ציוני דרך מדיניים
רומניה היא מדינה בדרום-מזרח אירופה השוכנת לחוף הים השחור.
גרעינה, ה"רגאט", היה מורכב משתי נסיכויות: וולכיה ומולדובה, ואלו התאחדו בשנת 1859 והיו תחת ריבונות עות'ומנית.
בשנת 1878 הייתה רומניה למלוכה עצמאית.
ב-1913 סיפחה רומניה את דוברוג'ה הדרומית מבולגריה.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה קיבלה את טרנסילבניה מידי הונגריה, את בוקובינה מידי אוסטריה ואת בסרביה מידי רוסיה.
יהודי רומניה
בנסיכויות וולכיה ומולדובה ישבו יהודים מהמאה ה-14. במאה ה-16 התיישבו בהן גם מגורשי ספרד.
לאחר סיפוח בסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה גדל במידה ניכרת מספר היהודים בשטחה של רומניה.
ערב מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות רומניה השלישית בגודלה באירופה, חיו בה כ-850,000 יהודים.
תעסוקת היהודים
יהודי רומניה בין שתי מלחמות העולם התפרנסו מעבודות הקשורות בחקלאות, ביערנות ובתעשיית העץ. באזורים הכפריים ניהלו יהודים רבים בתי מרזח, ואחרים היו סוחרים ובעלי מלאכה. בערים עסקו היהודים במקצועות החדשים (עריכת דין, רפואה, תעשייה ועוד). הצלחתם המהירה הביאה לכך שבמקצועות אלה היוו היהודים אחוז גבוה בהרבה משיעורם היחסי באוכלוסייה הכללית.
בין שתי מלחמות העולם היו יהודי רומניה מאורגנים בקהילות אשכנזיות ובקהילות ספרדיות. חלק מהקהילות היו בעלות נטייה למודרניזציה, האחרות נשארו אורתודוקסיות, ועימהן נמנו הקהילות החסידיות. בחסידות הרומנית בלטו החצרות החסידיות: חסידות רוז'ין וחסידות ויז'ניץ.
האדמ"ורים מבית רוז'ין ומבית ויז'ניץ ייסדו את רוב הישיבות בחבליה השונים של רומניה, והן היו תחת השפעתם. כך לדוגמה ישיבת קישנוב, ישיבת "באר מים חיים" בטשרנוביץ, הישיבה בסערט ועוד.
בטרנסילבניה התנהלו רוב הישיבות על פי דרכו של החתם סופר. עם ישיבות אלו נמנו ישיבת סאטמר, ישיבת טושנאד ועוד עשרות ישיבות.
מצב היהודים בעקבות עליית הנאציזם
אנטישמיות הייתה מצויה ברומניה מימים ימימה. שנאת הרומנים את בני המיעוטים בחבליה השונים של רומניה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה כלפי היהודים. יהודי רומניה סבלו מרדיפות, מהגבלת עיסוקיהם ומהתפרצויות אלימות.
לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנות ה-30 גברה בכל שכבות החברה ההתנגדות והשנאה ליהודים.
עם פרוץ המלחמה נאלצה רומניה למסור את טרנסילבניה הצפונית לידי הונגריה, ואת בוקובינה ובסרביה לידי ברית המועצות.
בעקבות ויתורה של רומניה על בסרביה ובוקובינה החמיר מאוד מצב היהודים ברומניה המצומקת.
ההסתה האנטישמית הגיעה לשיאה, הצבא הרומני הנסוג וכפריים רומנים פרעו ביהודים באזורים שונים בבוקובינה ובצפון מולדובה. מאות יהודים נרצחו בכפרים משני צידי הגבול החדש.
חוק מיוחד, "תקנון היהודים", ביטל את זכויות האזרח של היהודים ואסר נישואי תערובת. היהודים, כציבור, הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני ואת מדינתו, לפי שהם, כך נאמר, קומוניסטים, משרתי האינטרסים של ברית המועצות.
