חיים של מסירות נפש וקידוש ה'

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

חלק א

בימים אלו, ימי צער וחרדה, דאגה ומועקה, מלאו שמונים שנים לעקדת כ"ק מרן אדמו"ר הרה"ק רבי קלונימוס קלמיש שפירא זצוקללה"ה זיע"א על קידוש השם במחנה טרוונקי, 40 ק"מ מלובלין.

האדמו"ר רבי קלונימוס קאלמיש שפירא מפיאסצנא (שני משמאל) עם חותנו האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב מבולחוב במקום מרפא. לצד הרבי מפיאסצנה

שמונים שנה מאז דממה זעקתו של הרבי הקדוש מפיאסצנה, הזעקה הנוראה שהדהדה בגטאות פולניה הגוועת. והימים, ימי "מבצע חג הקציר"; שם צופן שהמציא המוח הגרמני השטני למסע הרג עצום בהיקפו שיצא לפועל מייד אחרי המרד של טרבלינקה וסוביבור. הפיקוד הנאצי שחשש מתרחיש דומה בגטאות נוספים גמר אומר לחסל את שארית הפליטה היהודית, אסירי המחנות שבלובלין וסביבותיה.

על הנסיבות המדויקות של עקדת הרבי הגרסאות חלוקות, אולם קיימת תמימות דעים כמעט מוחלטת שזה קרה ביום השלישי בנובמבר, ה' במרחשוון תש"ד, זאת לאחר שסירב בנחרצות לנצל אישור מיוחד שהושג עבורו בעמל ויזע והעדיף להישאר עם היהודים הסובלים, אלו שמצאו תחת כנפיו נוחם ומרגוע.

קורותיו של הרבי מפיאסצנה לפני המלחמה, בראשיתה ובמהלכה עד לסוף המר, פורסמו במקומות רבים ובשפות שונות. מסכת חייו, דמותו, פועלו והגותו, כבר נגללה ביריעות ארוכות, ודומה שאין מי שלא נחשף להן במידה כזו או אחרת.

במסגרת המפעלים החינוכיים והתיעודיים של גנזך קידוש השם בוצעו פרויקטים מיוחדים לתורתו ופרקי חייו של הרבי; הפקות חינוכיות, ספרותיות ומחקריות ראו אור במהלך השנים על דמותו של הרבי, שהגותו ומורשתו הפכו לסמל. ראויה לציון ערכת הלימוד שיצאה לאור עבור תלמידי בתי הספר; הפקה מיוחדת וחשובה, מלאת תוכן איכותי, היסטורי והגותי, המקיפה את דמותו של הצדיק מכל צדדיה.

הרבי, איש החינוך שהעמיד דורות של ישרי לב ועובדי ה', לא הפסיק לחנך ולהזליף טללי תחייה גם בהיותו הולך בגיא צלמוות, ודברי התורה שרשם במו ידיו בימי אופל וחרדת מוות עדויות אילמות המה לאותה תבערת אש קודש שלא חדלה ללחוש, להבהב ולהבעיר לבבות באש האמונה ועבודת ה' עד הרגע האחרון.

במסגרת זו נדון בחייו ובדברי תורתו של הרבי מפיאסצנה בעמק הבכא, דברי התורה שנשמרו וניצלו בתוך כדי החלב שבהם הוטמנו אוצרותיו של ארכיון עונג שבת, והתגלו בנס לאחר המלחמה במהלך חפירות בניין אקראיות. פרסומם עורר בשעתו התרגשות עזה בקרב עם שרידי חרב בפרט, ובקרב שלומי אמוני ישראל בכלל, ועד היום הדברים שכבר ראו אור במהדורות רבות מעוררים רטט של התרגשות והתפעלות בלבבות. אך קודם לכן נעיין בפרקי "מסירות נפש וקידוש ה' " במשנתו, זו שבאה לידי ביטוי ברבים מספריו וכתביו הק'.

הספר "אש קודש" הינו כמו המשך לשני הספרים שקדמו לו, אלה שבין שתי המלחמות כבשו את עולם התורה בכל אתר והזריחו אור מופלא בחייהם של רבבות.

אם כי הספר "אש קודש", מעצם טיבו וכר גידולו, עוסק רבות בענייני קידוש השם ומסירות נפש, הרי שאנו מוצאים הדים רבים לרגשות קודש של מסירות נפש וקידוש השם גם בספריו הקודמים, אלו שנכתבו זמן רב לפני המלחמה, בשנים שבהן אכן התמודדו יהודי פולין בקשיי פרנסה ותלאות הזמן אבל לא חלמו על תרחיש הבלהות שעתיד להתרגש עליהם בשנות האימה וחרון האף, לא העלו על דעתם שבעוד שנים ספורות יעלו רובם ככולם על מוקד קידוש השם ולא ייוותר כמעט מיהדות פולין המפוארת שריד ופליט.

