הרבי הקדוש מבעלזא – רבי אהרן רוקח זצ"ל, חמישים וחמש שנה לפטירתו.

מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

בשמחת תורה שנת ת"ש נמלט הרבי הקדוש מבעלזא לעיר פרמישלאן. בחודש אב שנת תש"א, עת שרפו הנאצים את בית הכנסת בפרמישלאן על יושביו, ובתוכם גם בנו בכורו הקדוש רבי משה, נמלט הרבי לקרקוב, וממנה לבוכניה.

רבי אהרן רוקח, האדמו"ר מבעלז, נפרד מחסידיו מבעד חלון הרכבת

במהלך שנת מנוסתו ממקום למקום התבשר על הריגת כל ילדיו ונכדיו, אך הרבי, שכונה בפי כול "מלאך האלוקים", לא הראה כל אותות סערה ותדהמה, אלא המשיך להקשיב בחום ובאהבה לאינספור יהודים שראו אותו ככותל המערבי שלהם, והוא בליבו הרך סבל את כולם ונתן להם את כולו.

לפני שמונים שנה בדיוק, עת החלו השילוחים הגדולים ("אקציות") מהגטאות להשמדה, הייתה תמונתו, כ"וונדר רבינר", מפורסמת מכבר בעיתונות הנאצית (דר שטירמר ועוד), והרבי, שעד המלחמה היה מנהיגה של אחת הקהילות הגדולות בעולם, הפך למבוקש בידי חיות הטרף שביקשו לרוצחו נפש.

בחודש אלול שנת תש"ב כבר היה הרבי שבור ורצוץ, תש כוח ומטולטל ממקום למקום. מרבית חסידיו הובלו כצאן לטבח, כמו גם בניו ובנותיו וילדיהם: בנו הבכור רבי משה, שכאמור נשרף בחיים בבית הכנסת בפרמישלאן, ומאוחר יותר אשתו וחמשת ילדיו של רבי משה; בתו הבכורה רבקה מרים, ובעלה, הרב שמואל פרנקל, יחד עם שבעת ילדיהם. גם בנותיו הנוספות של הרבי, אדל טברסקי ושרה ברכה רוזנפלד עם ילדיהן, ושני בנים נוספים, רבי ישראל והרב יהודה זונדל עם ילדיהם.

הרבי התגלה אז בכל נתיבי הימלטותו כזקן מלא רחמים שהרעיף חיזוק ותנחומים לעם מוכה וחבול. "עימו אנוכי בצרה" היו שפתותיו ממלמלות, ודבריו היו צורי ומרפא ליהודים רבים.

גם בהיותו בגטו קרקוב (קראקא), כביכול במסתור, היה מקום שהותו מקור אור וחום לאלפי יהודים שבאו למצוא נוחם בצילו של קדוש ישראל. בשנים הראשונות למלחמה, בניגוד לפרסומיהם השקריים של שונאי הדת, היו לצדיק מבעלזא הזדמנויות רבות להימלט על נפשו ולהציל עימו יחד את בני ביתו, אבל לרוב אהבת ישראל שיקדה בליבו לא אבה לעשות זאת.

בהיותו בגטו בוכניה, שם הועסק יחד עם אחיו הרב מבילגוריא כחייט, היה מגדל אור לפליטת ישראל ולעצמו לא רצה מאומה. גם את האוכל שמשמשיו וחסידיו השיגו עבורו לא אבה לאכול. הוא לא יכול היה לאכול ולשתות כשכלל ישראל נתון בצרה.

באותה תקופה, עם התגברות השילוחים מהגטאות למחנות ההשמדה, נמלט הרבי להונגריה בזהות מחופשת ובנס הגיע לבודפשט.

בבודפשט, כמו בכל מקומות חנייתו, הפך ביתו למוקד עלייה לרגל עבור יהודי הסביבה שביקשו לקבל אור ונוחם בשעה הרת גורל זו, והרבי כדרכו כמו שכח את עצמו, את תלאותיו, את אבלו האישי ואת מצב בריאותו, והיה עומד ומרעיף ברכות ודברי עידוד שהיו נוסכים עוז ותעצומות לעם.

לימים היה כותב שורות אלה מבקר תכופות בבית יהודי יוצא בודפשט, רבי ישראל גרוסברגר, שהתגורר ברחוב ראב"ד בבני ברק. הלה, יהודי הונגרי שלא הכיר לפני כן את דרך החסידות ובוודאי שלא היה חסיד בעלזא, כשומעו שהרבי נמצא בסמיכות מקום בא עם קבוצה גדולה מחבריו ובני משפחתו להתברך מפה קודשו. הרבי, כך העיד בפניי גרוסברגר, הרים עיניו הטהורות, הביט על כולם ואמר "אתם תשרדו" ("איהר וועלן דער לעבען"), וכל אלה שנכחו שם – כולם! – ניצלו בנס מההשמדה הנוראה.

