יום היום?", יודעים ועוד איך. שיחה חרישית מצמררת עוברת בין היושבים בקרון, ערב חג השבועות היום, ליל חג מתן תורה בפתח, עוד מעט ושעת השקיעה מגיעה. יהודים יקרים יושבים כאן, אין אלה "יושבי קרנות" חלילה. באמצע הקרון יושב רבי אברהם מאיר ברון, יהודי צדיק, ושפתותיו אינן פוסקות מלמלמל דברי תורה ותפילה, ופרקי תהילים. ר' אברהם מאיר – הלא הוא זה שהיה משכים מדי בוקר ומקדים לבא לבית הכנסת, קיץ וחורף, לפני כולם. כעת עודד את כולנו "הקיצו נרדמים, חג השבועות היום, ישועת ה' כהרף עין, עוד יום שלם לפנינו. גם מחר חג, יום טוב שני של גלויות, הכל יכול עוד לקרות, עוד נקום לבוקר יפה". בינתים הקטר שועט קדימה אל היעד. נוסעים ללא הרף זה יומיים ברציפות, אחרים ממלמלים פרקים מתפילת החג, אחרים שוכבים שרועים על רצפת הקרון מהורהרים, אין מקום ליישור איברים או מקום למדרך כף רגל. קול עולה פתאום בקרון ומשבית את הדומיה. ר' אברהם מאיר שלנו, מחזיק במחזור של שבועות ומשמיע בקול את הפיוט הידוע "אקדמות מילין ושריות שותא" שחובר ע"י אחד הקדמונים, במיוחד לחג מתן תורה, הוא משמיעו במנגינה המסורתית – כשזמזום חרישי מלווה אותו.

יהושע דנציגר, "אחד מעיר"

הרב אפרים אושרי, ענוד טלאי צהוב, נושא ספר תורה שהציל בקובנה

דף שער ממסכת ברכות שהודפסה במינכן לאחר השחרור

שבועות בגטאות ובמחנות

לא, אין זה מקרה שהרוצחים הגרמנים השתדלו להתאכזר, במיוחד, בחגי ובמועדי ישראל, לערוך בהם טבח ביהודים, להציק ולהשבית את חגם.

אין זה גם מקרה שבחגים ומועדים השתדלו יהודים במסירות-נפש עילאית לקיים מצוות הבורא, להתייחד עם החג, ובמיוחד אמורים הדברים בחג-השבועות, חג "מתן תורתנו", כפי שאומר בעל "שפת אמת": "בליל יום טוב זה יורד טהרה לבנ"י כמ"ש בזוה"ק לנטרא דכיא דמטי עליה בלילא דא. כי הקב"ה מטהר בנ"י שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה..." (שפ"א, שבועות, עמ' 29).

נזכר אני בשיחה מעניינת לה הקשבתי – באותו נושא – בליל שבועות שנת תש"ב: כמו יהודים רבים, ניסיתי למלט את נפשי באותה שנת הרג והשמדה של יהדות פולין, שנת תש"ב. נמלטתי ממקום למקום, עד שבשלהי החורף אותה שנה נקלעתי אל ה"יודען קולוניע" (מושבה יהודית) שבמחוז טורק, אותה הקימו הרוצחים-הגרמנים לשם גניבת-הדעת והטעיה מכוונת של יהודי פולין ויהודי חו"ל.

בהגיעי אל הכפר שטאחולץ שבאותה מושבה מצאתי שם ידיד יקר משכבר הימים, איש פיוטרקוב, הגאון הצעיר ר' פינצ'ה ווייס הי"ד (מראשוני וותיקי תלמידיו של הגאון מרן ר' מאיר שפירא זצ"ל), אשר כיהן כראב"ד בעיר טורק.

עד היום אינני יודע להסביר לעצמי מניין לקח רבי פינצ'ה הי"ד כל כך הרבה מרץ, כוח ועוז, גופניים ונפשיים כאחד. כמו חותנו הגאון והצדיק, הרב הישיש מדוברה, גם הוא היה שרוי בתענית "משבת לשבת". במשך כל היום התרוצץ בענייני הצלת-נפשות ופדיון-שבויים (שוחד והשתדלות אצל הגרמנים למען יהודים שנתפסו ב"חטא" זה או "פשע" אחר), במיוחד הקדיש הרבה זמן לארגון משלוח חבילות-מזון למחנות-המוות שבפוזן, ללודז' ולמקומות אחרים. רבה היתה במיוחד דאגתו למקומות הנ"ל לקראת פסח אותה שנה. הוא אף כתב לנ"ל והתיר להם לאכול קטניות.