המצב הקשה ברומניה הוביל לעליית כוחה של מפלגת "משמר הברזל".
יהודי רומניה תחת "משמר הברזל"
"משמר הברזל", שכונתה גם "תנועת הלגיונרים", הייתה מפלגה לאומנית קיצונית שהשתלטה על רומניה בספטמבר 1940. בראש המפלגה עמד אנטונסקו, והוא כונן את הממשלה הלאומית הלגיונרית.
בימי שלטונו של אנטונסקו החמיר מצב היהודים ברומניה באופן דרמטי. אנשי "משמר הברזל" פתחו במסע טרור והפחדה נגד הציבור היהודי, במטרה לתפוס בכוח את רכושם, ובראש ובראשונה – את החנויות, בתי העסק והמפעלים.
הצעדים להוצאת היהודים מתחומי הכלכלה והמסחר פגעו ברובה הגדול של האוכלוסייה היהודית. הטרור של הלגיונרים נגד היהודים הביא במהרה לתוהו ובוהו בענפי הכלכלה והתעשייה ברומניה.
שלטון הלגיונרים שחרר רומנים רבים מהגבלות החוק ומעכבות המוסר, והפך את רכוש היהודים, ולפעמים אף את חיי היהודים, להפקר.
מאחר שאנשי "משמר הברזל" טענו שאנטונסקו מתון מדי בהתנהלותו מול היהודים, הם הגבירו את אלימותם ופתחו במרד בתאריכים 21-23/01/1941. המרד לווה בפרעות ביהודי בוקרשט. אנשי המשמר, ואיתם כנופיות בריונים, אספסוף מתושבי הפרברים וצוענים התנפלו על שכונות היהודים, הרסו, רצחו ושדדו חנויות ובתים, ונטלו את כל הרכוש. יהודים רבים נרצחו באכזריות לאחר שעונו במרכזי ההתקוממות.
לאחר המרד הושלמה ה"רומניזציה", שמטרתה הסופית הייתה הרחקה מוחלטת של היהודים מן החברה הרומנית. התהליך התנהל בסיוע "יועץ לענייני יהודים" מטעמה של גרמניה הנאצית.
"הפתרון הסופי" ברומניה
ביוני 1941, כשהחלה המלחמה עם ברית המועצות, הייתה זו שעת הכושר של האנטישמיות. ביאסי ערכו הרומנים פוגרום ביהודים, ואלפים נרצחו באכזריות. בפקודתו של אנטונסקו סולקו מבתיהם כ-40,000 יהודים שהתגוררו בכפרים ועיירות, רכושם הוחרם, חלקם הועברו למחנות מעצר וחלקם גורשו לערים ועיירות אחרות ונהפכו למקרי סעד. כך יושמה מטרת האנטישמים הרומנים "לטהר" את הכפרים מיהודים.
ממשל אנטונסקו היה משוכנע שהזדמנה האפשרות "לפתור את בעיית היהודים", אולם, שלא כמשטרים פשיסטיים אחרים, היו לממשל אנטונסקו שתי דרכים שונות לטפל ביהודים: דרך אחת כלפי יהודי בסרביה ובוקובינה, ודרך אחרת כלפי יהודי הרגאט וטרנסילבניה הדרומית.
מצב היהודים בבסרביה ובבוקובינה
בהשפעתו של היטלר החליט אנטונסקו לגשת ל"פתרון בעיית היהודים" בבסרביה ובבוקובינה, ולאפשר שם הרג המונים. הצבא נצטווה לאסור את היהודים בערים, והז'נדרמים הרומנים נצטוו להרוג כל יהודי שיימצא באזורים הכפריים. יחידות צבא גרמניות ורומניות השתתפו בפועל בהשמדת היהודים.
בשלב הראשון של המבצע נרצחו כ-160,000 יהודים, בסיועה של האוכלוסייה המקומית, רומנים ואוקראינים.
ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש את הניצולים, כ-150,000 יהודים, לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דניסטר. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה. בשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו בטרנסניסטריה כ-90,000 מן המגורשים.
