זה ה' קיווינו לו !

ט' טבת תשפ"ג. שמונים שנה לחיסול גטו ברנוביץ'.

לדמותו של הרבי הקדוש מסלונים, רבי שלמה דוד יהושע הי"ד זיע"א.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

מקור: "דמויות הוד", הרב אהרן סורסקי, אידישע וועלט פארום, ויקיפדיה, ועוד.

הרבי הקדוש מסלונים צעיר לימים היה, אולם השפעתו על קהלים רחבים הייתה עצומה. הוא נחשב לצדיק מופלא, גאון וקדוש, וגדולי ישראל מכל החוגים העריצוהו והקדישוהו. גם גאוני הדור הליטאים, רבי חיים עוזר ורבי שמעון שקופ, היו עימו בידידות נדירה והעריכו אותו מאוד למרות פער הגילים הגדול ביניהם.

רבי שלמה דוד יהושע היה חתן הרבי מאלכסנדר, הרה"ק רבי יצחק מנחם מנדל, מגדלי מנהיגי הדור, שנהרג בשואה (על הרבי מאלכסנדר ראה כאן).

שיעור קומתו והשפעתו הרבה באו לידי ביטוי בימי הפוגרום בעיירה פשיטיק בשנת תרצ"ו, המאורעות שהשפיעו לרעה על רבים וגרמו לעלייה מוגברת לארץ ישראל.

(על רקע פוגרום פשיטיק חיבר מרדכי גבירטיג את השיר הנורא "העיירה בוערת" – "אונדזער שטעטל ברענט!". מילותיו של השיר הקדימו בכמה שנים את אירועי השואה וכמו חזו מראש את הטרגדיה הממשמשת ובאה. באותה תקופה אירעו פוגרומים בעוד מקומות והיהודים הרבו לשיר את השיר האידישאי הזה, עד שהשלטונות הפולניים ראו אותו כפרובוקציה ואסרו להשמיע אותו.

מילות השיר

ס'ברענט! ברידערלעך, ס'ברענט!

אױ, אונדזער אָרעם שטעטל נעבעך ברענט!

בײזע װינטן מיט ירגזון

רײַסן, ברעכן און צעבלאָזן

שטאַרקער נאָך די װילדע פֿלאַמען,

אַלץ אַרום שױן ברענט.

און איר שטײט און קוקט אַזױ זיך

מיט פֿאַרלײגטע הענט,

און איר שטײט און קוקט אַזױ זיך –

אונדזער שטעטל ברענט!

ובתרגומו של אברהם לוינזון:

שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!

עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ,

בָּהּ רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,

לֶהָבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,

עִקְבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,

הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,

בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,

אֵשׁ הָעֲיָרָה.)

בימי טבח פשיטיק נפלה אימה וחשיכה נוראה על יהודי הסביבה, וגם בברנוביץ היהודית, עיר מושבו של הרבי מסלונים, שררה אווירת נכאים.

הגה"ח ר' שלמה הלל ברזובסקי (אחיו של הנתיבות שלום מסלונים זצ"ל) מתאר במכתבו:

האנשים נראו כצללים. אמי טבח פשיטיק ריחפו ומילאו את חלל בית הכנסת, המועקה בלב כבדה ו"כל פנים קיבצו פארור" עד שלא יכלו לפתוח פה ולהתחיל בתפילה, בחינת נאלמתי דומיה וכאבי נעכר, אך הנה, ירד רבינו לפני התיבה ולקול תפילתו המזעזעת עליונים ותחתונים נפתח סגור הלב והכל התנערו מיגונם והתחילו להתפלל מתוך התעוררות עצומה. במשך שעה ארוכה המשיך בתפילתו המחיה נפשות עד שכל הנוכחים הרגישו איך הוא מסלק ממוחם וליבם את כל רשמי העצב והדכאון של האסון ואת מקומם ממלאת הקדושה של שבת מלכתא.

