בין פסח לעצרת בהווי הגטו

בין פסח לעצרת הם ימים של תיקון המידות.

בימים אלו מתו תלמידי רבי עקיבא על "שלא נהגו כבוד זה בזה", ומשכך נוהגים בהם אבלות. בימי ספירת העומר, לפי המובא בספרים הקדושים, עובדים בהדרגתיות על תיקון המידות עד חג השבועות. תיקון המידות מהווה הכנה לקבלת התורה, כי אין כל ערך לתורה ומצוותיה בלי תיקון המידות: דרך ארץ קדמה לתורה!

ברשימה זו, הראשונה בסדרה, נספר מעט על יהודים שעסקו בעבודת תיקון המידות, דווקא בימי השואה, ימים של טירוף הדעת ואיבוד העשתונות, לכאורה.

מתוך כתבי זיכרונות שונים ששרדו את התופת ניווכח איך יהודים של עבודת המידות זרחו והאירו דווקא בימים אלו, בזמנים "שהיה העולם שמם", דיברו והתעסקו בעניינים של עבודת המידות, והיו אות ומופת לסביבתם בהנהגתם המופלאה בעניינים של "בין אדם לחברו".

א

"האם היו בתינו פתוחים לכל עוברי אורח?"… וידוי קורע לב, "בין פסח לעצרת", בבית הכנסת שבסערענטש.

בית הכנסת שבעיר סערענטש הונגריה

ר' מנשה בן חיים קניג (יהודי בר אוריין, תלמיד של הרבי מסאטמאר ששרד את השואה והתגורר בפתח תקווה) מתאר "ויכוח" שהתחולל בבית הכנסת בסערענטש, אליו הוכנסו כל בני העיירה בין פסח לעצרת, ושם המתינו לגזר דינם.

ר' מנחם קרייזלר, ישיש בן שמונים שנה, תלמיד חכם וצדיק אמיתי, קיבל עליו את הדין באהבה ונשא דברי כיבושין, דברי אמונה וביטחון. בסוף דבריו קרא ליהודי העיירה שהיו, כאמור, כולם צפופים בבית הכנסת שנבנה ברוב פאר והדר שלושים שנה קודם לכן, ועתה ממתין לחורבנו וחורבן בניו-לומדיו-מתפלליו.

"אומנם נכון הדבר כי עברנו, מי בשוגג מי במזיד, על חלק גדול (…) אולם לא עשינו כל אלה להכעיס ח"ו ולא מגיעים לנו עונשים כה חמורים…

זה יומיים שאני נמצא כאן, הייתי מן הראשונים שהובאו הנה. יומיים אלה הנני מתבונן ומסתכל סביבי והנה נדמה לי שסוף סוף מצאתי מענה. 'מידה כנגד מידה' משלם הקדוש ברוך הוא. אכן גם לנו משלמים בדרך זו.

כולנו נהיינו כ'אורחים נטו ללון'. לצמיתות השארנו את בתינו מאחורינו. אין לנו עוד נחלת שדה וכרם. גם בגדינו וכלי תשמישנו נעזבו לאחרים. אין אחד מאיתנו יודע מה נאכל, מה נלבש מחר (…)

האין זה מורה לנו באצבע 'על חטא שחטאנו לפניו באי קיום מצוות הכנסת אורחים כדבעי'? האם היו בתינו פתוחים לרווחה לכל עובר אורח?

האם היו השולחנות שלנו ערוכים לכל רעב וצמא?

האם שימשו קורות בתינו מגן ומחסה בקיץ מהשמש הלוהטת ובחורף משלג ומטר לאלה שאין להם כל בית?

או האם חיממו השמיכות החמות שבחדרי המיטות שלנו את אבריהם הקפואים מקור של אלה הנודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר למען הביא טרף לבתיהם?

אולם חמור מכל אלה רובצת עלינו חטאת סגירת דלת בפני פליטי פולניא ויהודי יתר המדינות אשר אחרי השמדת משפחותיהם הצליחו להימלט מגיא ההריגה ובאישון לילה באו ודפקו על דלתי בתינו והתחננו אלינו: פתחו נא לנו דלתי בתיכם, ותנו לנו מקלט בתוככם. רחמו נא יהודים, רחמנים בני רחמנים! פיקוח נפש!

פחדה של המשטרה שהיה מוטל עלינו מנע מאיתנו למלא מבוקשם!"…

ב

"בעלי מידות טובות יכולים להיות בטוחים כי יתגברו על כל המצוקות"

עוד רשימה מהווי הגטו "בין פסח לעצרת", לפני שמונים שנה בדיוק, אביב תש"ג, ובה תיאור משיחת מוסר שמסר הגאון רבי אברהם גרודז'נסקי הי"ד, איש גדול בענקים, תלמידו של הסבא מסלובודקא, שכיהן כמשגיח האחרון של ישיבת "כנסת ישראל" מיסודו של מרן הגאון הקדוש רבי ישראל סלנטר זצוק"ל.