ציטוטים אלו, טיפה מן הים מאוצר שיחותיו ודברי קודשו, נותנים לנו הצצה קלה למשמעות המובן "מסירות נפש" במשנתו.

"מחשבה של מסירות נפש"

אף המחשבה של מסירות נפש בקריאת שמע לא תהי׳ מחשבה לבדה, רק דמיון וראיה ממש, מוקד האש לעיניך, ואתה קופץ בו לקדש את שמו ית׳. וכמו שהבאנו לעיל את דברי קודש מנועם אלימלך בצעטיל קטן, וידמה ויצייר וכו׳, לא מחשבה לבד רק גם דמות וציור, והוא מחשבה של מסירות נפש שכמעשה בפועל נחשבת, מחשבה של ממש שכל גופך מתרגש ממנה, עד שלפעמים גם גופך ממש מתנענע בפועל מן הקפיצה אל המוקד אשר במחשבתך.

כשיעזור ד׳ ותרגיש ותראה אז תוכח, כי אין זאת מדרגה גדולה (…) אשר תתקשה בה.

(בני מחשבה טובה)

חידה לכל העולם

ומעתה, כל עניינו ומהותו של האיש ישראל אשר הוא חידה לכל העולם, כבר מובנים. המדרש איכה (פ"א) אומר שאומות העולם תמהים ושואלים מה זה שבני ישראל כ"כ נהרגים ונשחטים עליו, וברצונם על קדושת שמו ית' לסקילה, שרפה, הרג וחנק, את עצמם מוסרים, ע"ש, ואם על זה בלבד אתם אוה"ע תמהים, נוסיף לכם אנו תמי' על תמיהתכם והשתוממות עד כדי לדהום על השתוממותכם, למה גם כל חייו של איש ישראל חיים של מסירות נפש הם, לא בלבד כאשר ח"ו יתנסה לכפור באלוקיו מדלג הוא כאיל על המוקד, רק גם כל חייו חיים של ניסיונות הם. מן צאתו מרחם אימו עד נשימתו האחרונה נרדף הוא, כל ראשו לחלי וכל לבו דווי ומן קדוש ישראל אף כחוט השערה לא יזוז, כן הוא כלו וכן הוא כל מהותו, גם דפיקת לבו ונשימת נשמתו מסירות נפש מלאים, לומד הוא את התורה, שומר שבת, מחנך את בניו לתורה וכל שאר עבודתו לד' לא בשטחיות ולא כלאחר יד רק הכל במסירות נפש, ולמה זה אתם אוה"ע תמהים ושואלים עלינו, האם לא תדעו שלא כח פשוט מכחות העולם מתגלה בנו, האם לא תראו שהמטרוניתא עילאה, האשת חיל עטרת בעלה העליון, בנו מלובשת ובקרבנו פועלת, למעלה היא מן העולם, וכל ניסיונות העולם עם כל צרותיו לא יפריעוה ואת מעשי' מעשה ד' לא יעצרו לה.

גם את צווארי מוכן אני להפקיר

ואילו בדרשת שבת שובה הידועה, אותה נשא במסירות נפש ממש מתוך חולי מסוכן שתקף אותו, אמר הרבי:

כאשר התחלתי לעסוק פה בענייני תיקוני שבת, שלחו לי שילשינו עלי בעניין משרת הרבנות שלי. אבל בערים (מלשון "בער") שוטים, בזה הם רוצים להפחידני שאחדל מלעשות תיקונים למצוות ה'? האם רק את משרת הרבנות מוכן אני להפקיר בעד ה'? הלא גם את צווארי מוכן אני להפקיר! האם אין אתם יודעים שאיש ישראל שאומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד מוכן להידקר, להישחט ולהישרף בעד ה'?

בחורי ישראל בני הישיבות – אלה קדושי ישראל

ועתה שנדבת אמריקה פסקה, עומדות הישיבות להיסגר ח"ו וכל היהדות בפולין עומדת ח"ו בסכנה, והם יסוד ועמידת כל בית ישראל. ואיך אנו מתייחסים לאותם בחורים, חיל ישראל ששומרים את כל בית ישראל מאפיסה וכיליון, כמה מעונים וסחופים הם!