יחד עם חותנו הישיש – ויתר הרבנים שבמקום – שקדו וחיפשו עצות על הצלת העדה: הכריזו על תענית-ציבור, הנהיגו לומר ערב ובוקר תהלים בבכי ובהתעוררות רבה, ויחד עם זה לא פסק פומיה מגרסא, ישב יומם ולילה ועסק בתורה, גם בתורת הח"ן.

והנה באותו לילה בלתי-נשכח, ליל שבועות שנת תש"ב, ישבתי במחיצתו. ר' מנחם הרשפינקל (חסיד גור "לוהט") היה כרגיל אופטימי מאוד, "בודאי, הרוצחים – סוף מר מחכה להם, ואילו אנו היהודים – ישועתנו קרובה לבוא" – כך אמר.

לעומתו היה ר' יוסף בונם יאכימוביץ (יהודי ת"ח גדול ומשכיל, מנהל הבנק המסחרי בטורק), מאופק וספקטי יותר. בכלל היו לו לר' יוסף בונם – שהיה מטבעו רציונליסט – שאלות ותהיות רבות: מה ההיגיון שבדבר שהגרמנים ימ"ש מתנכלים לדת היהודית ולמקיימי מצוותיה? למה רודפים הגרמנים ומוציאים גזירות גם נגד יהודים שעזבו את היהדות, ואפילו עד דור שלישי? ועוד ועוד שאלות.

רבי פינצ'ה ישב רכון כשראשו שמוט בין כתפיו, כאילו רדום הוא ואינו מקשיב כלל לשיחתנו. לפתע התרומם ואמר:

רבים מאתנו אינם יודעים מה שהרשעים הללו, הגרמנים ימח-שמם, יודעים, או שהם מרגישים בכך והוא – היהדות והתורה הם האויב הנצחי שלהם, של עמלק. בדורות הקדומים – המשיך רבי פינצ'ה – התנכלו הגויים לדת היהודית, בה ראו יריב, ברם עמלק של דורנו חש ומרגיש שלא רק התורה אלא גם היהודי בעצם גופו, יש בו קדושה והוא מהווה סכנה להשפעת עמלק. משום כך אין לנו להתפלא על כך שהרשעים רודפים ומשמידים יהודים שאבות-אבותיהם כבר התנכרו ליהדות.

וכאן סיפר לנו ר' פינצ'ה מקרים מדהימים של חזרה בתשובה שלמה באותם הימים, והוא סיים באמירה משמו של הצדיק ר' ברוך ממעזביז' זצ"ל על הפסוק: "ועוד מעט ואין רשע והתבוננות על מקומו ואינו" (תהלים לז, י), מפרש הצדיק: בכל יהודי יש "נקודה פנימית", חלק אלוקי ממעל – שאינה נכבית לעולם, ועל זה התפלל דוד המלך: והתבוננת על "מקומו", על ה"נקודה הפנימית", ואז – "ואינו", תיעלם רשעת היהודי.

כך ניחם אותנו רבי פינצ'ה ושכנע אותנו לעורר יהודים לתשובה. למחרת, תיכף לאחר התפילה שהתפללנו השכם בבוקר, לא הספקתי להתרחק מבית-התפילה ונתפסתי, יחד עם עוד הרבה יהודים, בצייד שערכו הגרמנים במושבה ונלקחתי למקום-הריכוז. ר' פינצ'ה לא נח, שלח באופן מיוחד את השתדלן ר' הרשל ז'מנועודה משורק שיחלצני מהמעצר, אולם לא אסתייע הדבר בידו. ביום השני של שבועות הועמסנו מאות אחדות של צעירים יהודים למחנה-עבודה האיום בשוואנזנגן, ליד פוזן.

במחנה עוד הספקתי לקבל מכתב עידוד מרבי פינצ'ה, בו עודד אותי וניחמני.

יהושע אייבשיץ, "שערים", 18/05/1972

טקס הבאת ביכורים בחג השבועות תשח (יוני 1948) במחנה המעצר למעפילים מס' 55 בקפריסין.