רבי אהרן רוקח, האדמור מבעלז, מלווה בחסידיו ומשמשיו, בעיר המרפא והנופש מארינבאד, צ'כיה

הרבה עמל וטלטול חווה הרבי הקדוש עד שזכה להגיע לארץ ישראל, בדד מאלפי חסידיו שנותרו "שם", בדד מכל משפחתו הענפה שעלתה על המוקד, וכאן, בארץ ישראל, דווקא בתל אביב, החליט להתחיל הכול מחדש. "הנה שכרו עימו ופעולתו לפניו", ו"זה חלקו מכל עמלו", כי פועליו הנשגבים באותן שנים הינם יתד ופינה לקהילה הענקית של חסידות בעלזא בארץ ישראל, בארצות הברית ובאירופה, קהילה גדולה ומפוארת שבוודאי מסבה לו לרבי, במקומו, בישיבה של מעלה, הרבה נחת ועונג.

כשביקר הרבי הקדוש מבעלזא את ה"אמרי אמת" מגור, תקופה קצרה אחרי הצלתו הניסית, שתקו השניים והביטו זה על זה.

מי יעמוד בסוד שתיקה זו?

לפי עדויות אמר לו הרבי מבעלזא לרבי מגור: הבחורים שלך קידשו שם שמיים.

כך מתוארת בספר פאר ישראל (עמ' רכב) הפגישה הנוראה של שני אריות אלו שראו עולם בבניינו ועולם בחורבנו, ובמסירות נפש התחילו הכול מחדש:

"כאשר הגיע לירושלים האדמו"ר מבעלזא זצ"ל אחרי הצלתו הפלאית נפגש עימו האמרי אמת פגישה נרגשת ביותר. ישבו שני אראלי הדור איש מול רעהו והחרישו… רק מילים ספורות החליפו ביניהם, מילים מרעידות לב אודות החורבן והאסונות הנוראים שניתכו על ראש יהודי אירופה. בסוף שיחתם הפטיר האמרי אמת בקיצור כדרכו בקודש: יש להתחיל את הכל מחדש…".

ובספר בקדושתו של אהרן, ח"א, עמ' תקמד, מובא כך:

"כאשר נפגשו הרה"ק בעל אמרי אמת מגור זי"ע עם הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע לאחר הצלתם המופלאה, אמר האמרי אמת להרה"ק מבעלזא, מובא בחז"ל שלאחר שיוסף התודע אל אחיו, בכו יוסף ובנימין איש על צוארי אחיו, יוסף בכה את חרבן שני בתי מקדש שבנחלת בנימן, ובנימין בכה על אבדן משכן שילה שבנחלת יוסף.

לכאורה תמוה, מדוע לא בכו איש על חרבנו.

מכאן יש ללמוד, אמר האמרי אמת, כי כל אחד צריך להקים מחדש את חורבותיו, לא לבכות, רק לבנות! אם לבכות, זה רק על החרבן של השני, בכי של גמילות חסדים".

פעם אחת ביקר הרב והסופר ארתור הרצברג, צאצא לחסידי בעלז, את הרבי הקדוש וניסה לדבר עימו על בעלז שלפני המלחמה.

האדמור רבי אהרון רוקח מבעלז מגיע למעמד הנחת אבן הפינה לישיבת בעלז. מתלווה אליו ברכב אחיינו הילד יששכר דב, לימים האדמו"ר.

לימים העלה על הכתב חוויות מביקורו את פני הקודש, ובין דבריו כתב:

"הוא דיבר ברצון על סבא שלי, הוא נזכר שהוא היה ה'מורה' שלו כשהיה צעיר, אבל הוא שתק לחלוטין כשהזכרתי את אביה של אמי ואחיה, שהיו תלמידיו עד שנרצחו במהלך המלחמה. הייתי 'מצוברח'. אבל התנהגות מוזרה זו הוסברה לי מאוחר יותר על ידי 'עוזרו הראשי' (כוונתו למשמש ר' שלום פויגל):

האדמו"ר לא אמר פעם אחת מהתפילות שנקבעו (יזכור, קדיש) למען אשתו וילדיו, כי אלה שנהרגו על ידי הנאצים בשל היותם יהודים היו בעלי קדושה עילאית ; הם היו מעבר להבנתנו. כל מילה עליהם שנאמר לא הייתה רלוונטית, ואולי אפילו חילול זכרם".

זיכרונות ארתור הרצברג: Hertzberg, Arthur (2002). A Jew in America: My Life and a People's Struggle for Identity. Harper, San Francisco