כמדומני, אין עם אף האכזרים ביותר, שאף המעונים בהם יתענו כמו שומרי ישראל אלו. אין להם לאכול ולא לישון, לא מלבוש ולא מנוח. אותו עם ישראל רחמנים בני רחמנים יתן לאותם גדולי ישראל שבעתיד להתענות כל כך.

כאשר אני רואה אותם בחורים, מובחר ישראל ותפארתו, כשהם מתייסרים כל כך, תמה אני – למה אין קוראים אותם קדושים, כי הגמ' אומרת "אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" (כתובות ל"ג) מפני שהייסורים שהם בהוה התמידי עוד קשים יותר מן מסירות נפש בפעם אחת, והמה התלמידים עומדים כל כך בניסיון תמידי והאין אלה קדושי ישראל?

(דרך המלך, דרוש על האספה הגדולה של ועד העזרה להצלת הישיבות בפולין וליטא)

מסירות נפש להצלת נפש מישראל

המלחמה הנוראה שהכול ציפו לה אבל הפתיעה בפתאומיותה ובעוצמתה הניסה את הרבי מפיאסצנה לוורשה, והימים, ירח האיתנים של שנת ת"ש. ורשה העיר הגדולה והאיתנה הפכה לעיי חורבות, ורחובותיה החשופים להפצצות הגרמנים מלאו חללים ופצועים.

תוך ימים ספורים נמנו שלושים אלף חללים יהודים כתוצאה מההפצצות האוויריות, ובין הנופלים, למרבה היגון, נמנתה כלתו הצעירה של הרבי, מרת גיטל הי"ד, שנהרגה מפגיעת פגז בחצר בית החולים, שם עמדה כדי לשמוע מה עלה בגורלו של בעלה, בנו היחיד של הרבי, שנפצע קודם לכן.

הכאב היה מר, שכן מאז פטירת הרבנית, שנים ספורות קודם לכן, הייתה הכלה הצדקנית עקרת הבית, שבכישרון וחריצות דאגה לכל צורכי הבית.

באותה שעה שבה הייתה מוטלת כלתו של רבינו כדומן על פני השדה יחד עם דודתה, גיסתו של רבינו הרבנית מרת חנה, בת הרה"ק רבי ירחמיאל משה מקאזניץ זיע"א, שנהרגה יחד עימה באותה התקפה, חש בחור אחד, עלם צעיר מחסידי פיאסצנה, לעבר גופותיהן של הקדושות על מנת להציל מביזה את התכשיטים ושכיות החמדה שענדו על עצמן, ירושת אימהות קדושות לבית קוזניץ אשר ערכם הממוני והרגשי היה רב. הבחור נתפס בידי פטרול נאצי בעוון ביזה, והיה צפוי לעמוד למשפט צבאי מר שתוצאותיו היו ברורות. רבינו, שהיה עסוק באבלו ועדיין עמד לפני קבורת מתיו, ומאידך גיסא היה אפוף דאגה וחרדה לגורל בנו יחידו המוטל פצוע קשה בבית החולים, התעלם מכל ענייניו האישיים ובמסירות נפש שאין לתאר אותה חש למפקדת הגסטפו כדי להתחנן בפני הרשעים על חיי הבחור שציפה למשפטו המהיר. באורח פלא ניצל אז ממלתעותיהם לאחר שנאמר לו ש"העניין ייחקר", ושישוב למחרת.

עם שחר של היום הראשון של החג, לאחר שביקש מתלמיד שיסור לבית החיים וישפוך תחינה על קבר אשתו הרבנית על נפש בנה שמצבו התדרדר משעה לשעה, רץ שוב למפקדת הגסטפו ולאחר זמן מה ראוהו יוצא משם בלוויית הבחור ועיניו קורנות מאושר ושמחה טהורה. הוא זכה להציל נפש מישראל. זו הייתה מסירות נפש במובנה הפשוט.

בליל שבת קודש, ראשון דחול המועד סוכות, עת ישב רבינו למראשותיו של בנו הגוסס, הקדוש רבי אלימלך בן ציון, פתע הרגיש החולה שקרבה שעתו. הוא ביקש מהר יין לקידוש, ותיכף לאחר שקידש על היין יצאה נשמתו בטהרה.

באותה שבת קודש לא ניכרו על רבינו שום אותות עצב ויגון, אולם עם צאת השבת געה בבכי ואמר: אני את המלחמה הפסדתי. יעזור ה' שעם ישראל ינצח את המלחמה.