מצב היהודים ברגאט ובטרנסילבניה הדרומית
כל עוד קיווה שבתמורה להפגנת מדיניות פרו-גרמנית מצד רומניה יזכה להחזיר לרומניה את טרנסילבניה הצפונית, מוכן היה אנטונסקו לצעוד לצד היטלר גם ב"טיפול" בבעיית היהודים.
ואולם, ב-1942 החל להתערער ביטחונו בניצחון הרייך. מנגד ניהלה ההנהגה היהודית מאבק למנוע את הגירוש, לכן לא יצאה לפועל התוכנית להשמדתם של כ-300,000 היהודים שחיו באזורים אלו.
עם זאת, במשך כל ימי השלטון הרודני-פשיסטי של אנטונסקו הופעלה סדרת חוקים וננקטו יוזמות שגרמו להתרוששותו של הקיבוץ היהודי. נוסף לכך נוצל כוח העבודה של היהודים במסגרת הפלוגות לעבודת כפייה.
מצב יהודי רומניה תחת השלטון המשטר הפשיסטי בהונגריה
גורלם של יהודי טרנסילבניה היה דומה לזה של אחיהם בהונגריה.
באפריל-מאי 1944 גורשו בהמוניהם כ-155,000 יהודי צפון טרנסילבניה לאושוויץ, ורובם ניספו.
מאז ביטול תוכנית ההשמדה ניהלו הארגונים היהודיים ברומניה, ובכללם "מרכז היהודים", מאבק עיקש וממושך להחזרת המגורשים מטרנסניסטריה. רק בסוף שנת 1943, כאשר החזית התקרבה מאוד לגבולות טרנסניסטריה, החלה החזרת המגורשים. תחילה הוחזרו לרומניה רק כ-2,000 יתומים ועוד כמה אלפי מגורשים. השאר, כ-50,000 יהודים, חזרו בשנים 1945–1946, לאחר שחרור האזור וכיבוש רומניה.
נס ההצלה של משפחתנו בבוקרשט
נס ההצלה של משפחתנו בבוקרשט
הינה עובדה נוספת על אבי הקדוש, הרה"צ רבי שמואל דייטש, האדמו"ר מקרעטשניף בוקרשט. לחלקה הראשון הייתי עדה, ואת חלקה השני שמעתי מפי עד ראייה.
זה היה בתקופת ינואר 1941. מתוקף היות אבי רב נערץ, גרנו בבית גדול ברובע היהודי בבוקרשט.
בכניסה לבית היה בית כנסת שבו התפלל אבי את תפילותיו המרטיטות עם חסידיו.
ביום בהיר אחד, עת ישבתי להכין את שיעורי הבית, נפרץ לפתע פתח בית הכנסת בחבטה עזה. בין עשרה לחמישה עשר ליגיונרים רומנים נאציים נכנסו בפראות פנימה – אלות עץ בידיהם, עיניהם יורקות גיצי שנאה, ולוהטים כאש בוערת למראה יהודים כמונו.
אבי יחד עם עשרה מחסידיו שקועים היו בתפילת ערבית, ולפתע... האלות של חיות האדם החלו מתנופפות לכל עבר, מי בגב, מי בידיים, מי ברגליים ומי ב...פנים, כן בפנים ללא רחם...
קפצתי ממקומי כנשוכת נחש, ומצאתי לעצמי מקום מסתור שממנו אוכל להשקיף על כל המתרחש. תמונות הזוועה אינן משות מדמיוני עד עצם הרגע הזה ותלוונה אותי לעולם! כך ידעתי.
בתושייה של רגע, בכוחות על טבעיים, התעשתתי ויצאתי ממקום מחבואי, רצתי לחדר השינה של אימי, והתחלתי לצרוח ולצעוק לעברה: "אוניוקו, ליגיונרים בבית הכנסת!". תפסתי בחלוקה כמנסה לקבל תמיכה ומרגוע, אך גם היא הייתה אחוזת חרדה לא פחות ממני.