אנשי ועד ההצלה ליד ספרי תורה, וספרי קודש שניצלו מהמלחמה

ארנק עשוי מיריעות של ספר תורה

ילדים חוגגים את חג השבועות במחנה עקורים בגרמניה

בחורים ואברכים לומדים בבונקר בגטו ורשה

יהודים בשעת קריאת התורה בבית הכנסת בגטו וורשה, פולין.על הבימה המאולתרת מונח ספר תורה קטן

ילדים חוגגים את חג השבועות לאחר המלחמה במחנה עקורים בגרמניה

יהודים אוספים שרידי יריעות של ספרי תורה שחוללו בידי הנאצים

מסע הביזה והשוד והרצח הערבי בשבועות תש'א - 1941 - בבגדד

יהודי מגטו לודז' נושא בידיו ספר תורה שחילץ מבין הריסות בית הכנסת

יד לספר תורה

תפילת חג השבועות לאחר המלחמה במחנה בוכנוולד עי הרב הרשל שכטר - 1945

ישיבה באושוויץ

בשעה שהריצו הנאצים את שארית יהדות הונגריה אל קרונות הגירוש אסור היה לקחת לדרך אף פיסת נייר. אך איסור זה לא עמד בדרכם של כמה בני תורה, לעטוף ולכרוך את גופם בדפים בודדים של ספרי קודש.

בדרכם האחרונה החליטו אותם בני תורה אמיצים לפתוח "ישיבה" באושוויץ. ארון הספרים הכיל דפים בודדים תלושים מגמרות ומספרים תורניים אחרים, גווילין של שברי לוחות. "אוצר הספרים" כינס בתוכו אוצר של ממש, אבנים יקרי ערך, אבני דרך, אשר הזהירו והבריקו כמרגליות נוצצות, את נפשותיהם העשוקות עד לשעות האחרונות.

* * *

22 בני ישיבות החליטו ביניהם כי בכל רגע פנוי, בכל הזדמנות שתיווצר, יהגו יחד בתורה ואף יחדשו חידושי תורה, מתחת לאפם של הקלגסים. אמרו ועשו. תיכף בבואם מן קרונות המוות החביאו את גווילי הקודש מכל משמר, ועם רוחו עברו את השעות הקשות, את ההתרוצצות על פני המחנה ואיסוף גוויות אחיהם השרופים.

שעות של לימוד רצוף, בדיבוק חברים, אספו תלמידי "ישיבת אושוויץ" למכביר. שעות של לא יום ולא לילה, שעות מאוכלסות ברעב וכפן, לילות ללא שינה, כשעל מפתן הדלת עומד מלאכו של המוות בכבודו ועצמו, וחיוך אכזרי שפוך בין עיניו הרבות.

והם לעגו למוות. במין דווקא יהודי קשה עורף, עמדו על שלהם, לא נתנו את גוום למרמס, נשארו "בני תורה" אמיתיים עד לשעות המרות שעמדו עליהם. כן, קשה להבין איך וכיצד. אבל הם חידשו חידושי תורה נפלאים, פירושים מבריקים ממוחותיהם העילויים, יצירות מופת.

מלתעות המוות לפתו אותם, לא נתנו להם מנוח. מתוך 22 תלמידים ירד מספרם למספר 18 ואחר כך 15, אך הם יכלו לו. אחריהם נשאר שם הזיק האחרון, אבני דרך למיליונים שנעלמו בין ענני העשן, אבן הפינה שהניחו לישיבה, נשאר ולא נשבר, נצח ישראל לא ישבר.

אחד מהם, הרב אברהם מאיר יזראל, הרב מהוניאד, החליט שאסור שחידושי התורה שעלו בין גאיות ומדרוני המוות יתגלגלו לבהלה. בכוחות נפש מסעירים אסף את טובי החידושים מ"ישיבת אושוויץ" והעלם על הכתב.

על איזה נייר כתב את חידושי התורה? בנייר שאסף בסיכון נפש, בעיפרון שרכש תמורת כמה מנות אוכל... מחיר החידושים שנכתבו עלה לכמה ימי רעב משובחים בפריון תורני. שקי מלט ששימשו בעבר לחפירות ההגנה, הפכו בין לילה לספרי קודש, מלאים בחידושי תורה מצילו של טירוף המוות. "ישיבה באושוויץ", איזה צירוף מילים מסעיר. מוזר ולא הגיוני, בלתי אפשרי. ישיבה על סף התהום, נחצבה ממעמקי הגיהינום הלוהט, על סף כף הקלע.