"אשת חיל" בגיא צלמוות

והנה תיאור משמחת תורה, באותה שנה, במחיצתו של רבינו (מתוך מאמרו של הרב אהרן סורסקי הי"ו).

היינו שם פחות ממניין אנשים, שבורים ורצוצים עד דכדוכה של נפש. ולפתע והנה הרבי ז"ל עובר לפני התיבה ופותח בניגון הידוע של "אשת חיל" נוסח קרלין, בהתלהבות ודביקות יוקד, כדרכו בקודש. הוא האריך בניגון זה למעלה משעה מתוך ערגון וצימאון נפשו המתלהטת שהתפרצה עתה על גדותיה. הוא לא הרגיש באיש, מופשט היה לגמרי מעולם ומלואו, דמעות חמות היו מפכות מעיניו כפלגי מים וצלילי קולו הערב הרטיטו את הלבבות. איש לא מסוגל היה להאמין כי בעיצומם של ימי אבל בנו יחידו שרוי הרבי.

אט אט נמוג הפחד והדיכאון שבקרבנו, שכחנו עולם ומלואו (…) ריחפנו בעולם אחר לגמרי.

חשנו בפועל ממש איך מתייחדת היונה התמה, כנסת ישראל אשת חיל עטרת בעלה בדודה ית' ביום זה, וגם בהסתר פנים כזה. "בואו ונשמח אני ואתם", שמענו את קול ה' בוקע אלינו מבין ערפילי חושך ענן וערפל. איזה הסתר? מה חסר לנו ברגעים אלו, הרי אנו נהנים מזיו השכינה!
אותם רגעי אושר, מפטיר התלמיד, אוד מוצל מאש, חרותים בלבי לנצח. לא אשכחם לעולמים.

על מה חשב הרבי באותה שעה ארוכה ותמימה שבה שר בדבקות ובדמעות שליש את ה"אשת חיל", אז בליל שמחת תורה, בפתחה של אותה תקופה שחורה שבה איבד את כל אשר לו ואשר בסופה מסר נפשו להקב"ה עולה על מוקדה, זאת לא נדע, אבל עשר שנים קודם לכן כבר חקק בדם ליבו את הכוונה שלו באמירת "אשת חיל", דברים מרטיטי לב שאין מה להוסיף עליהם אלא לראותם בלבד:

וְיֵשׁ לִפְעָמִים בְּלַיִל מִלֵּילֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר רוּחֲךָ מִתְרוֹמֵם וּמִתְבּוֹנֵן אַתָּה בִּקְדֻשַּׁת ד' וְיִשְׂרָאֵל, אָז לֹא אֲנָשִׁים פְּרָטִים אַתָּה רוֹאֶה בְּיִשְׂרָאֵל, רַק הַמַּלְכָּה עִלָּאָה הָאוֹר הַמֵּאִיר מֵעֶצֶם קְדֻשַּׁת ד' כְּשֶׁהוּא מְלֻבָּשׁ בְּגוּפִים אֵלּוּ, וּבְנִשְׁמָתְךָ הַיְּתֵרָה כְּאִלּוּ רוֹאֶה אַתָּה בִּסְקִירָה אַחַת אֶת כָּל עַם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהֵם כְּפוּפִים עַד חֶצְיָם תַּחַת סֵבֶל צָרוֹתֵיהֶם, מְיֻזָּעִים וּמֻשְׁחָרִים, מִתְעַנִּים וְגוֹנְחִים, וְעִם כָּל זֶה שְׂמֵחִים וּמְזַמְּרִים וְאוֹמְרִים, רבש"ע, לְךָ אָנוּ וּבִשְׁבִילְךָ אָנוּ סוֹבְלִים, בְּכָל חַיֵּינוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ אֶת מַלְכוּתְךָ עַל כָּל הָעוֹלָם גְּמָלוּךְ, וְחֶלְקֵי הֶאָרַת קְדֻשָּׁתְךָ דַּעְתְּךָ רְצוֹנְךָ אַף עַצְמוּתְךָ כִּבְיָכוֹל בְּכָל הָעוֹלָם נִמְלָא. וְאַתָּה מִתְפַּעֵל וּמִתְלַהֵב מְאוֹד מִן רָאִיתָ נַפְשְׁךָ זוֹ, לֹא שְׁבוּרָה הִיא וְלֹא נִדְכְּאָה עַתָּה נַפְשְׁךָ, אַדְּרַבָּה מֵרוֹמֵמָה הִיא וּמְנֻשָּׂאָהּ בְּגֵאוּת עֶלְיוֹן עַל הַבְּחִי' מַלְכוּת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בַּמָּרוֹם וַאֲשֶׁר בְּכָל יִשְׂרָאֵל אַף בְּךָ, וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת נַפְשֵׁךָ לָשִׁיר לָהּ שִׁירָה וּלְדַבֵּר לד' עָלֶי'. הֵן כְּבָר אָמַרְתָּ אֵשֶׁת חַיִל וּכְבָר עָשִׂיתָ קִדּוּשׁ, אֲבָל עוֹד לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתְּךָ, הוֹלֵךְ אִתָּהּ אֶל הַחַלּוֹן וְעֵינֶיךָ נְשׂוּאוֹת לַמָּרוֹם אֶל הַיּוֹשֵׁב שָׁמַיִם, וּכְאִלּוּ לֹא בִּבְחִירָתְךָ נַפְשְׁךָ מֵעַצְמָהּ מִקִּרְבְּךָ מְזַמֶּרֶת לְד' רבש"ע, אֵשֶׁת חַיִל (כָּזוֹ) מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ, בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְכוּ' (בָּטוּחַ בָּהּ ד' בַּעֲלָהּ כִּבְיָכוֹל כִּי בֶּאֱמוּנָה וּבִמְסִירוּת נֶפֶשׁ אֶת עֲבוֹדָתוֹ הִיא עוֹבֶדֶת וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לוֹ יִתְבָּרֵךְ מַכְנִיעָה וְלְשָּׁלָל לוֹ הִיא מְבִיאָה), גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֵּי', (לֹא בִּלְבַד בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹב לָהּ, רַק) וַתָּקָּם בְּעוֹד לַיְלָה וכו' (גַּם בַּגָּלוּת הַמַּר וְגַם בְּצָרוֹתֶיהָ הַחֲשֵׁכוֹת תָּקוּם) וַתִתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְכוּ' (מִקְּדֻשַּׁת יִת' לְכָל אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל אַף לְכָל הָעוֹלָם תִּתֵּן, לֹא בְּשִׁטְחִיּוּת וְלֹא בְּדֶרֶךְ הַעֲבָרָה, רַק) חָגְרָה בְּעֹז מָתְנֶי' וַתְאַמֵּץ זְרוֹעוֹתֶי' (תּוֹרָתָה וַעֲבוֹדָתָהּ הַכֹּל בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ הִיא, כִּי אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּיַבְשׁוּת וְלֹא כְּשִׁפְחָה נָכְרִית, הֶאָרַת עֶצֶם ד' בָּהּ וְגַם הִיא) טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ, (אֶת טַעַם קְדֻשָּׁתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ גַּם הִיא מַרְגֶּשֶׁת) לָכֵן לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ, (וְזֹאת חֶזְקָתָהּ בְּחֶשְׁכַת צָרוֹת גָּלוּתָהּ) נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, (רבש"ע, מִי מוֹדִיעַ אֶת שִׁמְךָ בָּעוֹלָם אִם לֹא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמִי מְקַדֵּשׁ אֶת קְדֻשָּׁתְךָ אִם לֹא אֲנַחְנוּ בָּנֶיךָ, וְלֹא בְּהֶכְרֵחַ אֶת סִבְלוּתְךָ אָנוּ סוֹבְלִים וְלֹא בְּתוּגָה בִּשְׁבִיל קְדֻשָּׁתְךָ אָנוּ מִתְעַנִּים רַק בְּשִׂמְחָה וּבְהִתְחַזְּקוּת), עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן (שֶׁל חַיֵּי', בְּיָדְעָהּ שֶׁכָּל יְמֵי חַיֵּי' אֶת עֲבוֹדָתְךָ בֶּאֱמוּנָה עָבְדָה וְאֶת שִׁמְךָ הַקָּדוֹשׁ קִדְּשָׁה), פִּיהָ פָּתְחָה בְּחָכְמָה (חָכְמַת ד') וְתוֹרַת חֶסֶד (תּוֹרַת ד' תָּמִיד) עַל לְשׁוֹנָהּ, (וע"ז לֹא אוּכַל לְהִתְאַפֵּק וְנַפְשִׁי שָׁרָה לָהּ), קָמוּ בָּנֶי' וַיאַשְּׁרוּהָ וְכוּ' (וְלֹא אָנוּ בִּלְבַד רַק גַּם) בַּעֲלָהּ (בַּמָּרוֹם) וַיהַלְּלָהּ, הֵן רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל, (כָּל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁגִּלָּה ד' בָּעוֹלָם מְגַלּוֹת אֶת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל) וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה, (כִּי כֻּלָן רַק נִיצוֹץ הֶאָרַת כֹּחוֹ יִת' מְגַלּוֹת וְהִיא אֶת עַצְמוֹ דַּעְתּוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ כִּבְיָכוֹל) אִשָּׁה יִרְאַת ד' הִיא תִתְהַלָּל, (לָכֵן רבש"ע) תְּנוּ לָה מִפְּרִי יָדֶי' (הָקִים אוֹתָהּ מֵעֲפָרָהּ וּתְמַהֵר לְהוֹשִׁיעָהּ מִצָּרוֹתֶי' וְגָלוּתָהּ).

