חרסון ו"בנותיה" – המושבות החקלאיות היהודיות

לרגל יום ט' כסלו – יום הולדתו ויום פטירתו (לפני 195 שנה) של כ"ק האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, רבי דב בער בן רבי שניאור זלמן.

מאת יעקב רוזנפלד.

חרסון, עיר הנמל הדרום-אוקראינית השוכנת על חופי הים השחור ונהר הדנייפר, נמצאת בראש החדשות בתקופה האחרונה. עיר גדולה זו היא מהנפגעות הגדולות ביותר של מלחמת רוסיה-אוקראינה, וגם בשבועות האחרונים, מאז כבשו האוקראינים מחדש את חרסון, עדיין לא באה אל המנוחה ואל הנחלה, שכן העיר נחרבת ונהרסת מיום ליום כתוצאה מההפגזות הרוסיות העזות אשר כמעט אינן מותירות בה חלקה טובה. מערכת החשמל אינה פועלת בחרסון וגם לא המים, והתושבים נאנקים, ומקווים לטוב.

חרסון, כיום בת שלוש מאות וחמישים אלף תושבים, היסטוריה יהודית עשירה לה, ורבנים בעלי שם חיו בה והקרינו מהודם ומאורם לשעה ולדורות. בחרסון כיהן המלבי"ם הנודע ברבנות במשך תקופה. בחרסון פעלו בתי כנסת רבים אשר חסידים ואנשי מעשה, עובדי ה', תלמידי חכמים ועובדי כפיים היו ממלאים אותם "ערב ובוקר וצהריים".

בית הכנסת ליובאוויטש בחרסון לפני 106 שנה.

לא קלים היו חייהם של יהודי חרסון בשנות קיומה האחרונות של העיר. הם סבלו מאוד בשנות המהפכה ומלחמת האזרחים הרוסית בשנים 1918–1920. בפוגרום של 1905 נבזזו חנויותיהם ובתיהם, ויהודי אחד נפצע קשה ומת מאוחר יותר. באפריל 1919 ערכו חיילי הצבא הלבן של דניקין פוגרום בחרסון. בשנים 1921–1922 פקד את העיר רעב שגבה את חייהם של אלפי יהודים.

ערב פרוץ המלחמה חיו בחרסון כשישה עשר אלף יהודים, רובם נרצחו בידי הנאצים בשנת תש"א–תש"ב. למעלה ממחצית תושבי חרסון, כשמונת אלפים איש, הובלו לכפר הסמוך זלנובקה בחודש אלול תש"א ונרצחו באכזריות.

כשמדברים על חרסון, צריכים לזכור גם את המושבות החקלאיות היהודיות שפעלו בסביבתה. מאה ושלושים שנה פעלו באזור זה המושבות החקלאיות, שחלקן הוקמו ויושבו בעידודו של הרבי הגאון והקדוש רבי דב בער מליובאוויטש, בנו של בעל התניא וממשיך דרכו.

הרבי "האמצעי", כך הוא מכונה בחב"ד, יום הולדתו ויום פטירתו חלים באותו תאריך – ט' כסלו, ולהלן שורות ממפעל חייו באדיבות "מרכז המדיה של חב"ד ליובאוויטש":

רבי דובער המשיך את דרכו של אביו בכל מובן. הוא הפיץ את תורת אביו כשהוא מוסיף לה הרחבה ופירוש. לעיתים, דברים שכתב אביו על פני כמה שורות מתפרסים על עשרות דפים בספריו. הוא היה מקדיש מדי שבת וחג זמן רב לדרוש בפני החסידים רעיונות עמוקים מתורת החסידות (המכונים "מאמרים") והעלה אותם על הכתב במהירות רבה. נאמר כי כאשר היה כותב את השורה האחרונה בעמוד, עוד לא יבש הדיו על השורה הראשונה.

וכמו אביו, הוא לא דאג רק לרוחניותם של עם ישראל, אלא גם לצורכיהם החומריים. הייתה זו תקופה של גזרות קשות על היהודים ברוסיה. נאסר עליהם להתיישב בעיירות מרכזיות, ורק שטח מצומצם – שנקרא בשם תחום המושב – הוקצה עבורם. מכיוון שנאסר עליהם לעשות עסקים מחוץ לתחום זה, המצב הכלכלי הפך להיות בלתי נסבל.

הרבי יצא בקריאה שהיהודים ילמדו עבודת כפיים שממנה יוכלו להתפרנס בכבוד. הוא ביקש כי כל קהילה תקים מקומות לימוד, במיוחד עבור העניים שבקהילה, שם יוכלו הנערים ללמוד מלאכות כמו עבודות בשדה, ברפת וכדומה. הוא אף עודד נערים שלא התאימו ללימוד בישיבה להקצות חלק מיומם ללימוד מלאכה או לעבודה בשדה.

אך לא רק בדברים הסתפק הרבי. הוא ארגן בעצמו מושבות (קולוניות) יהודיות עבור איכרים יהודיים. הראשונה שבהן הייתה במחוז חרסון, שם התיישבו חמישים משפחות, ומושבות נוספות נוסדו לאחר מכן. הרבי נסע לבקר ולעודד את המתיישבים, וכן לגייס כספים עבורם.