כאשר פתח אחר כך בקולו הנעים והמלבב מזמור שיר ליום השבת, שכחו הכל לחלוטין מכל מה שאירע בפשיטיק והלבבות מלאו אורה ושמחה של שבת קודש.

בפרוץ המלחמה אמר הרבי "הגואל ממוות וגואל משחת, הגואל ממוות היינו מהיטלר, יגאלנו משחת, היינו מהאסון הרוחני של הסובייטים". בעת שלטון הסובייטים על ברנוביץ הוצמד סוכן נ.ק.ו.ד. מיוחד על בית הרבי כדי לוודא שאינו עוסק בכל פעילות רוחנית ודתית.

ממכתבו האחרון מפולין הדוויה:

"אפשר טעיתי שמה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תלוי בי, וד"ל". החסידים בארץ ישראל עשו עבורו מאמצים כבירים והשיגו לו סרטיפיקט, אולם רחמיו על החסידים מנעוהו מלעשות זאת, וזו כוונתו במילים "אבל מה אעשה כי טפלי תלוי בי, וד"ל". "והרחום ירחם ויראה בצרת עמו הצגים לעומו ונתונים למדרס בפה ובפולין" וכו'.

מאז הכיבוש הנאצי החל הרבי לסבול מרורות. בגטו ברנוביץ זכה להערכה רבה מכולם: פעילי המחתרת השתמשו במרתפו כמחסן נשק וזכו לעידוד ותמיכה ממנו, וחברי היודנראט היו נועצים בו. הוא כיסה את פניו כדי להסתיר את זקנו כי סירב לגלחו, הסתובב בגטו וסייע ככל יכולתו לחולים ונזקקים. הוא המשיך לנהוג כאדמו"ר בעריכת שולחנות, והמשיך ללבוש את בגדיו החסידיים.

בפורים תש"ב נרצחו בברנוביץ 6,000 איש, והטבח השני, ביום הכיפורים של שנת תש"ג, הניס את שארית הפליטה לבונקרים וחפירות, ובין מתי המספר שניצלו מהטבח היה הרבי, שבסיום האקציה יצא ממחבואו ועבר לגטו, שם סבל מאוד.

בתו היחידה, אימו, אחיותיו וגיסיו – כולם נהרגו, גם מחסידיו כמעט לא שרד איש, אבל הרבי לא זנח את עבודת קודשו.

ביום ט' בטבת תש"ג פרץ לגטו כוח שיטור אוקראיני והעביר את השרידים, מאה וארבעים איש (מתי מספר מתוך אלפים שהתגוררו בברנוביץ טרום המלחמה) ובתוכם רבינו למחנה העבודה קולדיצ'בו.

במחנה זה עינו אנשי האס. אס. את האסירים בברוטליות. הם סבלו מרעב ומעבודת פרך ומרביתם עברו שם מוות איטי.

הרה"ח יעקב ליכוביצקי זצ"ל, שריד המחנה שהיה עם הרבי שם עשרה חודשים (נפטר בניסן תשנ"ב), מתאר:

בראותי את פני הרבי לראשונה נדהמתי והזדעזעתי כולי; קומנדנט ממוצא רוסי ושמו סטפניוק לא חדל מלהכותו ולהציק לו.

יום יום נלקח לעבודת כפיה ביער לחטוב עצים ויום אחד נצטווה להכות במגלב על גבו של יהודי אחר והרבי הניף את המגלב אך לא היכה את היהודי ואז הוכה מכות נוראות עד שכל גופו התמלא דם וחבורות.

בשבת קודש אילצוהו הנאצים לעבוד בכפיה תוך איומי ירייה וכדי להינצל הציע עצמו לנשיאת חומרי בעירה והיה מתמהמה בהילוכו, פחות פחות מד' אמות היה הולך, ועל כך היו מכים אותו באלות במכות שיש בהם כדי להמית, אך הוא המשיך בשלו כדי להינצל מהליכה ד' אמות בשבת.