ישיבה שהובטחה כי לא תמוש מתוך זרעו, לימוד תורה מתוך סילודין, בערגה וכמיהה שגם קלגסי המוות ושליחיו נאלמו דום מולו. גוף שרוף ידיים אכולות, עצמות גרוסות ושבורות, אך המוח הפורה מוסיף לפעפע בחידושי תורה פוריים. כי לא תשכח מפי זרעו.

הרב אריה גפן, "יתד נאמן", מוסף שבת קודש

טס לספר תורה מהעיר עמדין, גרמניה

דף ממסכת ברכות שנכתב במחנה

הרב מאיר שפירא מלובלין, מייסד ישיבת חכמי לובלין, אוחז בידו ספר תורה זעיר

הרב חיים גרינברג, רבה של יאסי, רומניה, נושא ספר תורה בדרכו לרכבת הגירוש

הרב הרצוג מבקר במחנה דיאהליצה בפראג. נערים משארית הפליטה מקבלים את פניו כשהם נושאים ספרי תורה

חג מתן תורה בשנת תש"ד

חג השבועות במחנה: בבוקר זה עלתה שמש יפה, ציפינו ליום בהיר. שער המחנה נפתח לרווחה, ראינו מיד כי הגרמנים מזרעו של עמלק באים לעשות בנו ביעור, כי מאות חיילים נכנסו למחנה, באו בחברת עשרות אוקראינים ופולנים לערוך יום ספורט במחנה.

המה העמלקים מבקשים שעשועים ואנו נהיה השחקנים, הבדרנים... "תרגילי ספורט" – בשם זה מכנים העמלקים את הצורות המבדחות שלהם, זה יכול להיות בצורות רבות ומשונות, כגון שני אסירים מקבלים מקלות ומפקדים עליהם להכות זה בזה עד שאחד לא יכול יותר לקום. במקומו בא אסיר שלישי, גם רביעי, כך נמשך המשחק מספר שעות.

אנו החבורה של בני הישיבה למזלנו שובצו למשחק "תחרות ריצה". אני מדגיש "למזלנו", כי איך יכולנו להשתתף במשחק שזקוקים להנחית מכות על גוף יהודי???

תחרות ריצה: עמדו שתי שורות של עמלקים, מקלות בידיהם, זה מול זה. כל היהודים המשתתפים בתחרות הריצה רצים קדימה בכל כוחם כשהגרמנים מנחיתים עליהם מכות על כל גופם בלי הרף.

המשחק החל לקול שאגתם השטני וצחוקם הפראי של העמלקים. שלמה מקלעצק, יצחק ביאליסטוקער ואני, כותב השורות הללו, רצים אנחנו בין שורות העמלקים.

יצחק ביאליסטוקער, החזק בחבורה, רץ קדימה, אך אינו מתרחק ואינו עוזב אותנו לנפשנו. מפעם לפעם אנחנו מוציאים קולות: מיישה! איצ'ה! שלמה-לע! אלה הם קולות של סימני חיים שכל אחד משמיע איש לרעהו, כי "שבע נפל צדיק וקם".

שורקים הפרגולים

המקלות נשברים

עייפים העמלקים

נלאים הגרמנים

מתחלפים המכים

מה שלום הידידים?

קבוצת הנובהרדוקאים?

את הקב"ה הם אוהבים!

בו הם בוטחים!

שינהג אתם ברחמים

ולא יסיר את חסדו מהם לעולמים

לעד ולנצח נצחים

מספר המשתתפים בתחרות הריצה פוחת והולך... נשארנו מתי מעט... יצחק ביאליסטוקער, המכונה בפינו לאות חיבה איצ'ה, רץ, עיניו יוקדות... קלסתר פניו דומה למלאך עליון... ארשת פניו שלא מעולם הזה הן... אזניו, אפו בוערים כאש...

מיישה!!! שלמה-לע!!! "איצ'ה!!!" מתן תורה היום! בואו ונלכה ונרוצה לקבלת התורה!

כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה. קדוש אבריך הוא אומר לפמילא דיליה, חזו, חזו, בני חביבי, דמשכחין לצעריה דילהון, ועסקין בשמחה דילי.

