היה הייתה עיירה קסומה ושמה קוזמיר
85 שנה לחורבן העיירה קוזמיר 1940–2025
בית הכנסת בקוזמיר
שורות זיכרון מאת יעקב רוזנפלד. מקור: מ' צאנין ז"ל, תל עולם.
חודש טבת שנת ת"ש הביא בכנפיו את בשורת החורבן והכיליון לקהילה עתיקת היומין של העיירה הציורית קוזמיר, זו ששוכנת, כמו מרופדת, בבקעה בין יערות ירוקים ובין נהר הוויסלה הרוגע.
מעל לגבעה שכן ארמונו של המלך, אוהב היהודים קאזימייז, שעל שמו קרויה העיירה (קוזמיר הוא שם יהודי. יש עוד ערים ועיירות בפולין ששמם היהודי היה שונה משמם הגויי).
המלך קזמייז הגדול (ציור של לאופולד לופלר)
קהילת קוזמיר שגשגה בצל סיפור אגדי ישן נושן על "אסתרקה" היהודייה שנשאה חן בעיני המלך, ושם, בארמונו, הצליחה להטות את הכף לטובת אחיה היהודים, ומשם שלחה לבית הכנסת היפה והמפואר את הפרוכת שרקמה במו ידיה ושני כתרי כסף לספרי התורה שעיטרו את ארון הקודש עד לאותו חודש טבת קודר, קפוא ומר, שבו עלה הכורת על קהילת קוזמיר וחולל בה את אסונה הנורא.
שמונים וחמש שנה חלפו מאותו חורף קודר. גבאי בית הכנסת, ר' שיע קפלן, זה ששמר כעל בבת עינו על שכיות החמדה שבבית הכנסת, גורש מהעיירה ומצא את מותו הטראגי בדומה לרובו ככולו של קהל עדתו.
בימי הקור מקפיא העצמות, ינואר 1940, גירשו את היהודים מבתיהם והריצו אותם יחד עם יהודי פולאב ואופולה. בדרך ירו המרצחים הנאצים והאוקראינים באלפי יהודים שנותרו שרועים על הכביש, והנותרים שולחו למחנה בלז'יץ עד למותם בשנת 1941…
באותו יום שבו גורשו היהודים מקוזמיר נשדד בית הכנסת ולא נותר בו מאומה. הכול נשדד. המנורות, הפמוטים, הכתרים, הרהיטים, ספרי התורה…
החורף של שנת ת"ש היה קר מאוד, והתושבים, השכנים של היהודים שהעניקו חיים לעיירה מדור דור, עטו על בית הכנסת ובית המדרש, ועקרו מהם כל מה שעשוי עץ. הגג המסוגנן, ארון הקודש, הרהיטים, התקרה והרצפה. לפי דברי הפולני שליווה את הסופר ה"בריטי" (המתחזה) מ' צאנין אחרי המלחמה, "הוא עצמו הסביר להם לכפריים שהבניין הוא עתיק יומין, אך לאיכרים אי אפשר להסביר, שכן היה קר מאוד ובית הכנסת ובית המדרש יותר קרובים מהיער… ומשסיימו לעקור את העץ מבית הכנסת, נהגו כן עם כל בתי היהודים".
קוזמיר הייתה עיירה שמחה ועליזה. בימי הקיץ הלוהטים היא הייתה מקום נופש לאלפי יהודים מהכרכים הגדולים מוכי השרב. בעיירה זו התנהלו חיים יהודיים מתוקים ומלאי עניין, חיים טהורים של תורה ועמל פיכו בה בקצב של נהר הוויסלה שהעניק לה מראה הוד ותחושת מרגוע.
ציירים יהודיים נודעים בכל העולם ישבו בקוזמיר וציירו את אשר חזו בעיניהם. ציורי נוף, יצירות מסתורין, ציורי צבע וצלליות, ריקועי פליז ואומנות שנמכרו בהון תועפות.
בקוזמיר ישבו וציירו הציירים הידועים נתן קוז'ן, וויצאק ברונר, יאשה שליוונאק, נתן שפיגל, פרידמן וטיקוצ'ינסקי, שמות שכיום אינם חושפים מאומה אבל באותם ימים היו יצירותיהם מעטרות מוזיאונים, היכלות ובתי עשירים.