ובליל שבת, עת היו כלואים באורוות סוסים שהוסבו למגורי אדם, מבחוץ שמרו עליהם חיות אדם ומבפנים נשמעו נאקות צללי האדם, היה הרבי לפעמים מתנער ממשכבו באישון לילה ומעיר גם אותי והיינו יוצאים במחול "ישמחו במלכותך שומרי שבת", משל סיים זה עתה את שולחנו הטהור בליל שבת קודש בשטיבל הגדול בברנוביץ.

בפורים שנת תש"ג שמעתי את קריאת המגילה מפי הרבי, שהביא מאיזה מסתור מגילה כשרה, ואז יצא בריקוד, בסתר, אבל בדביקות ובשמחה עילאית ניגן את השיר שהוא הלחין בעצמו:

ואמר ביום ההוא הינה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו, זה השם קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו

ולמחרת היום נכסף הרבי לריקוד פומבי, ואז פנה אל אסירים הנוכרים שכניו, ואמר להם "הבה נתחרה בינינו מי מטיב לרקוד".

נענו הגויים לאתגר ויצאו במחול נלהב ואיך שנפלו שדודים, אמרו "נו, ז'ידים, תראו עכשיו את כוחכם", והרבי יצא במחול חסידי מדהים,

להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך.

כעבור חודשים ספורים הועבר הרבי לעבודת כפיה במפעל לבנים, ומשם, בהשתדלות החסידים היה לנגר ובשבת קודש היה מקבל אישור מחלה מהד"ר זליג לוינבוך.

לימים, בפרקי זיכרונותיו תיאר ד"ר לוינבוך את חייו של הרבי במחנה, אשר תמיד חיוך היה משוך על פניו, וכשדיבר על משפחתו שנכחדה הוא היה מתחיל ניגון מעורר. חבורת חסידים ומעריצים היו מקיפים אותו תדיר והוא הניח תפילין בהיחבא דבר יום ביומו. בפסח לא בא חמץ לפיו ור' יעקב ליכוביצקי שם נפשו בכפו להבריח מעט קמח ולאפות מצות בסדנת המסגרייה שבה הועסק.

בצריף שבו שהה הרבי שכב בדרגש לידו יהודי מארגנטינה. כשראה בחורף שהרבי רועד מקור, נתן לו את מעילו. הרבי היה מוכן לקבל רק אם יוכל להוציא את החוטים שהיה בהם חשש שעטנז, ובעל המעיל הסכים. לפני שהוציאו להורג את הרב וינברג, הוא הוריד מעליו את המעיל כי לא רצה למות על קידוש השם עם מעיל שהיה בו חשש שעטנז.

בימי חג הפסח לא היה הרבי נותן את החמץ לאיש, אלא הניח אותו במקום כלשהו ו"כל החפץ ליטול יבוא ויטול". כמו כן, לפי עדויות, לא נגעל במאכלי טריפות כל אותן שנים.

ביום הכיפורים תש"ד לא יצא לעבודה אלא הסתתר והיה דבוק בקרבת אלוקים באופן בל יתואר.

ביום ו' חשוון, חודשיים לפני מלאות לו שלושים ושתיים שנה, נלקח עם עוד שמונה יהודים להריגה ואמר: "אין בכוחי לעשות דבר רק לומר תהלים", ובפנים קורנות צעד לעבר בור ההריגה.

הרבי הלך למותו בגוף זקוף ובראש מורם ואמר ליהודים שהלכו עימו: "מובא במדרש שהקב"ה צובע את לבושיו בדם ההרוגים על קדושת שמו, וכשמגיע יום הדין לובש אותו פורפורין (=לבוש צבוע)", והוסיף ביידיש: "מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להיות רשום על לבושו של הקב"ה?

ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת, זוכרים בגנזך קידוש השם את הרבי הקדוש ואת כל משפחתו ואת חסידיו, שעלו על מוקד קידוש השם בין ששת מיליון הקדושים שנעקדו ב"שנות ראינו רעה".

ארץ אל תכסי דמם.

יתגדל ויתקדש שמיה רבה.