הגאון מסוסנוביץ
רבי שלמה שטנצל היה גאון צעיר ומופלא שנקטף מהעולם בצעירותו. בראשונה כיהן כרב העיר צ'לאדז' שבסמיכות לסוסנוביץ (ולפי המובא בספר יזכור לקהילת סוסנוביץ התגוררו בעיירה זו כאלפיים יהודים, רובם חסידי ראדומסק וסוכוטשוב), ועל דבר עזיבתו את רבנות עיר זו וחזרתו לסוסנוביץ מסופר מעשה הוד, "תיכתב זאת לדור אחרון":
היד הרועדת של השוחט
באחד הימים החלו לצוץ טענות על ליקויים בשחיטה של השוחט בעיירה. טענות אלו כמובן הסעירו את תושבי העיר צ'לדז'.
שנים רבות עשה השוחט המקומי את מלאכתו נאמנה, והיה ידוע ביראת-שמיים שלו, בהידוריו ובזהירותו הרבה. לא היה בעיר מי שפקפק בכשרות הבהמות והעופות ששחט. אולם בעת האחרונה ניכר היה כי הזקנה נותנת את אותותיה בשוחט הזקן. ידיו החלו רועדות.
הכול ידעו כי העברת השוחט ממשרתו היא צעד מכאיב וקשה, אך לא הייתה ברירה. כמה מבני העיר פנו אל רב העיר, הגאון רבי שלמה שטנצל, וסיפרו לו על רעידות הידיים של השוחט הזקן.
עתה עמד הרב הצעיר בפני התמודדות קשה ביותר. הוא החליט לזמן אליו את השוחט ולבחון את עבודתו. השוחט הבין את סיבת זימונו אל הרב, והתייצב לפניו מושפל.
הרב ביקש מהשוחט הזקן לשחוט תרנגול לנגד עיניו. השוחט רצה להוכיח את יכולתו, ובזריזות תפס את התרנגול ועשה את המלאכה, אבל הרב הבחין ברעד ניכר בידו של השוחט שאחזה בסכין. התברר כי השוחט אינו מסוגל עוד לעסוק במלאכת השחיטה, שאחד מתנאיה שהסכין ישחט שחיטה חלקה וללא רעד.
בלב כבד נאלץ הרב להודיע לשוחט כי מהיום והלאה לא יוכל עוד לעסוק במלאכת השחיטה. השוחט שב לביתו במפח-נפש, ובעיר החלו להתארגן למציאת שוחט שימלא את מקומו.
עוברים כמה שבועות וערב אחד, בשעה מאוחרת, כאשר הגאון רבי שלמה יושב בביתו ועוסק בלימוד תורה, נשמעות דפיקות בדלת. בפתח עומדים השוחט הזקן ואשתו, שפופים ונכלמים. הרב מזמינם להיכנס ומבקש לשמוע את אשר על ליבם.
בקול שבור מסבירים השניים כי מלאכת השחיטה, שבה עסק הבעל, הייתה מקור פרנסתם כל השנים. לאחר שהופסקה עבודתו כלתה הפרוטה מכיסם, והם הגיעו כמעט עד פת לחם. באותם ימים, מיותר לציין, עדיין לא היה נהוג לאגור קופת פנסיה לחיסכון לימים שאחרי הפרישה מהעבודה.
ליבו של רבי שלמה נשבר. כמה קשה הזקנה, הרהר לעצמו. יהודי ירא-שמיים, שנהנה מיגיע כפיו ועסק במלאכת-קודש בנאמנות כל ימיו, נאלץ עתה לחיות חיי עוני ומחסור. הרב הצעיר ניסה כמובן לעודדם כמה שאפשר, ובני הזוג יצאו מביתו רגועים יותר משנכנסו.
בראשו של הרב הבשיל רעיון. באותם ימים פנה אליו בן דודו הרב , לימים רבה של קויז'יגלוב, וראש ישיבת חכמי לובלין, וביקש ממנו שאם ייוודע על עיר כלשהי שהתפנתה בה משרת רב, ישמח אם יעדכן אותו על כך. הרב פרומר היה אז אברך גאון צעיר אחרי חתונתו, וחיפש משרת רבנות במחשבה שכך יוכל גם להתפרנס וגם כמובן לזכות להישאר בעולמה של תורה.
הוא לא שיער שהתשובה לבקשתו תינתן מהר כל כך. הרב שטנצל פנה אל הרב פרומר והציע לו עסקה.
הרב אריה צבי פרומר
"מה לרב שטנצל ולעסקים?!", תהה הרב פרומר, אולם מייד נוכח כי מדובר בעסקה מסוג אחר.