מפנקסו האישי של הרב משה אליעזר שורצבורד

הכנסת ספר תורה בבית הכנסת במחנה העקורים קרומבאר, בגרמניה

מעפילים בשעת קריאת התורה

דף ראשון ממסכת ברכות מדפוס דניאל בומברג, ונציה

מלמד ותלמידיו לומדים תורה בבית הכנסת בעיר וישקוב, פולין

כתרים לספר תורה מהעיר טורינו, איטליה

מיומנו של משה פלינקר על חג השבועות וסוגיית "העם הנבחר"

ח' בסיון תש"ג

אתמול היה שבועות. חג השבועות, חג הקציר היה אתמול לעמנו, לעם ישראל שעתה הוא במשבר שלא היה עוד כמוהו. עם ישראל  שהוא עתה בגלות, שגלה  כבר שבעים ושבע גלויות, חגג אתמול את חג הקציר שלו. ז"א אתמול היה זמן. חג השבועות. באותה עונה בשנים הקודמות  היו בתי הכנסת של ישראל מקושטים בפרחים. ענפים ודברים כעין זה. בפעם הזו אי אפשר היה לעשות זה. לכל הפחות ברוב ארצות אירופה הייתה זו אי אפשרות גמורה. הטעם ידוע לכל: הלא באותם ימים גולה  ישראל בפעם האלף ואחת ממקום  גלותו הקודמת. ואותה גלות אין זו גלות פשוטה כעין גלויות כאלה שכבר גלינו פעמים אין מספר. לא, בפעם זאת הותקפנו כביכול מכל העברים  בכל מקומות שבתנו, בין בבלגיה בין בצרפת , בין בהולנד, בין ברומניה ובכל מקומות  שבתם גלו ולא די שגלו אלא שבמקום שהוגלו  שמה נרדפים אחינו , כמו שרק ליהודים אפשר להירדף. כן נרדפים עד אין סוף. עד אין גבול, אבל האם פלא הדבר?

כל העמים שמחים. אפילו גרמניה שעתה היא במלחמת קיום שלעולם לא הייתה עוד בשבילה דומתה, חיה יותר מעמנו. הלא אנחנו מתים חיים אנחנו  או חיים מתים.  ובחג השבועות התפללתי  במעט יותר כוונה את תפילת הרגל , תפילת "חגנו", ובהגיעי למילים המורגשות  על ידי כל יהודי והידועות לחלק גדול של הגויים, היה ראשי סחרחר עלי כמה דורות כבר אומרים אנו מילים אלו. במשך כמה שנות גלות שילשנום ואלפנום כבר. משך כמה צרות , כבר שונים אנו מילים מלאי תוכן אלו "אתה בחרתנו". כן, אתה בחרתנו. אנו צוחקים בעצמנו ממילים אלו ואף על פי כן כבר מלותינו זה אלפיים שנה וכמדומני שלא תשכחנו ם בימים העתידים לבוא . הרהרתי כה אם באמת כדאי להיות בן עם "נבחר" כזה- אבל בעצם חשבי הרגשתי שאין להרהורי שום ערך. אם כדאי ואם לא כדאי – נבחרנו פעם וחסל . היו עיתים וגאיתי בזה שהייתי בן לעם  נבחר זה , אבל עיתים אלו כבר עברנו זה מכבר . אינני יכול לאמור ששונא אני את הבחירה הזאת, אבל מלאהוב אותה אני עוד רחוק מאוד. מתי נראה בפרי עמלנו, מתי, מתי, מתי?? 

(הנער משה- יומנו של משה פלינקר)

דף שער של מסכת ברכות שהודפסה על ידי ועד ההצלה שפעל במינכן, גרמניה

כתר לספר תורה

דף שער של מסכת זבחים מדפוס סלאוויטא

יהודים עטופים בטליטות עומדים בתפילה בבית כנסת חשאי בגטו ורשה. ביניהם נראה הרב יצחק מאיר קנל

יהודים משארית הפליטה בשנחאי, בידיהם ספרי תורה, מגיעים לארץ ישראל

יהודים מהעיר וילנה מלווים לקבורה ארון ובו ספרי תורה שחוללו בזמן המלחמה

דף שער של מסכת חגיגה שהודפסה על ידי ועד ההצלה , מינכן, גרמניה

יהודים מבוכרה לומדים תורה

ניגון "אקדמות במיידנק"

וכך מספר ר' לייבל פינקסביץ:

נתגלגלתי למיידאנק דווקא לשבועות. המרצחים של מיידאנק שמרו בדיוק על תאריכי החג, ולכבוד שבועות הם הוציאו את כל האסירים היהודים למשחק סדיסטי של "תרגילי התעמלות". היינו ערומים למחצה, ומפקד מחנה המוות התעלל בנו שעות מרובות בתחבולות שטניות שונות. פתאום נתעייף בעצמו מן הפיקוד המטורף הזה, ועזבנו לשעה קלה בשדה הפתוח ללא כל השגחה. ואז בדיוק ברגע זה, נדלק בראשי הניגון החסידי שובה הלב. חיפשתי משהו לכסות בו את הראש, ומצאתי פיסת עיתון קרוע. וכך התחלתי בניגון הזה לשיר בקול גדול את ה"אקדמות"...
אינני יודע איך המילים התאימו לניגון זה. אולם זאת אני יודע, כי כולם נתלהבו מן הניגון הלבבי. כל מי שהיה סיפק בידו כיסה את ראשו בכל צורה שהיא. וכאשר עמדתי להתפלל "שמונה עשרה" הצטרפו לאמירת "קדושה" הרבה, הרבה יהודים...
כך הציל הניגון החסידי את הציון של "זמן מתן תורתנו", דווקא בתוך התופת של מיידאנק.

(משה פראגר, אלה שלא נכנעו, תשכ"ג, חלק ב)

יהודים לומדים תורה בבית הכנסת בביאליסטוק

יהודים לומדים בבית תפילה חשאי בגטו ורשה

רב צבאי אמריקאי מעיין בספר תורה, אחד מתוך ערימה של ספרי תורה שחוללו על ידי הנאצים

עמוד השער של מסכת מגילה שנדפסה על ידי ועד ההצלה בעיר מינכן, גרמניה

קריאה בתורה בבית הכנסת ברחוב זגיירסקה 21 בגטו לודז

ספר תורה ספוג בדם יהודי

ספר תורה שהובא באניית המעפילים התקווה

מברכין בריך יקיריה בכל לשן לחישותא

אושוויץ, פולין, חג-שבועות תש"ד

בחג השבועות בעיצומם של ימי השואה שהה האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג במחנה אושוויץ. בראש דאגותיו היה האם ניתן, מחמת המציק, להתפלל מעריב מבעוד יום. "לעולם לא אשכח את חג השבועות באושוויץ... בבוקרו של החג עמדנו שורות שורות של יהודים למודי סבל, למסדר היומי שערכו הרוצחים, עמדתי לא הרחק מהרבי מצאנז-קלויזנבורג, והנה הרבי מזכיר לסובביו כי היום חג מתן תורה, וכדאי לנצל את הזמן לתפילת החג... הרבי אמר בקול חלוש ואנו חזרנו אחריו, קטע אחר קטע. מגיעים ל"אקדמות"... קשה לזכור את המילים הארמיות בעל פה, צירפנו את המילים מזיכרונם של כל היהודים שנכחו שם, וכך אמרנו את ה"אקדמות". התרגשותנו... היתה עצומה, עד היום כשאני נזכר בכך אני שב ומתרגש מחדש, קטעי התפילה שהתפללנו בזכותו של הרבי, עוד אפשר היה להעלות על הדעת, אבל שבמקום ובמצב איום ונורא שכזה, נאמר גם את ה"אקדמות", על זה לא חלמנו כלל, על כן אין פלא שהתרגשנו... מה שבטוח שאלמלא הרבי שנסך בנו עידוד ונוחם בשעותינו הקשות, כשדעתנו משובשת לגמרי בגלל הצרות והסבל, לא היינו זוכים לתפילת חג השבועות, וכל שכן לאמירת ה"אקדמות".

הרה"ח ר' זלמן נאה, "עולם החסידות", סיון תשמ"ב

קטע ממסכת ברכות שנכתבה בעפרון במחנה ההשמדה אושויץ על ידי מנדל קליינצלר

סופר סתם בעיירה

אקדמות מתוך מסירות נפש בגטו לודז'