אמא רצה אל בית הכנסת, כל גופה רעד ורטט, היא החלה ממרת בבכי קורע לב.
נעמדנו כולנו – אימי, אחי ואני – במקום תצפית שהסתיר את נוכחותנו וחזינו במצב הנורא שאליו נקלענו, כשבליבנו אימה ופחד.
ראיתי אותם דוחפים את כל הגברים יחד וצורחים "ז'ידים (יהודים) הסתדרו בטור ישר, כולכם באים איתנו היום".
ואז הם פנו לאבא שלי בצרחה מקפיאת דם: "פופה ז'יד (האפיפיור היהודי) אתה הראשון שבא עימנו!"
אמא יצאה ממקום המסתור ורצה לאבא עם מעיל החורף שלו. אבא שלי לקח את המעיל מידיה, התלבש וקשר את הגארטל שלו, ולפתע צעק בקול רם:
"יידן (יהודים) תחזיקו חזק באבנט שלי, ואני מבטיח שמי שיחזיק בו יחזור בחיים". כולם הצטופפו סביבו, הליגיונרים ממשיכים להכות בהם באכזריות וללא רחם, כאשר הם שוברים ורומסים את כל הנקרה בדרכם.
הם יצאו לעבר המשאית שהמתינה ליד הבית, כל היהודים שהיו בבית הכנסת ביחד עם אבי נדחפו פנימה לתוך המשאית יחד עם יהודים רבים מכל האזור, המשאית פתחה בדהרה ונעלמה.
בבית ובבית הכנסת המשיכה להתרחש מהומה. שלושה מהליגיונרים המשיכו לזרוע הרס וחורבן. הם השליכו את כל ספרי הקודש על רצפת בית הכנסת בזלזול, כאשר בדרך הם מוציאים את חמתם ותסכולם בקללות נמרצות.
לפתע שמענו אחד מהם פוקד על חברו: "לך תביא בנזין, היום תהיה פה חגיגה. נשרוף את בית הכנסת הקדוש להם ביחד עם הנשים והילדים".
רעדה וחלחלה אחזה בכולנו, התחלנו לייבב וללחוש את נוסח הווידוי, ידענו שרק ה' מסוגל להציל אותנו היום ממוות בטוח של אחת מארבע מיתות בית דין.
לפתע נפתחה הדלת ומפקדם של הליגיונרים נכנס ואמר:
"באישה הזו אתם לא נוגעים, את ביתה אתם לא שורפים, ואותה אתם לא הורגים, היא יהודייה טובה!". הוא עצר לרגע, ואנחנו עצרנו את נשימתנו. הרגשנו כאילו אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בא להצילנו.
ואז הוא המשיך והסביר את הוראתו: בשנה שעברה הייתי חוטב עצים... ומשפחה זו הייתה אחת מהלקוחות הקבועים שלי, ואישה זו הייתה מכבדת אותי כל פעם שהייתי מגיע אליהם בלחם לבן, כרוב ממולא ובשאר מאכלים. תוותרו עליה!!!!". הוא נשתתק באחת.
ואז, כמו בתזמון מדויק, נפתחה הדלת ולא פחות מאשר... אבי עמד שפוף על מפתן הבית, אחריו עמדו עוד תשעה מתוך עשרה מתפללי בית הכנסת.
סירבנו להאמין למראה עינינו, ואף על פניהם של הליגיונרים ניכרה ארשת תדהמה, הם לא הסתירו זאת ומייד שאלו: "איך חזרתם ז'ידים?".
אבא שלי החזיק בידו מכתב חתום ממפקד הליגיונרים, "הירט הידריאני", שבו הוא מאשר את שחרורו יחד עם תשעת היהודים שהתלוו אליו.
הסתכלתי על אבא שלי ולא זיהיתי אותו. זקנו שינה את צבעו משחור לאפור בתוך שעות ספורות בלבד, ונתקצר לחצי מאורכו. הכאב והשמחה שימשו בערבוביה.