רבי אברהם גרודזנסקי

בימי הגטו היה מוסר רבי אברהם שיחות מוסר בביתו, ויהודים, מכל העדות והחוגים, מכל המינים והגילים, היו מגיעים לשמוע בצימאון את דבריו והיו מתחזקים בעניינים של בין אדם לחברו דווקא בזמנים של צער ויגון.

אחת מהשיחות האלו תועדה בידי אברהם תורי (גולוב) בספרו "גטו יום יום" (עמ' 33 והלאה).

מבחינת החוק היו הדברים האלה אסורים בתכלית האיסור. אסור היה ללמוד, אסור היה לכנס אספות או להשמיע הרצאות, אסור היה גם להתפלל. על אחת כמה וכמה, אסור היה לאכול ארוחה דשנה או לשתות משקאות חריפים. וזאת, מפני שהגרמנים ראו בנו עבדים, ולעבדים הן אסור ליהנות מן החיים.

אולם מים גנובים ימתקו… ככל שגובר לחצו של השלטון, ככל שחוקיו הם אכזריים יותר – רבה יותר התשוקה לדעת, למזון רוחני. סלובודקה הייתה, מדורי דורות, מרכז של לימוד תורה, של ישיבות, של פולחן הדת היהודית. לא פעם רציתי לדעת, כיצד נראית סלובודקה בימים טרופים אלה, בימי הגטו? היכן הם כיום תלמידי הישיבות, המתמידים והרבנים? חלקם הגדול נִספה – כמו רבבות יהודים אחרים – על קידוש השם. רק קומץ קטן נשאר בחיים. הם מתכנסים בלילות, לאחר גמר עבודתם, ב"תפארת בחורים", אגודה לטיפוח החיים הדתיים, וכן במסגרת של קבוצות קטנות אחרות, ולומדים תורה ומתפללים. הם ממשיכים. הם שומרים על הגחלת שלא תִכבה.

אושרי (הגאון רבי אפרים אושרי. י"ר) – בחור ישיבת סלובודקה לשעבר, עוסק עתה בכלל העניינים הללו… הוא עושה דברים רבים בתחום החינוך הדתי ולמען אורח החיים הדתי. אילו היו הגרמנים מודעים לכך – היה אושרי חייב מיתה.

אושרי הוא פקיד במנגנון המִנהל בגטו. הוא מנהל המחלקה לביעור כינים. זוהי אחת התופעות המוזרות בראי העקום של חיי הגטו. תפקידו הרשמי אינו מפריע לו בעיסוקו העיקרי – דאגה ללומדי תורה…

…היום שבת, ובשעה 6 בערב, בין מנחה למעריב, נלך שנינו לבקר את איש המוסר הרב אברהם גרודז'נסקי. כך נדברתי עם אושרי.

הרב גרודז'נסקי מתגורר בעיר העתיקה, סלובודקה, בסמטה צרה. שם עומד הבניין של ישיבת סלובודקה, וסמוך לו בבניין בן שתי קומות גר הרב גרודז'נסקי.

לא מזמן נסתיימה העבודה בפלוגת העבודה, והסמטה מלאה אנשים. אושרי מספר לי כי בימים ההם התאספו כאן, בין מנחה למעריב, המונים – רבנים, בחורי ישיבות וסתם אנשים אדוקים. עתה שונה הוא המצב; היום רואים כאן אנשים שפניהם חשכות וקודרות ובגדיהם קרועים ובלויים. עמוסים תרמילים, שבים הם מעבודתם לאחר יום עבודה קשה…

אושרי ואני צועדים בסמטה הצרה המלאה אנשים, ומתקרבים לבית עשוי עץ. אושרי הולך בראש. הוא עולה במדרגות עץ צרות, ואני אחריו. אנו עוברים דרך שני חדרים קטנים, הדחוסים במיטות ובארונות, ונכנסים לחדר השלישי, שגם הוא מלא רהיטים וחפצים שונים. באמצע החדר עומד שולחן עגול, מכוסה במפת קטיפה אדומה, זכר לכיסוי השולחן בבית המדרש. על השולחן ערמה של ספרי גמרא וחומשים.

ליד השולחן יושב הרב אברהם גרודז'נסקי, אדם זקן, בעל זקן שיבה ופנים חיוורים וחולניים. הוא לבוש בגדי שבת וכיפה מכסה את ראשו. לידו – "חומש" בעל כריכה שחורה. רבי אברהם אומר דברי תורה. סביבו, בחדר הזה ובחדר השני, עומדים בחורי ישיבה, אנשים צעירים וגם מבוגרים. מבטיהם מופנים למקום שבו יושב הרב הזקן. האנשים מנגבים את הזיעה מעל פניהם ומתחת לכובעיהם.

כאשר נכנסנו לחדר, היה הרב גרודז'נסקי באמצע דבריו. הוא הושיט לי, האורח, את ידו. ישבתי והייתי מוכן להקשיב לדברי המוסר מפיו של הרב אברהם.