...כשראינו את אברהם הירש בגיטו לודז' אחרי פסח 1940, השתוממנו כולנו, צעיר בגיל שלושים בעל זקנקן ופיאות, בזמן שאפילו יהודים זקנים לא נראו כמעט בזקן ופיאות מתוך פחד... שכנים ניסו לקחת דברים עמו, שאסור להסתכן בזמן כזה, ושאין זה מן הדברים שהם בייהרג ואל יעבור. על כך ענה, שבשבועות יש לו יום הזיכרון אחרי אביו. הוא בעל תפילה ויש כבר מסורת בידו לקרוא "אקדמות" לפני הציבור ואין הוא מתאר כיצד יוכל לגשת אל העמוד לומר קדיש ולקרוא אקדמות בלא זקן ופיאות !...
הגיע חג השבועות. כבר ננעלו השערים הגיעה שעת עוצר לילה, התחילו להתאסף בפינת עליית הגג, שבה התקין אברהם הירש בית תפילה קטן. הופתענו כולנו למראה – כמה יפה קישט בירק ובענפים לכבוד שבועות, הוא עמד כבר לפני העמוד בפנים מאירות, הזקנקן והפיאות מסורקים, והוא גוער בבאים למראה הדאגה הרובצת על פני כולם – יהודים, היו שמחים, היום מתן תורה – עודד את כולנו.
בשחרית כשאברהם הירש התחיל לקרוא בהתלהבות גדולה בקולו הערב אקדמות עלתה התלהבות גם בנפשנו... כשסיים אברהם הירש את התפילה אמר קדיש יתום, העמיד על השולחן עוגה משעורים קלויים וקצת יין צימוקים, ואמר: יהודים נשתה "לחיים", ומיד התחיל לשיר "אני מאמין בביאת המשיח". בה בשעה שכחנו כולנו לרגע קט את המציאות המרה.

אחרי שנתיים נפגשנו ושמעתי מפיו שוב פעם "אקדמות", אך בנסיבות מעציבות. וכך היה הדבר: כששלחו אותנו הנותרים בחיים בקיץ 1942 אחרי מגיפת הטיפוס במחנה שלנו בחזרה לעבודה אל מנהל העבודה האכזרי סטלמן, שהיה מאיץ בנו לעבודה במקלו העבה.

בשעת ההפסקה כשחילקו לנו את מנת המרק המימי הזעומה, ניגש אחד ואמר: "יהודים, שכחתם מה היום! היום שבועות, זמן מתן תורתנו, התקרבו זה אל זה ובשעת מנוחה נתפלל ונקרא אקדמות". אני מתבונן בדובר, האמנם אברהם הירש הוא זה? מצומק, בלי זקן ופיאות, כאילו הונמכה גם קומתו, שחוח וראשו חבוט ממקלו של סטלמן, הרי זה צל מאברהם הירש העליז של אז. אולם כששלף מכיסו סידור קרוע והתחיל להתפלל, הכרתי את קולו של אברהם הירש, ובייחוד כשהתחיל קורא "אקדמות" כאילו גבהה קומתו. עיניו התחילו מבריקות ופניו לבשו צורת חיים של אדם. הוא הוא אברהם הירש לשעבר מגיטו לודז'.
הייתה זו תמונה שלא אשכחנה לעולם. מצד אחד הדחפורים הגדולים, הקרונות עם הקטרים שהיו מובילים את האדמה שהעמסנו עליהם... באמצע קבוצת צעירים יהודיים רצוצים שנראו כולם כזקנים, קרועים ומזוהמים, ובתוכנו באמצע אברהם הירש קורא בדביקות רבה בקול ערב כל כך, אם גם בלחש "אקדמות". הכול מסביב עומדים כאילו מהופנטים, אפילו אלה שלא הבינו מילה, לא התפללו מעולם ולא ביקרו מעולם בבית כנסת. דומים היינו שאנו מרחפים במרומים, מתעלמים מהמצב האיום שבו אנו חיים עתה ומהמחיר שעתיד אולי להיות עוד יותר גבוה. עומדים אנו ומקשיבים לשירי השבח לאלוקים, לתורה, היוצאים בקסם רב מפיו של אברהם הירש. שכחנו אפילו את הרעב האיום שלא הרפה מאתנו אף לרגע, ואת הדאגה המתמידה שמא תפחת פרוסת הלחם... עד מהרה עורר אותנו סטלמן מחלומנו כשניגש אלינו והתחיל להמטיר עלינו מכות באלה הכבדה שלו: "לעבודה, נרפים שכמותכם!".