בתקופתו גם החלה גזרת הקנטוניסטים, שקבעה כי כל קהילה יהודית תצטרך להסגיר כמה מחבריה לשם שירות צבאי שנמשך 25 שנה. השירות הצבאי נועד "לחנך מחדש" את היהודים ולגרום להם לנטוש את תורת אביהם. הדבר פגע קשות בבריאותו של הרבי, וחסידיו, כמו גם חתנו וממלא מקומו, עשו רבות כדי לסייע לקהילות להתמודד עם הגזרה.

הרבה לפני העלייה הראשונה, בשנת תקע"ה (1815), שלח הרבי קבוצת חסידים אל ארץ ישראל כדי להתיישב בחברון. באותם ימים הייתה הארץ שוממה אך החסידים לא היססו ועלו לחברון, שם אף רכשו בשם הרבי בית כנסת וחלקות אדמה נוספות.

עד כדי כך גדלה אהבתו של רבי דובער לארץ ישראל שבתו, הרבנית מנוחה רחל סלונים, עשתה אף היא את המסע המסוכן כדי להתיישב בחברון.

היא קיבלה את הכינוי "אם היישוב היהודי בחברון".

להלן תיאור המושבות היהודיות שהוקמו בידי "הרבי האמצעי" באדיבות "חב"דפדיה":

המושבות היהודיות בפלך חרסון הן יישובים יהודיים שהוקמו על ידי אדמו"ר האמצעי בשנות תקע"ט–תקפ"ב.

קבלת אישור התיישבות

לאחר הניצחון במלחמה נגד נפוליאון הזמין הצאר הרוסי את אדמו"ר האמצעי וביקש לגמול למשפחת אדמו"ר הזקן על תמיכתם בו במלחמה. אדמו"ר האמצעי ביקש שיאשר ליהודים להקים מושבות חקלאיות בפלך חרסון. הבקשה התקבלה, והצאר שלח אישור להתיישבות.

אדמו"ר האמצעי ביקש מיהודים ומחסידים רבים להעתיק את מושבם למושבות, והבטיח שיבוא לבקרם. באחת השנים הגיע אדמו"ר האמצעי לבקרם, ולאחר מכן שלח את ר' הלל מפאריטש שיבקרם. באחד ממסעותיו בפלך חרסון נפטר ר' הלל בי"א מנחם אב, ומנוחתו כבוד בחרסון.

אחת מהערים שהיו מרכז יהודי ועזרו ליהודים לקיים חיי תורה ומצוות היא העיר ניקולייב, עיר הולדתו וילדותו של הרבי מליובאוויטש.

שדה מנוחה

היישוב הראשון שהוקם נקרא בשם "שדה מנוחה" (סעידע מענוכא, באידיש). ההתיישבות כונתה "שדה מנוחה הגדולה", לאחר שנוסדה גם "שדה מנוחה הקטנה". ההתיישבות כונתה כך על שם בתו של אדמו"ר האמצעי, מרת מנוחה, שנפטרה בצעירותה.

נאמר על המושבות הללו שנבדלו מסביבתן בכך שמעולם לא נראה בהן איכר שיכור – למעט בשמחת תורה – או איכר שמפליא את מכותיו באשתו. אין ספק שהיו להן עוד כמה מאפיינים ייחודיים. תושביהן שבתו בשבתות ובחגים מכל מלאכה והקפידו לקיים חלק ניכר מתרי"ג המצוות גם כאשר העבודה בשדות כבדה עליהם. "בהתקרב הימים הנוראים", כתב למשל מרדכי שמחוני כעבור עשרות שנים, "היה אבא מתחיל לזמזם את התפילות, מכין את הכלים לחריש, את שקי הזריעה, בודק את העגלה אם יש בה כל האבזרים הדרושים, וחוזר על התפילות… בערב יום הכיפורים היו יוצאים לבית הקברות לפקוד את קברי היקרים ולאחר מכן מתכנסים לתפילת יממה שלמה בבית הכנסת. בחג הסוכות היו מקימים סוכה ליד כל בית… עונת הזריעה באביב קצרה הייתה והמאמץ הכרוך בה גדול כי השדות מרוחקים ורבה החרדה מפני הגשמים העשויים לרדת כל שעה ולהפריע את העבודה. כדי לא לבזבז זמן לנסיעות הלוך ושוב היו נשארים כל השבוע בשדה. מקימים חניון וישנים בבגדים בעגלה מחופה. לשדה היינו יוצאים עם הנץ השחר. כשהגיעה שעת התפילה היה אבא מתעטף בטליתו, מניח תפילין ולוחש תפילותיו תוך כדי נסיעה בעגלה… תוך כדי חרישה היה אבא מתפלל בקול רם את תפילת המנחה. רק ב'שמונה עשרה' היה אומר להפסיק ולעמוד על המקום לרגע קל".

(תיאור מעטו של האלוף אסף שמחוני, שמקור משפחתו מהמושבה "שדה מנוחה")

במשך השנים עלו רבות מן המשפחות שם לארץ ישראל והיו לגרעין להתיישבות חקלאית בארץ ישראל.

בכ"ד אלול תש"א ריכזו הנאצים ועוזריהם את 15 אלף יהודי המקום ברפת, הריצו אותם בקבוצות של שישים איש אל התעלה – וירו בהם.

המושבות כיום

המושבות קיימות עד היום, אך מאוכלסות באיכרים רוסיים שרובם אינם מודעים כלל להיסטוריה היהודית ולמשמעות השמות העבריים שנשמרו. "מַאלַה שדה מנוחה" היא שדה מנוחה הקטנה, ו"נגרטוב" היא בעצם הדרך הרוסית לבטא את השם "נהר טוב".