שמעתי את אבי מספר לאימי כבר באותו לילה על כל ההתרחשויות, אך לא רציתי להאזין. הפחד והאימה גרמו לסקרנותי להשתתק, בכל זאת בהתחשב בעובדה שהייתי בת שמונה שנים בלבד.
אבל אם חשבנו שבזה זה נגמר, אז טעותנו נתבררה מהר מכדי שנספיק לעכל את קורות הלילה.
כבר למחרת בבוקר שבו תסריטי האימה למחוזותינו!!!
קולות רעש וצעקות חדרו לאוזניי. הצעקות ברומנית התגברו: "שהאפיפיור היהודי יצא החוצה". הכינוי לתואר הרבני היה אפיפיור.
ביתנו היה סמוך לכנסייה, לפתע שמענו פתיחת דלת בקול מחריש אוזניים מכיוון הכנסייה. חשבתי שהינה זה מגיע, הולכים להרוג את האבא שאני כל כך אוהבת ומעריכה, וכולנו יחד איתו נהפוך למאכולת חרב.
אבל לפתע ראיתי כי השער האחורי של הבית, הפונה לכיוון הכנסייה, הוא זה שנפרץ בעוז. הסתתרנו יחד באחד החדרים, והמתנו בחרדה לבאות.
אבי עמד כשרגליו צמודות, הוא היה נראה כמלאך. עיניו היו עצומות, ושפתיו רחשו תפילה מעומק הלב לביטול הגזרות ולהצלתו יחד עם כל בני המשפחה, נדמה היה כאילו לא הבחין בשער שנפתח בחריקה צורמנית.
אולם גם כאן לפתע השתנו היוצרות...
בפתח עמד הכומר הזקן מהכנסייה, הוא נכנס במהירות ובשקט אל ביתנו.
מייד כשראה את אבא סיפר לו את תוכניתו: "כבוד הרב, בואו אתה ובני משפחתך אל הבית שלי. שם לא יוכלו לגעת בכם לרעה".
ואכן כך היה. הכומר הזה, שחסיד אומות העולם היה, הציל אותנו. הוא הלך לליגיונרים שבחוץ וסיפר להם שהרב עזב את האזור ואל להם לחפש אחריו, "הוא ביער יחד עם כל היהודים" סיפר להם, ולנו באה הרווחה.
המסע של חיי, שורשים לנצח – הרבנית חנה מוסקוביץ
בית המדרש בעיירה ויז'ניץ, רומניה
בית כנסת מלבי"ם בעיר בוקרשט, רומניה
האדמו"ר רבי אליעזר הגר מויז'ניץ עם האדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל מקופישניץ
האדמו"ר רבי יצחק אייזיק וייס מספינקה - סעליש, מלווה בחסידיו
האדמו"ר רבי ישראל הגר מויז'ניץ מברך ילד מחסידיו דרך חלון הרכבת ברציף בעיר חוסט, רומניה
זוג יהודי נוסע למרמורש
יהודים ביום שוק במרמורש
ילדי "חדר" מהעיר מרמרוש - סיגעט, ביום של טיול
יעקב פיש מהעיר סאטמר, רומניה, ושני אחיו
משפחה ברומניה עוסקת בחקלאות
משפחה יהודית בחצר ביתם ביאסי, רומניה
משפחת פוירשטין מהעיירה בוטושאן, רומניה
סוחרי בהמות בשוק בעיירה קאוסט, רומניה
רבי ישראל שלום יוסף פרידמן, האדמו"ר מבוהוש
תלמידות בית הספר "בית יעקב" באויבער - ווישובה
תלמידי ישיבה בביסטריץ, רומניה
חנה מוסקוביץ - שבת בבית (בוקרשט, רומניה)
פרופ' ראובן פוירשטיין - הייחוס המשפחתי (בוטושאן, רומניה)
יהודה יונגמן - חינוך הילדים (צ'ירש, בוקובינה)
פרופ' ראובן פוירשטיין - ה"חיידר" (בוטושאן, רומניה)
חנה מוסקוביץ - זכרונות מבית אבא (בוקרשט, רומניה)
פרופ' ראובן פוירשטיין - משפחה יהודית ברומניה (בוטושאן, רומניה)
הרבנית שרה פרידמן - מלכות בית בוהוש (בוהוש, בוקרשט, רומניה)
איסוף ומעצר יהודים ברחוב ביאסי, בזמן הפרעות
ההרס בבית הכנסת בעיר קלוז', רומניה
הפוגרום בתחנת הרכבת בעיר יאסי, רומניה
הרב חיים גרינברג, רבה של העיר יאסי, רומניה, נושא ספר תורה בדרכו לרכבת הגירוש.
