דּוֹר שְלִישִׁי

מאת: יעקב רוזנפלד

בימים שעם ישראל נזכר בשואה אנו משוחחים עם אנשים, צעירים, שגדלו על ברכי סבים וסבתות ששרדו את השואה, וגם התחנכו במקומות שנשמותיהם של קדושי השואה היו להם יסוד ושורש. להם אין צורך להזכיר את השואה, את קורבנותיה ואת ניצוליה. הסיפור הזה הוא חלק מההוויה שלהם, הם גדלו עליו ואין הם מדברים עליו כלל במונחים של שכחה וזיכרון. השואה צרובה בתודעתם וממנה הם מנסים רק להתרומם, לגדול ולפרוח.

ביקשנו משלושה מהם לכתוב שיר שיבטא את המבט שלהם על השואה. אנשים רגילים, לא משוררים ולא סופרים. והאמת, די השתוממנו מהתוצאה.

הרי היא לפניכם.

דור השואה אנחנו.

מאת: ש.ג.

עַל חוּרְבוֹתָיו שֶׁל דּוֹר הָעַקֵדָה קַּמְנוּ אֲנַחְנוּ וְלֹא חָשַׁבְנוּ לְרֶגַע לִשְכּוֹחַ.

עֲנָפִים חֲדָשִׁים אֲנַחְנוּ לְעֵץ עַתִּיק יוֹמִין

יוֹנְקִים מֵאוֹתוֹ שׁוֹרֶשׁ שֶּנִיסוּ הָרְשָׁעִים אָז לַעֲקוֹר

וְשׁוֹתִים מאוֹתָהּ הַבְּאֵר.

דּוֹר הַשּׁוֹאָה אֲנַחְנוּ

בְּנֵי הַדּוֹר הַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי

וְגַם הָרְבִיעִי וְהַחֲמִישִׁי

לְרֶגַע לֹאּ הֵסַחְנוּ דַעַתֵּנוּ

מִמַּה שֶּנִיסוּ הָרְשָׁעִים לַהֲרוֹס

וּלְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח

אֶת אֵלּוּ שֶׁהָיוּ שָׁם

שֶׁגוּפָם נִשְׂרָף וְנִּשְמָתָם מְאִירָה תָּמִיד.

מֵאָז שֶנוֹלַדְנוּ אָנוּ רוֹאִים אוֹתָם

מוּל הָעֵינַיִים

יָפִים, גֵּאִים, גִּבּורִים וקְדושִׁים

אַף פַּעַם לֹא חָשַׁבְנוּ שֶּׁהֵם הָלְכוּ

סְּתָם

כַּצֹּאן לַטֶּבַח.

אֶת שְׁמוֹתָם אָנוּ נוֹשְׂאִים

וְאֶת שְׂפָתָם אָנוּ דּוֹבְרִים

וְאֶת הנִּיגוּן שֶׁלָּהֶם אָנוּ שָׂרִים

שִׁירַת הַחַיִּים הָעַנוּגָה וְהַקְסוּמָה שֶׁלּא נִפְסְקָה אַף פַּעַם וְלֹא תִּיפָסֵק לְעוֹלָם.

הי"ד.

מאת: מ.ג.

בס"ד הי"ד

הָיוּ המילים כִמְעַט הראשונות

אוֹתָן לֹא הבנתי בילדותי אֲבָל נתקלתי בָּהֶן כָּל הַזְּמָן

אֶת בס"ד

הבנתי מִיַּד

"אֲבָל אַבָּא", שָׁאַלְתִּי, "מַה זֶה הי"ד"

מַה שֶּׁכָּתוּב עַל כָּל הסידורים

וְעַל לוּחוֹת הַשַּׁיִשׁ הסדורים

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבְבֵית הַסֵּפֶר וּבְכָל מָקוֹם

ואבא שָׁתַק, וְעֵינָיו עָמְקוּ כְּמוֹ תְּהוֹם

"כשסבא יַרְאֶה לְךָ מַה

חָרוּט לוֹ עַל הַיָּד

אָז תִּשְׁאַל אוֹתוֹ מַה זֶה הי"ד".

וַדַּאי שיענה לְךָ,

כְּמוֹ שהסביר לְךָ מַה זֶה בס"ד.

יזכור.

מאת: מ.ב.

יזכור אלוקים

את ימי ילדותי

האבודים

ואת לילות הנדודים

בהם תמיד דאגתי

ומה אם זה יקרה שוב

יזכור אלוקים

את ידי הדואבת

שתמכה בזו של סבא

ואת האוזניים

אלו ששמעו את תיאורי הזוועה

ואת הלב הקטן

שהיה כמו מחסן

יזכור אלוקים את יום חופתי

עת שעמדתי כפוף בין ברכי סבא

ועלי כל כובד המשא של הדור הבא

בן יחיד היה אבא

לניצול שואה בודד,

נצר אחרון

ואני, תמיד, חנק הרגשתי בגרון

נכד בכור אני, שכולם מתבוננים בו

שומרים עליו מכל הצדדים

ומכל העולמות

תמיד הרגשתי עיניים בי נעוצות

עיניים גלויות ונסתרות

אמיתיות ודמיוניות

תקווה הייתי לאלף דור

ילד קטן, משווע למעט אור.