לאחר כמה חודשים ראיתי שוב את אברהם הירש במצב עגום ביותר, הוא החל להצטמק ומיום ליום נעשה קטן יותר. רק הסידור לא מש מידו. כיצד יכול היה להסתירו במשך כל אותם החיפושים שערכו הגרמנים אצלנו אף היא חידה. וכן האמונה בעתיד טוב. שכן ככל שנחלש יותר גברה אצלו האמונה שיהיה טוב, מוכרח להיות טוב.

(שמעון קופר, "הצופה", ה' בסיוון תשכ"ח – בתוך הספר אני מאמין)

נערים חסידיים לומדים גמרא בגטו ורשה

נער בר מצווה מהעיר סלוניקי עטוף בטלית ואוחז ספר תורה

כיבוד החג במאכל

ורשה, שבועות תש"א

...ואותו יום של ערב-שבועות של שנת תש"א בגטו וורשה לא אשכח. ראיתי את אבא עצוב, שלא היתה לו פרוטה. והוא התאושש בבת-אחת מתוך המעין המפכה בפנימיותו ופנה לאמא בקול נרגש: "אני מבקש אותך להתאמץ ולהכין דגים ממולאים לכבוד זמן תורתנו, ואם תעשי כן אני מבטיח לך שזה יביא ברכה לביתנו...". הסתכלתי בפני אמא וראיתי שבקושי היא מבליגה על הדמעות שנקוו בעיניה; "להתאמץ"? וכי מה יועיל לה ש"תתאמץ"?

אולם אמא ירדה לרחובות הגטו, כי אשה כשרה עושה רצון בעלה. והיא טרחה כמה שטרחה, והתאמצה כפי שהתאמצה, וכתוצאה מכך הביאה הביתה מנה של דגים זעירים, מכונים "שטינקעס" (זה אומר שאלה הדגים מעלים ריח לא טוב)... אמא הכינה תבשיל מופלא מן הדגים האלה, ולאבא היה חג שמח נשגב ומרומם. ואכן מי יודע לאמוד את ערכה של שמחה יהודית? כי ימים ספורים לאחרי החג הגיע לביתנו פתק מדואר הגטו, שיהודי אחד מעיר שוונינגן בהולאנד הכבושה שלח שתי חבילות-שי על שם אבי בגטו וורשה, והחבילות הכילו אוצרות ממש: שוקולדה, תה, סוכר וגם חליפות משומשות, אשר תמורתן אפשר לקבל בגטו הון עתק...

משה פראגר, "בית יעקב", עדות שרידת המחנות, עמ' 183–184

על הדפסת גמרות מתוך "בסתר רעם" – לא צמא למים, אסתר פרבשטין

גולת הכותרת של מפעל ההדפסה במחנות העקורים היתה הדפסת התלמוד. כבר בשבועות תש"ו, שנה לאחר השחרור, הודפסו שתי מסכתות – קידושין ונדרים. הן נבחרו מתוך סיבה מקרית: בהעדר כל גמרא לא יכלו להכין עותקים נוספים, אך שתי מסכתות בודדות נמצאו באקראי במנזר ליד סנט אוטיליין (בית חולים ליד דכאו, שהיה למחנה עקורים). הרב רוז והרב סנייג, שני הרבנים מקובנה ששהו בבית חולים זה, יזמו מפעל צילום, במימון ועד ההצלה של הרבנים באמריקה, וכל הלומדים במחנות העקורים – בישיבות ובבתי המדרש, כמו גם באופן אישי – עסקו במסכתות אלו, עד אשר הגיעו ספרים נוספים מעבר לים. עמוד השער של המסכתות הראשונות אוייר על ידי אחד הניצולים, והנציח את האווירה: סמליה של ארץ ישראל – דקלים ושדות, מתנשאים מעל למחנה השמדה מוקף גדרות תיל, ובשולי העמוד נכתב: "כמעט כילוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך" (תהלים קיט, פז).

היה זה אירוע בעל משמעות היסטורית מיוחדת. על אדמת גרמניה הארורה, שבקשה למגר את העם ולהילחם בדתו ובתרבותו, מדפיס צבא אמריקני תלמוד עבור היהודים. היה זה גם פורקן מסוים לרגש הנקם שהיה בלב הניצולים, בעיקר על שרפת הספרים – "גנרל אמריקני מורה על פרסום התלמוד בגרמניה הכבושה, שנהגה לשרוף ספרים אלו בכיכרות הערים".

סופר סתם מתימן כותב ספר תורה

רימונים לספר תורה