יהודי העיר יאסי, רומניה מועלים על רכבת המוות, כחלק מהפוגרום שנערך ביהודי העיר
יהודים ממתינים על הגדה המערבית של נהר הדנייסטר לגירושם לאיזור טרנסניסטריה, רומניה, שבגדתו המזרחית של הנהר
מצבה לזכרם של ההרוגים בפוגרום יאסי
פנים בית כנסת בבוקרשט שחולל על ידי הפורעים
פקידים עורכים רשימות במרכז לאיסוף רכוש יהודי מוחרם שהוקם בעיר בוקרסט, רומניה
קבר אחים בבית העלמין היהודי ביאשי לנרצחי הפרעות
קהל מתאסף ליד חנויות ובתי עסק יהודיים שהושחתו בעיר בוקרשט, רומניה
פרופ' ראובן פוירשטיין - בוטושאן עיר הולדתי (בוטושאן, רומניה)
מאשה ביילא יושז'עף – צדיק באמונתו (דעעש, רומניה)
יצחק בן צבי - חייל בחיל האויר הרומני (רומניה)
אסתר הרפנס - פחד מהמלחמה המתקרבת (גלצ'י, רומניה)
פרופ' ראובן פוירשטיין - כיבוש רומניה (בוטושאן, רומניה)
יצחק בן צבי - פוגרום בוקארשט (בוקארשט, רומניה)
שלמה יודקביץ - הגירוש ממורושויבר לאלבה יוליה (מורושויבר רומניה)
חנה מוסקוביץ - "לאחוז באבנט" / הרב דויטש בבוקארשט (בוקארשט, רומניה)
חיים יצחק גולדשטיין - הצלת הרכוש המשפחתי (קאליש - רומניה)
הרבנית שרה פרידמן - אכסניה לפליטים בבית האדמו"ר מבוהוש (בוהוש, בוקרשט, רומניה)
חברי קיבוץ דמשק אליעזר של אגודת ישראל בסיגט
ילדות פליטות שואה מאזינות לשיעור מפי הרבים שמעלקא דכנר וזאב שוורץ, פעילי אגודת ישראל בבוקרשט
ילדי טרנסיסטריה לאחר המלחמה בעיר בוקרסט, רומניה
ילדי פנימיית "זכרון מאיר" לילדים פליטי שואה בבוקרשט
עצרת של יהודים אחרי המלחמה בעיר דעעש, רומניה, בה הם קוראים להחזרתם של יהודי שארית הפליטה ששרדו את המחנות
רבי אליעזר זוסיא פורטוגל, האדמו"ר מסקולען, מלווה בחסידיו בשנות שהותו ברומניה אחרי המלחמה
רבני ותלמידי ישיבת "מתיבתא" שהוקמה בעיר בוקרשט, רומניה, לפליטי השואה
תהלוכה של בנות אגודת ישראל אהל רבקה בסיגט
תלמידי התלמוד תורה והמלמדים בעיר קימפולונג, בוקובינה, רומניה
לאה קאופמן - המלחמה בטרנסיסטריה (טרנסיסטריה, רומניה)
פרידה שיף - הכנסת אורחים ברומניה (בייליץ, פולין)