טרבלינקה. שמונים שנה למרד הנועז ולחיסול המחנה, א' מנחם אב תש"ג.

א) הדרך לטרבלינקה – אני מאמין
ב) "רצחו וגם ירשו" – הדיוק הגרמני שבא לידי ביטוי בשדידת רכושם וחפציהם של קורבנותיהם – עד האחרון שבהם
ג) "בית הכנסת"
ד) "בחמת זעם" – תיאור פרטי המרד מפי שרידים

הדרך לטרבלינקה – אני מאמין

קולו הערב של ר' עזריאל-דוד פסטג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית

הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים

הנוראים.

ר' עזריאל-דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול

ומרגש, שסחף את כל שומעיו.

חייו החומריים היו צנועים למדי. הייתה לו חנות גלנטריה קטנה, וממנה התפרנס בכבוד,

אך את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר – מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את

דרכם היישר לאוטווצק, אל בית מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ, אמן

ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. החסידים בסביבתו של הרבי כבר ידעו כי יום

שבו הגיע לחצר ניגון חדש של ר' עזריאל-דוד, הוא יום חג לרבי.

שמי אירופה התקדרו בעננים שחורים, ענני הכיבוש הנאצי. על-אף חוקי האפליה, הטלאי הצהוב

והגטאות, מרבית יהודי אירופה לא האמינו לתחזיות הקודרות. רק מעטים קראו נכון את המפה

ואף הצליחו להימלט מזרועות הכיבוש הנאצי ולהגיע למקום מבטחים.

אחד מהם היה הרבי ממודז'יץ, שחסידיו עשו מאמצים עליונים להצילו. עם כניסת הנאצים לפולין הוברח הרבי לווילנה, ומשם דרך יפן לארצות-הברית.

כעת נדחס ר' עזריאל-דוד, עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך

מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק.

אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים, נדחסו באכזריות על-ידי החיות הנאציות.

קודם לכן הופרדו זוגות זה מזה, ילדים נקרעו מידי אימותיהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני

יקיריהם.

הרכבת יצאה לדרכה. ר' עזריאל-דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני,

עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן, השקיטו במקצת את האווירה. האנשים

עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט.

מול עיניו של ר' עזריאל-דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב של הרמב"ם: "אני מאמין

באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום

שיבוא". הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בליבו, כשהכול

נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי.

ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט-אט

חברה אל המילים עד שהתאחדה עימן. דבקותו של ר' עזריאל-דוד גברה והלכה מרגע

לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל-

על.

הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה

למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את

הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך.

הנעימה המרגשת, עם המילים הקדושות, חברו לאמונה הטהורה שבלבבות ופרצו

מתוכם בשירה גדולה ואדירה. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים,

העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: "אני מאמין… בביאת המשיח… ואף על פי

שיתמהמה".

שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת.

לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל-דוד את עיניו והביט נכחו. עיניו היו

אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד.

"אחים יקרים!", פנה אל הסובבים אותו, "הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית.

זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לא יכלו לה". קולו נחנק

לרגע. "רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי-שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל

את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי האדמו"ר ממודז'יץ, מעניק אני לו

מחצית מחלקי בעולם הבא…".

ר' עזריאל-דוד התרומם על קצות בהונותיו וסקר את ראשי האנשים. כעבור רגע הורמו

שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. "מקבל עליי", אמר

האחד. "מוכן לעסקה", החרה-החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם

של האחרים לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו

מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת.

כעבור זמן התייצב על סף דלתו של הרבי ממודז'יץ בארצות הברית אחד מהשניים.

התברר כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט

מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את

ניגונו של ר' עזריאל-דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי.

הרבי ממודז'יץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר' עזריאל-דוד פסטג בכל העולם כולו. "עם

הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים", אמר, "ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל

את פני משיח-צדקנו".

מקור: שיחת השבוע, צעירי אגודת חב"ד

"אני מאמין"

שיר, הרב אהרן לוי

הסתכל מסביב איך הכל כה ירוק

והיער שותק בבושה.

פה פזורות אבנים כמו נרות נשמה

זו טרבלינקה, עולה לחישה.

כמו שדה שנחרש אחרי הקציר,

כאילו לא צמח מעולם.

ומתוך הדממה פה שרות אבנים

מה קרה בדרך לכאן.

פזמון: אני מאמין… אני מאמין… אני מאמין…

בקרון של בקר בין אלפי אנשים

ושמים שחורים מעליו

הוא התחיל לזמזם

ובלחש ניגן

ובשקט הביטו עליו.

וזולגות הדמעות

ובוכים מלאכים

ופורחות אותיות באוויר,

כש"אני מאמין" מגרונות יבשים

בוקע כמו רעם אדיר.

פזמון: אני מאמין…

וילד קטן שואל את אביו,

אם יכול להיות שלפני –

שנגיע לשם באמת הוא יבוא,

או אולי זה יקרה – –

אחרֵי…

והאבא בוכה:

בן, זה לא משנה

והנה העצים והאש

ואם לא נפגש

אז תמשיך לבקש.

יהודי עד הסוף מתעקש!

פזמון: אני מאמין… אני מאמין… אני מאמין…

ושותקים פה כולם

ושתק העולם

וצמרות העצים דוממות.

ַאל תגעו במשיחי, זועקות אבנים

מאירות עד היום כמו נרות.

ואתה עוד תראה כשיבוא וְיִבנֶה

ויקומו זורעים בדמעה.