הסביר הרב שטנצל: "יודע אני כי קיבלת נדוניה נכבדה לחתונתך. מוכן אני לעשות איתך עסקה ולמכור לך את הרבנות שלי כאן, תמורת מחצית דמי הנדוניה שקיבלת". הרב שטנצל תלה את מבטו ברב פרומר והמתין לתשובתו.
דבריו הדהימו את הרב פרומר. האוּמנם הרב מבקש להתפטר ממשרתו ולמסור לו אותה תמורת כסף?! הוא הביט שוב ושוב ברב שטנצל וראה כי ארשת פניו רצינית לחלוטין. הוא הבין כי לרב שטנצל יש מן הסתם סיבות כִבדות משקל להחלטתו זו, והשיב בחיוב. באותו יום העביר לידיו את הכסף – מחצית דמי הנדוניה.
בשעת לילה מאוחרת נקש הרב שטנצל על דלת ביתו של השוחט. כשנכנס אל הבית לא האמינו השוחט ואשתו למראה עיניהם. הרב הושיט לידיהם צרור גדול ובו שִטרות כסף רבים. זה היה הכסף שקיבל מהרב פרומר, והועבר במלואו לידי השוחט.
הרב אמר לשוחט ולרעייתו כי בכסף הזה יוכלו לכלכל את עצמם עד יומם האחרון, נפרד מהם בלבביות וחזר לביתו. כעבור כמה ימים נודע לכול כי רבי שלמה שטנצל ארז את מיטלטליו ועזב את העיר טשעלאדז', מקום הולדתו ומקום רבנותו, וכי את מקומו החליף הרב אריה-צבי פרומר, הידוע בכינוי הקוז'יגלובר.
לאחר עזיבתו של הרב פרומר והמעבר לקוז'יגלוב, מונה הרב אליעזר ליפמן צבי הלוי לוינטל לרב העיר.
כאמור, הגאון מסוסנוביץ נפטר בצעירותו, בטרם מלאו לו שלושים וחמש שנה, ולזיכרון עולם נביא את דברי אביו, רבה של טשענעסטחוב, שכתב לזכרו בפתח הספר "קהלת שלמה".
הן מודעת זאת לכל יודעי ומכירי בני הרב המחבר זצללה"ה גודל התמדתו בתורה ויראתו ועבודתו. כמעט לא הלך ד' אמות בלא תורה, ויגע מאוד בלימוד הישיבה. ועכ"ז ענוותנותו היתה עד להפליא, ואני באתי רק למותר מחמת גודל הפצרת נכדיי היקרים שיחיו, באתי להזכיר קצת ממעשיו, ממנו ילמדו וכן יעשו.
הי' מוכן בכל עת למסור את נפשו על קוצו של י' מדברי רבותינו הקדושים, ועל תפילה בזמנו ותפילה בציבור, וטבילת עזרא. ראיתי הרבה פעמים שכמעט הי' לו מסירות נפש על זה.
ולא עבר עליו חצות לילה בשינה, ועשה תיקון חצות בכל לילה.
ונתן מעשר מכל מה שהיה לו, ותיכף אחר החתונה נתן מעשר מהטאשין געלט שנתן לו חותנו, וכן הנהיג את עצמו עד יום פטירתו נתן מעשר. ועוד מונח הפנקס מן המעשר שנתן, וזה הי' בסוד סודות כי היו ימים רבים שכמעט לא הי' לו לאכול ואעפ"כ עשה את שלו.
והי' ממארי דחושבנא כי בכל לילה קודם השינה עשה חשבון על מה שעשה כל היום, ובכה בכל לילה על העוונות שעשה כל היום, וכתב הכל בספר הזיכרון שלו. וזה הי' בסוד סודות, כי עשה אחר חצות הלילה כשהיו כולם ישנים, והמפתח של השופלאד [מגירה של השולחן] שהיה מונח "ספר הזכרון" שלו, "חשבון המעשר", ועוד שאר כתבים נחוצים, לא מסר לשום בן אדם.
