האיש והחזון
מאת: יעקב רוזנפלד
לפני חמישים וחמש שנה נדם ליבו הטהור של הרב מפוניבז', מי שבחייו לא הפסיק לחלום ולשאוף, וברוחו הכבירה הצליח להגשים באופן לא ייאמן את חלומותיו ואת שאיפותיו, ומכוחן נבנה עולם הישיבות בארץ ישראל ומהן יתד ופינה לאינספור מוסדות וישיבות בכל פינות ומחנות.
אין לתאר את עולם התורה בארץ ישראל ללא חזונו המופלא של הרב מפוניבז'. עם ישראל היה אז שבור לב ומוכה אסון. רוב מניין ובניין של עולם התורה והחסידות נהרג בשואה, גם על הרב עצמו עברה כוס התרעלה, הוא איבד בשואה את משפחתו וילדיו ואת בני קהילתו.
עת ראה את חלומו קורם עור וגידים עלה ליבו על גדותיו בהתרגשות, וכה אמר: "הראיתם מימיכם אבן מצבה שתתגדל פי כמה וכמה ממידת הקבר עצמו?".
"זו זכותה הגדולה של המדינה"
מתוך דבר המערכת של ביטאון "בית יעקב", בעת הסתלקותו של הרב מפוניבז':
שעת חירום תקפה שוב את עם ישראל ואת מדינת ישראל. את מה שהותיר לפליטה השטן המשחית הנאצי, זוממים – חס וחלילה – להכחיד רודני הרשע הקומוניסטיים. והחרדה רבה. והחרדה כפולה ומכופלת. חרדת הגוף וחרדת הנשמה, כי על אוהלי התורה בארץ הקודש עובר רטט של חרדה: האם, חלילה, יוטרדו ויופרעו במשמרת-הקודש הזאת?!
השעה חמורה היא למאוד. והלחץ של המציאות רווית הסכנות עז ונוקב הוא. ולא מעטים הם אחוזי החרדה ביחס לגורלן ולמעמדן של הישיבות הקדושות. רבים נחרדו – אך לא כן הגאון מפוניבז'. איתן הוא בביטחונו, איתן בהשקפתו, איתן בהנמקתו.
"אנא, ידידיי – הסביר הגאון מפוניבז' למי שהסביר – לך אמור להם, לאישי השלטון בעלי ההכרעה, כי רבו הצללים, אולם זו זכותה הגדולה של המדינה, זהו האור המאיר שבה, שהיא נהייתה למרכז התורה בעולם, ואין אנו מבקשים מעשה של חסד בעבור בני הישיבות, אלא שאנו מבקשים בזכות התורה הקדושה לחוס ולרחם על מדינת ישראל עצמה".
ודבריו אז, כמה הולמים את ימינו, וכמה ראויים הם להיאמר בקול ברור וצלול.
בתוך דבריו, במשא המפורסם שנשא הרב מפוניבז' בעיצומם של ימי השואה, בשנת תש"ד, אמר:
כל ישראל קדושים הם
אין לפנינו שאלה של רוב ומיעוט, של רוב חילוני. לא ולא! כל ישראל קדושים הם. יש קודשים שנפסלו, קודשים שיצאו ממחיצתם, אולם קודשים הם. ובימי אימים אלה אנו פונים בקריאת אחים: ישראל עם קדושים, כן, כולם קדושים, גם אחינו בעין חרוד ובגבעת ברנר קדושים, כי סוף סוף ישובו למקור מחצבתם – זרע קודש. תפקידנו להכין ראשי מתיבתות עבור עין חרוד וחברותיה, אנו מצווים להכין מלאי של תפילין עבור יהודים אלה, ומובטחני כי לא יישאר אף ראש יהודי אחד בארץ בלי תפילין.
והגילוי העילאי בדורנו – הוא גילוי קידוש השם
והמשיך הגאון מפוניבז' ואמר:
לפני אלף ותשע מאות שנה אסרו את רבן של ישראל, רבי עקיבא, והוציאוהו להורג. בהיותו חבוש בבית האסורים ביקש מים לנטילת ידיים ואמר: "מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חכמים". ועכשיו, בטראבלינקה, אחיו של האדמו"ר מגור, הגאון הקדוש ר' מנדלי הי"ד, צועד למחנה המוות וקורא: "יהודים, עוד מעט ואנו נקדש שם שמיים. מן הדין להכין את עצמנו למצווה גדולה זו. הביאו לי מים לנטילת ידיים". קפץ אחד ואמר: רבי! אסכן את נפשי בתנאי שתבטיח לי חלק לעולם הבא. הגאון הקדוש מוותר על חלקו לעולם הבא, ומקבל תמורת זה – ספל מים לנטילה.
בזכות מה החזקנו מעמד בגולה ארוכה ומרה, זה תשע עשרה מאות בשנים, הרי לפניך השרשרת מרבי עקיבא עד רבי מנדלי. בזכות שלמדנו תורה, בזכות גדולי התורה שהשרישו בעם כולו את אור התורה ונר המצווה…
להלן תמונות נדירות בפרסום ראשון מהנחת אבן הפינה של ישיבת פוניבז', מהישיבה הק' בבניינה ומהווי הישיבה בראשיתה, באדיבות גנזך קידוש השם.