בימי הקיץ, בהרים הירוקים שהקיפו את קוזמיר התקיימו מחנות קיץ לאלפי ילדי ישראל. על גדות הוויסלה נשמו ילדי ישראל את רעננות האוויר והתחממו לאור השמש, שירה יהודית בקעה משבילי ההרים הציוריים ושטפו את העיירה למטה בנעימוּת יהודית עסיסית. יהודים לבני זקן השיטו סירות מלאות עד לעייפה בילדי ישראל וסיפרו להם סיפורי צדיקים ואגדות עם…
"בערבי שבתות היה השוק בקוזמיר יוצא בזמרה משלו. דומה היה כי השמש עצמה, בהסתלקה מהעיירה, מדליקה בשלהבתה האחרונה את נרות השבת. שבת קודש פרשה את שכינתה על קוזמיר, על השוק, על הבאר שבטבורו, ועל גגות בתי היהודים. מכל החלונות הציצו נרות שבת ויהודי קוזמיר, יגיעי העמל, היו הם עצמם נהנים אז מיפי העיירה. אותה שעה היו השירים ב'וונזוונים' (שבילי ההרים) ובהרים משתתקים. כאילו לא הייתה שבת קודש סובלת צלילים גבוהים מדי… נדמה היה כאילו הוויסלה זורמת עכשיו לאִטה, מתון מתון, מסתכלת בקסמה הטמיר של שבת קוזמיראית וזורמת הלאה אל הים, צנועה, שבתית…" (צאנין, שם).
השוק בקוזמיר פולין
על קהילת קודש זו הייתה תפארתו של בית הכנסת ששמו היה לגאון ולתהילה בכל רחבי פולין. הוא נוסד כבר בשנת 1099, כמעט אלף שנה!
לפני שמונים שנה, בשנת תש"ה, עת הילך במשעולי קוזמיר הסופר היהודי היידישאי מ' צאנין, הוא היה מוכה הלם מחורבנה של העיירה היהודית שמלפנים שקקה חיים ועתה היא חרבה ושוממה. הלום רעם הוא הסתובב בין בתי קוזמיר וזיהה פה ושם פרוכות, תשמישי קדושה, ציורים יהודיים. כאלה מצא גם בידיו של הצייר הפולני, מיכאילאק שמו. הצייר הראה לו את בית הכנסת, או נכון יותר מה שנשאר ממנו. הוא סיפר לו על ההרס ועל הקטל.
"באותו יום חורפי, בחודש ינואר 1940, כשגירשו את כל היהודים מכאן, בדיוק לא הייתי בעיירה, ולמחרת כבר לא נשאר כלום בבית הכנסת המפואר והאומנותי… הכול נשדד".
"היה לי גם ספר תורה. קניתי אותו מאיכר אחד משודדי בית הכנסת. שילמתי תמורתו סוכר, וכתוספת ציירתי את אשתו. אלא שאת ספר התורה כבר מכרתי. עשרת אלפים זהוב קיבלתי".
בסוף נפגש צאנין עם רוקחת העיירה בבית המרקחת היחיד בה, אישה זקנה עצובה שמייד גילה עליה שהיא יהודייה.
ואיך נתנו לה, לאישה הזו ששמה ניסנזון, להיכנס בחזרה לעיירה הזו? היא עצמה סיפרה על כך. "אסור ליהודים לדרוך כאן! כדי שאוכל להיכנס לעיר תרמתי עשרים אלף זהוב בשביל שעון לכנסייה, והכומר דרש מעל האלמימר ביום ראשון בשבת, שיניחו לי לגור בקוזמיר משום שהחזירו לי את בית המרקחת ואני אמכור תרופות בזול… נשי איכרים באותו אלי, הן מתחנפות, נושקות את ידי שאתן להן תרופות טובות כמו לפני המלחמה, אבל בעלי מפחד לבוא הנה. הם יטבחו אותו… לכן הוא יושב בלודז' ואני כאן.
ילדים משחקים ברחובות קוזמיר
במהלך השיחה התברר לצאנין שניסנזון, אשת שיחו, היא זו שקנתה את ספר התורה בעשרת אלפים זהובים. בתום שיחה עצובה וקודרת נפרד צאנין מהאישה היהודייה היחידה של קוזמיר, העיירה העליזה שהתגוררו בה 3,000 יהודים, ועוד אלפים רבים מילאו את חוצותיה, מדי שנה בימי הקיץ.
ביריעה הבאה – ביקורו של צאנין בעיירה יונובצה, שכנתה של קוזמיר מעבר לוויסלה, וגלריית צילומים נדירים מהעיירה אז והיום.
