"הצדיק הרבי ר' אלימלך חילץ אותי ממוות בפלאשוב"

לכבוד כ"א אדר, יום ההילולא של הצדיק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א,

מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

"אני יוסף שלר, יליד קראקא.

בפרוץ המלחמה הייתי נער צעיר בגיל בר מצווה.

כמו רבים מתושבי קראקא, ובמיוחד אנשים צעירים בעלי כושר עבודה, הגעתי בשנת 1942 למחנה פלאשוב הידוע לשמצה, תחת פיקודו של המרצח אמון גט ימ"ש.

מבט על מחנה העבודה פלאשוב שליד העיר קרקוב, פולין

יום אחד חליתי קשות ונשלחתי, הודות לקשרים נכונים, לאשפוז בבית החולים בקראקא.

היה זה בחורף שנת תש"ג. באותו פרק התגלו בקראקא וסביבותיה הרבה בונקרים שבהם הסתתרו יהודים. את כל אלפי היהודים כינסו על הגבעה, שם המתינו למותם.

לאחר ימי אשפוז בודדים הופיע בבית החולים המרצח הגרמני, איש הס.ס. גרוס ימ"ש. הוא הורה לרכז את כל מי שנמצא בבית החולים ולרכז אותם על הגבעה, יחד עם אלפי היהודים שנתפסו בבונקרים.

קבר האחים – בור ענק ועמוק שנחפר למטרה זו, עמד מוכן לקלוט את כל אלפי ההרוגים, ואני כבר לא ציפיתי לשום דבר, רק למוות.

וכי מה עדיף אני מכל אלפי האנשים כאן סביבי?

בכיות של עוללים ויונקים שברו את ליבי, ותחושת מחנק של מוות מתקרב עמדה באוויר.

הורו לנו להתפשט, ועמדנו יחד קבוצות של חמישה חמישה.

יריות נשמעו מסביב ואני המתנתי לגורלי. פתע פקחתי עיניי ומזוויותיהן הבחנתי בערמת הבגדים שעמדה לצידי. קר היה באותו לילה, ואני, בלי לחשוב הרבה התחמקתי מה"קבוצה" שלי. נשכבתי בתוך ערמת הבגדים. היהודי שעמד לצידי נדהם מהעזתי וגער בי, אבל אני חשבתי לעצמי, מה יקרה לי, יירו בי? הרי בין כה וכה אני הולך למות.

יהודים מעבירים ארונות ובהם שרידי גופות ממחנה פלשוב לקבורה בבית העלמין היהודי בקרקוב

אני מתחמם לי בין הבגדים ופתע אני מתנמנם, ורואה איש אדמוני עם זקן אדמוני עומד מעליי, מנענע אותי ואמר לי: ברח מכאן! ברח מהר! ברח מכאן טרם יהיה מאוחר.

אני מתעורר ולא חושב לרגע לברוח, זה היה מעשה התאבדות מוחלט, והלוא קני רובים בלי סוף היו מכוונים לעומתנו מכל עבר, במיוחד לשם מטרה זו… אמרתי לעצמי: זה פרי תעתועי הדמיון.

ושוב נרדמתי, ושוב האיש עם הזקן האדמוני המדובלל עומד מעליי וגוער בי:

למה אתה משתהה? הוא שאל אותי. והלוא אמרתי לך לברוח מכאן!

התעוררתי ושוב נרדמתי, ואז הוא בא אליי ואמר לי: לא יעזור לך כלום, במו ידיי אני אוציא אותך מכאן. בשערות הראש אמשוך אותך.

והנה אני שומע יריות.

היריות כוונו עתה לעבר ה"חמישייה" שלי. חבריי שנותרו שם נפלו חלל לתוך קבר האחים, ואני – חי…

לבשתי חולצה, מכנסיים וכובע מהערמה, והתחלתי ללכת תוך שמתברר לי מרגע לרגע: האיש האדמוני הוא ללא ספק הרבי אלימלך מליזענסק, על קברו השתטחתי לפני המלחמה ושם בכיתי והתחננתי על חיי.

הרי מקובל מדור דור שהרבי ר' אלימלך היה אדמוני בעל זקן אדמוני מדובלל, ולי אז היה ברור, בלי כל ספק, שהוא עצמו עמד מעליי שלוש פעמים והציל את חיי.

האוהל הישן על ציון קברו של רבי אלימלך מליז'ענסק

צעדתי בצעדים בטוחים בחזרה למחנה, ולמרבה הפלא, איש מבין הגרמנים והאוקראינים החמושים לא הבחין בי ולא עצר אותי. כאילו הוכו כולם בסנוורים.

הגעתי לצריף, וכעבור זמן רב נכנס אליו הרשע הנ"ל, גרוס ימ"ש, זה שהכיר אותי והורה לשלוח אותי למוות.

הוא הביט בי נדהם, לא האמין שאני חי. מרוב השתוממות הפליט צעקה מפיו: "מלאך!"

מאז שמר עליי הרשע גרוס ודאג לשפר את תנאיי בדברים לא רגילים בעליל. בסוף, ברחמי השי"ת נגאלתי וזכיתי לעלות לארץ הקודש".

(עדות שנגבתה ביום כ"ה אב תש"ן, ירושלים, ומופיעה ב"זכור" קובץ יב)