ובאמת לא אוכל לתאר גודל צערי על גודל האבידה שנאבדה ממני. ועיין בתרגום קהלת קפיטל א' פסוק י"ח: "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" כתב התרגום בזה"ל: "ודמוסיף מנדעא ומית בטליותי' מוסיף כאיב ליבא לקריבוי". אך עתה בראותי שיפוצו מעיינות חכמתו חוצה, אתנחם מעט, כי יהי' שפתותיו דובבות בקבר, והגם שהרבה פעמים אמר לי אעפ"י שבדעתו לעשות איזה חיבור, אין בדעתו להדפיס רק מה שיחדש אחר שיהיה בן ארבעים, כי ארבעים לבינה. אף עפי"כ אמרתי לא אמנע טוב מבעליו, כי כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים, ויגע ר' בון וכו' כדאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח ). ובטח גם בדברים שכתב בימי נעוריו נמצא בו דברים טובים כי המה יוצאים ממקור נאמן וממעיין טוב וטהור.
היה רגיל לומר הרבה פעמים קודם לימוד השיעור איזה מילתא דבדיחותא. ונהירנא כשהי' בן שמונה שנים והי' לומד אצל השו"ב מצעלאדז החסיד ר' שלמה ע"ה, והיה השו"ב מתנצל עליו בזה"ל: "איך שפייא אויס די גאל ביי איהם" [אני מקיא את כיס המרה בגללו] מחמת קושיותיו, ואז השיב לו מיד בדרך צחות: "הלא רבינו הקדוש צווה לבנו ר"ג זרוק מרה בתלמידים" (כתובות ק"ג).
והי' בקי בתנ"ך, ועוד הי' בן ו' או בן ז' שנים לקחתי אותו עמי לטשענסטחוב על היא"צ של אאמ"ו, והייתי עמו בשטיבל ופזז ורקד כי הי' בילדותו מן הילדים הפוחזים, וכעס עליו אחד מן החסידים: "בטח אין אתה יודע פסוק בחומש, השיבני מה שם המלך הראשון אשר מלך בישראל". השיב לו: "המלך הראשון הי' שמו אבימלך" ותיכף שחקו כולם עליו שאינו יודע. והלך תיכף אל ארגז הספרים שהי' בשטיבל, וחפש פסוק שופטים, ויקח ספר שופטים, ויראם שופטים קפיטל ט' פסוק ו': "וימליכו את אבימלך למלך" ולא מצינו קודם זה שם אדם מישראל שיכתבו עליו שם מלך. ואמר אח"כ אם אומר ששאול הי' מלך הראשון, זה הייתי יודע כשהייתי בן ד' שנים, אבל זה המה אינם יודעים, והשתוממו כולם על דבר זה.
וראיתי ממנו בילדותו עוד כמה דברים נפלאים, וכשהי' בן עשר שנים הייתי עמו אצל הה"צ מחענטשין זצללה"ה כשהי' באגראדזעניץ, סמוך לפילץ, ונתתי לו קוויטל, וקרא את הקוויטל וכשהגיע לשם שלמה, שאל עליו ואמרתי לו שהוא כאן והוא הי' עומד אחורי, ואמר לי שהוא רוצה לראות אותו כי הי' דוחק בחדר, והראתי אותו לפניו, ואמר בזה"ל :"אווא אווא" והסתכל עליו כמה רגעים ובירך אותו, ולא הי' דרכו בכך לברך.
וכשנתקבל למו"ץ בטשעלאדז הי' אז חתונת אדמו"ר זצללה"ה בשצאקאווע, והיה אז הרב אב"ד ממעכאוו שהיה אז זקן מופלג, ביקש ממנו אדמו"ר זצללה"ה בעל כנסת יחזקאל אדמו"ר זצ"ל מראדאמסק שיסע עם בני לטשעלאדז וידרוש שם איזה דרשה, שינהגו בו כבוד, כי הי' אז בן כ"א שנה. ואז כשלקח הרב ממעכאוו ע"ה ברכת הפרידה מאדמו"ר זצללה"ה אמר לו שלולא טרדת הנישואין וטרדת העולם שהם כאן, הייתי נוסע בעצמי לטשעלאדז לעשות לו איזה טובה כי הוא ראוי והגון לכך.