הרב גרודז'נסקי ממשיך ומטיף: "קיימת רק גדולה אחת בעולם, והיא גדולתה של התורה, שנתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל על ידי משה רבנו על הר סיני (הזמן קרוב לחג השבועות, והרב מדבר על מתן תורה). היהודים קיבלו את התורה, ועוד לפני שידעו מה נאמר בה, הזדרזו ואמרו: נעשה ונשמע. זוהי תופעה היוצאת מגדר הרגיל. היהודים האמינו בריבונו של עולם, ולכן היו בטוחים כי תורתו טובה לכלל ישראל. אף איש אינו יכול לראות את האל בגדולתו, רק משה רבנו זכה לראותו פנים אל פנים. כפי שנאמר: פה אל פה ידבר בו.

אומות העולם רואות גדולה ותפארת בספרות ובאומנות. הערכה זאת שלהן, מקורה בעובדה שאין הן מכירות בחשיבותה של התורה. גם רבים מבני ישראל נכשלו בהעדפה בלתי נכונה, וזאת כיוון שלא הבינו כי הגדולה האמיתית גלומה בתורה. התורה אינה תובעת מן היהודי דברים שהם למעלה מיכולתו; היא תובעת ממנו להיות מה שהוא באמת, להתנהג לפי המידות שהוא ניחן בהן, לא לברוח מעצמו, לא להתכחש לאופיו. עליו להיות כמות שהוא, כפי שברא אותו אלוקים.

האדם הוא טוב מטבעו, והוא חייב להקפיד שלא יורידו אותו מן הדרך הישרה. אין להיכנע ליצר הרע. עם ישראל נבחר על ידי בורא העולם להיות עמו. לכן חייבים אנו לסבול יותר מעמים אחרים. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה, כדי שנדע כיצד להתנהג. שלוש מידות יסוד קיימות אצל עם ישראל: יראה [צ"ל ביישנות], רחמים וגמילות חסדים. יראה אין פירושה פחד סתם מפני אלוקים שבשמים. יראה היא תוצאה של רוממות הבורא. בושה, אין פירושה להתבייש סתם; משמעותה – ענווה. לנוכח גדולתו של הבורא רואה האדם את עצמו קטן עד כדי בושה ממש. מידת הרחמים: אין גבול לרחמיהם של יהודים. כל ישראל הם רחמנים בני רחמנים. וגמילות חסדים – היא היחס של איש לרעהו. בכוחן של כל המידות האלו יכול היה עם ישראל לשאת בכל הצרות שפקדו אותו במשך דורות רבים. הצרות שהן מנת חלקו עתה – כבר ידע העם בימי עברו. בתורה נאמר במפורש על שום מה בא עונש זה או אחר: מדוע חרב בית ראשון, ומדוע חרב בית שני.

"בעלי אמונה, בעלי מידות טובות, יכולים להיות בטוחים כי יתגברו על כל המצוקות. כלל ישראל יתגבר על כל צרות זמננו". בכך סיים היום הרב גרודז'נסקי את שיעור המוסר שלו.

הודינו לרבי אברהם על שיעורו המאלף – ונפרדנו ממנו. יצאנו אל הרחוב. "כבר מלאו 35 שנה למסירת שיטת המוסר מפי הרב אברהם בישיבת סלובודקה", אמר אושרי. "והוא המשיך בכך גם אחרי בואם של הבולשביקים. עתה מטיף הוא מוסר בביתו. רצו להעבירו לארץ ישראל, אף הוא סירב להיפרד מן המקום ומן התפקיד שקיבל בירושה".

בימים הראשונים של המלחמה ישב רבי אברהם עם 16 תלמידים. כאשר החלו הפרעות בסלובודקה – כך מספר אושרי – הפצירו בו תלמידיו ומקורביו שיפסיק את תלמודו וימצא לעצמו מקום מסתור עד יעבור זעם. אך רבי אברהם אינו אדם הבורח מתפקידו ומגורלו. הוא אמר להם שדווקא עתה, בשעת חירום, צריך ללמוד תורה. אם נחרץ גורלו למות – טוב שימות ובידיו ספר תורה.

כאשר התקרבה לביתו כנופיית "פרטיזנים" ליטאית התחבאו שלושה בחורים במרתף ובבית השימוש. "הפרטיזנים" נכנסו לחדרו של רבי אברהם ומצאו אותו משמיע דברי תורה לשלושה עשר תלמידים. הליטאים עצרו את הצעירים והביאו אותם לפורט השביעי. הם השאירו את רבי אברהם, שהיה צולע במקצת, בביתו. באותו יום הם עצרו רק אנשים צעירים.

רבי אברהם ממשיך בשיעורו כשהוא מוקף תלמידים וחסידים של שיטת המוסר, וזאת – על אף הסכנות והסערות. הוא מאמין באמונה שלמה כי כלל ישראל יֵצא מחוזק מכל התלאות שבימינו. רבי אברהם ותלמידיו הם מעטים, אך מהווים חלק נכבד מן המציאות של הגטו.

רשימה ראשונה.

ברשימה הבאה: פוריה סוקל – עבודת המידות ושמירה על צלם אנוש, מתוך ריאיון של פוריה רוטשילד סוקל ל"גנזך קידוש השם", ועוד.