לא שפלות ישראל כשהם בזויים ושפלים אתה רואה עתה, ולא מרחמנות עליהם, ממעמקי נפשך שירת האשת חיל עולה עתה, רק גדלות אתה רואה, הכל בטל אין עולם ואין גשם, מלא כל הארץ כבודו וזהו הכל, השכינה עם אברי' שהם נשמות ישראל, הם העיקר והיא הכל. אני אמרתי אלוקים אתם, וגם אתה עצמך בשעה זו מעט לאחד מבני אלוקים אתה רואה. השכינה כנסת ישראל שוכנת בך ואתה בה, לא עונג ולא שמחה אתה מרגיש בשעה זו רק בטול העצמיות לפי מצבך טהרה ועלי' יותר מערכך ואשריו וטוב לך בזה ובבא.

(חובת התלמידים, מאמר שלישי)

המשך יבוא בעז"ה

'קבלה' שכתב רבינו לחבורת בני מחשבה טובה נוסח הקבלה   ברצון לבי, ותשוקת נפשי רוחי ונשמתי, הנני מקבל עלי את קדושת ועבודת החסידות, כדי שאזכה על ידה לכבס ולטהר את גופי ונפשי, ולקדשם בקדושת הא-ל הקדוש, ולקשרם בעבודתו יתברך ברצון מחשבה דיבור ומעשה, כיתד שלא תמוט. ומעתה בכח התורה שנתנה כח לאיש ישראל להקדיש גם בהמה אף קדושת הגוף, בכח הזה אני עומד עתה לפני ד׳ והנני משעבד מכניע ומבטל את עצמי, גופי נפשי רוחי ונשמתי לעבודתו יתברך. וד׳ שאינו מואס בהקדשת ישראל, לא ימאס גם בי, וישרה את קדושתו עלי, ובכל מקום שאהי׳, ובכל עולם שאמצא, תהי׳ קדושת ד׳ חופפת עלי, ובז׳ ענני כבוד יקיפני, מעתה ועד עולם.   ובכל לבי ונפשי אני מתחנן עתה לפני ד׳, שאפילו אם ח״ו יתגבר יצרי באיזה זמן מן הזמנים, ויכשילני ויפילני על רגע כמימרא ח״ו ברצון, או מחשבה, או דיבור או מעשה, שהן היפך רצון ד׳, גם כן ד׳ ברוב רחמיו לא ימאסני, ולא יוציאני מחוץ לפרוכת קודש הקודשים, כמו שאין בהמת הקדש יוצאה לחולין בשביל בהמיותה, רק בידו הקדושה הפתוחה לקבל שבים, ישיבני אליו בתשובה שלימה, כאשר עם לבבי עתה. כי בלב תמים ובדעה ישרה, אני יוצא מטורא דפרודא ומרשות הסט״א וכל כת דילי׳ שמאסתם ובטלתם ביטול גמור כעפרא דארעא, ואני הולך ונכנס עם כל רמ״ח אברי ושס״ה גידי הגוף והנפש למחנה שכינה.   והנני מקבל עלי מעתה, להשגיח על כל פרטיות מעשי מחשבותי ודיבורי כפי שראוי לאיש שנתקדש בקדושה עילאה, ולא שאהי׳ ח״ו הפקר. וד׳ ית׳ יתמכני בימין צדקו ויורני וידריכני בדרכו דרך הקודש מתוך כ״ט רוחני וגופני, ונזכה אני וכל ב״ב וכל חברי, וכל בית ישראל, לאריכות ימים ושנים טובים שמחים ומאושרים בחסדים טובים חסדים נגלים בעניני גוף נפש רוח ונשמה, ומאירים באור של מעלה, אמן.