אגב אכתוב דבר פלא שאירע לו, לאחר שנסע מטשעלאדז ונתקבל למו"ץ בעיר סאסנאווצע והי' שם ר"מ ומו"ץ עד יום פטירתו, בעת שחלה בנו נחום נ"י על רגלו, ונסע עמו לברעסלוי, תיכף אמר לו הפראפעסאר שמוכרח לחתוך לו רגלו ובאם לאו יש לחוש שבעוד מעל"ע ימות, כי הוא סכנה גדולה. ולא רצה להסכים ע"ז. ודיבר הפראפעסאר על הטעלעפאן אל הד"ר ראבינער ראזענטהאל וביקש ממנו שיבוא תיקף לקליניק שצריך להתייעץ עמו, ותיכף בא הראבינער ודיבר על לב בני שיסכים על הדבר, כי הפראפעסאר הוא מומחה והוא הרופא הגדול לברעסלוי ויוכל לסמוך עליו. ואזי אמר שיטיל גורל אם לחתוך אם לאו. והי' עמו ספר תהלים קטן בחיקו, ופתח אותו פעם ראשונה, ונפל בעמוד שהיה בראשו הפסוק: "יעברו ברגל שם נשמחה בו" (סו, ו). ופתח עוד את התהלים ונפל בעמוד שהיה בראשו: "רגלי עמדה במישור" (כו, יב). ופתח עוד פעם שלישית ונפל בעמוד שהיה בראשו: "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני" (צד, יח). ותיכף לקח אותו ונסע עמו לווין ושם לא חתכו את רגלו. וספר תהלים זה יש עוד אצלנו והוא באמת פלא. ומצאתי אח"כ בספר הזכרון שלו שהטיל גורל הנ"ל עפ"י ספר "דבש לפי" בשם ילקוט משלי שיש לעשות כן.
והיה ג"כ מן האנשים שרוח הבריות נוחה הימנו, כי כשנסע עם בנו נחום נ"י, לטריעסט לרפואה, ואז הי' הרב אב"ד בטריעסט הד"ר רבינר חיות, שהי' אח"כ רב ראשי בווין, והי' אצלו וקבלו בספר פנים יפות, והשתעשע עמו כמה שעות, ועשה עבור בנו נחום נ"י כמה השתדלות, והיה לו כמו אב, כי הי' צריך לישאר שם כמה שנים מחמת המלחמה שהי' אז. וגם אח"כ כשהי' ד"ר רבינר בק"ק ווין השתדל הרבה עבורו והי' בני אצלו וכיבדו מאוד והשתעשע עמו כמה שעות. וסיפרו לי אנשים מווין כי דיבר הרבה פעמים ממנו ושיבח אותו מאד והשגיח על נכדי נחום נ"י עד שהלך לעולמו. וגם הרב ר' יוסילי בוימגארטין רב דקהל יראים בק"ק ווין כיבד אותו מאד.
והיו דבריו היוצאים מלבו הטהור, נכנסים בלב השומע, ואם אבן הוא נימוח. בתחילת המלחמה בא אצלו אדם א' ואמר לו שהוא יתום ואין יכול לומר קדיש מחמת שהוא מאשיניסט על הבאהן [מכונאי ברכבת], וצריך ליסע תמיד, ושאל אותו עצה מה לעשות. ושאלו מה עושה בשבת ושחק ואמר בטח מוכרח ליסע גם בשבת כי אין לו פרנסה אחרת, ובשעת מלחמה קשה להשיג עבודה. ואז הסביר לו את גודל קדושת שבת וגודל שכרו ובכה לפניו שאין לו עצה ע"ז ואמר כי יש לו ילדים הרבה. ואחר איזה שבועות בא האיש הנ"ל לפניו בשמחה רבה, ואמר לו כי מעת שהי' אצלו ודיבר אודות הנ"ל, לא נח ולא שקט וביקש לו עבודה אחרת, שלא יצטרך לחלל שבת, ומצא עבודה בהרבה ריוח יותר, בלא חילול שבת, ורצה ליתן לבני איזה מתנה ולא רצה לקבל.
אם אמרתי לחשוב כמה דברים נפלאים שראיתי ממנו, ילאה הקלמוס, ובפרט בעת חליו וקודם פטירתו, (ושני ימים קודם פטירתו ראה אותי מניח תפילין ורמז לי להוציא אותו, אעפ"י שאין יכול להוציא בדבר שבגופו: "אבל הרי ברא כרעא דאבוה והרי גופך כמו שהנחת על גופי" כך אמר לי בדרך צחות).
אך מחמת חולשתי הנני מוכרח לקצר. ועתה הנני נותן הודאה לנכדיי היקרים על גודל טרחתם, אשר יגעו את עצמם, לאסף באמרים ולסדר הדברים על מכונים אשר היו עד כה מפוזרים והמה קיבצום אחד לאחד יגשו.
והנני נותן תודה לכל המסייעים בדבר זה, ובפרט לשאירו הרב הגאון המאה"ג הרב מקאזיגלאוו שסייע הרבה בדבר. וזכות המחבר יעמוד לנו ולכל המסייעים שנוושע במהרה בכל מיני ברכות, ובכוח"ט ובברכה משולשת וכ"ט.
ויתן השי"ת שנוכל להוציא שאר חידושי המחבר.
ממני אבי המחבר