ויחיו האבנים וישירו איתו

גם מילים וגם מנגינה.

פזמון: אני מאמין…

עד לא נותר זכר – מחנה ההשמדה טרבלינקה

מאת: סופר וחוקר השואה מר איתמר לוין, גלובס 08.04.2002

ערמת אפר בטרבלינקה

דרך עפר מוליכה בין עצי היער. הרעשים היחידים הנשמעים הם ציוץ הציפורים, הצעדים וקולותיהם של המבקרים. אלמלא קרחת היער, שאליה מגיעים לאחר דקות אחדות של הליכה מהחניון, לא היה דבר מבדיל בין חלקת יער זו לבין עשרות אלפי דונמים אחרים של יערות המעטרים את פולין.

אלא שבקרחת היער ניצבת אנדרטת זיכרון, וסביבה מאות אבנים היוצרות יחדיו מחזה דמוי בית קברות. כאן שכן בית החרושת למוות הידוע בשם טרבלינקה. כמעט קשה להאמין שהשטח הקטן הזה שבין העצים – 600 מטרים אורכו ו-400 מטרים רוחבו, שניתן להקיפו בהליכה מתונה בתוך פחות מחצי שעה – הוא מקום הירצחם של 870 אלף בני אדם. כולם, למעט 2,000 צוענים, היו יהודים.

הנסיעה מוורשה לטרבלינקה נמשכת כיום שעה וחצי; הקורבנות טולטלו לכאן במשך שעות, לעיתים ימים, ללא מזון, מים ואוויר לנשימה. רבים מהם הגיעו ללא רוח חיים. כיום, רק מבקרים מעטים מגיעים לכאן. העובדה שהמחנה נהרס לחלוטין והפך רק לאתר הנצחה גורעת כנראה מהעניין שהוא מעורר.

העולם, הזקוק לסמלים נקודתיים כדי להבין אירועים רחבי היקף ורבי משמעות, בחר את אושוויץ כנקודת הציון של זוועות הנאצים בכלל, ושל השמדת יהדות אירופה בפרט. אתרים רבים אחרים, ובהם טרבלינקה, נדחקו מהזיכרון הקולקטיבי-העממי.

ואולי יש בכך גם מן המעלה: בעוד אושוויץ עמוס מבקרים כל ימות השנה, דווקא השקט של טרבלינקה הוא המעורר חלחלה. קשה כמעט להאמין שציפורים צייצו, העצים לִבלבו והפרחים פרחו גם אז, לפני למעלה מיובל שנים – כאשר מאות אלפי בני אדם, לעיתים לא הרבה יותר מאשר שלדים מהלכים, נדחסו בדרכם האחרונה אל תוך תאי הגזים.

"כיכר המחנה הוצפה בסוכריות"

טרבלינקה היה אחד משלושת המחנות שבהם הושמדו יהודי פולין במסגרת "מבצע ריינהארד", לצידם של בלזץ וסוביבור. המחנה הוקם ב-1942-1941 מצפון-מזרח לוורשה, 4 ק"מ מהכפר הקטנטן הנושא עד היום את אותו שם נורא.

הכניסה לטרבלינקה

כאשר הגיעו ראשוני המגורשים מוורשה לטרבלינקה קידם את פניהם שלט ועליו הודעה בפולנית ובגרמנית: "יהודי ורשה, לתשומת ליבכם! אתם נמצאים במחנה מעבר וממנו תישלחו למחנה עבודה. כדי להישמר ממגפות, עליכם למסור מייד את בגדיכם וחפציכם לחיטוי. זהב, כסף, מטבע חוץ ותכשיטים עליכם למסור בקופה תמורת קבלה. דברים אלה יוחזרו לכם לאחר מכן תמורת הקבלה. למען ניקיון הגוף, על כל הבאים להתרחץ לפני המשך הנסיעה". המקלחות היו, כידוע, תאי גזים.

יעקב וירניק, שהגיע לטרבלינקה ב-23 באוגוסט 1942, ראה מייד ש"השטח היה מוצף בחבילות, מזוודות, מלבושים, ילקוטים, בכל מה שהורידו מעליהם הקורבנות לפני מותם האיום… הכיכר הייתה זרועה בערמות חפצים שונים. מובן מאליו שמיליוני אנשים (לשון גוזמא – א"ל) משאירים אחריהם מיליונים של בגדים, כלי-לבן וכו'. ועם זאת, כל אחד האמין שהוא יוצא לטלטלה, אולם לא למוות, ולקחו, אפוא, איתם את כל הטוב והנחוץ. הילקוטים, המזוודות והשקים היו מלאים. המזון – משובח ביותר.

יהודי אוטווצק ממתינים שלושה ימים בתחנה בדרך לטרבלינקה

"בכיכר טרבלינקה תמצא את כל אשר תאווה נפשך. הכול בכמויות גדולות. בעוברי פעם השגחתי (ב)ערמה גדולה של עטים נובעים, קפה אמיתי וכו'. כיכר המחנה הייתה מוצפת בסוכריות. המשלוחים מחו"ל (מחוץ לפולין – א"ל) הביאו איתם הרבה שומן. אנשים אלה האמינו בלב שלם כי יישארו בחיים".

"שיער הנשים נוצל לייצור גרביים"

מתחילת ספטמבר 1942 הועסקו במחנה 600-500 יהודים. חלקם עסקו בהוצאת גופותיהם של מי שמתו בדרך ובקבורתן, אחרים סייעו בטיפול במגורשים בדרכם לתאי הגזים, וקבוצה אחרת ניקתה את התאים לאחר הרצח. היו אסירים שהוטל עליהם להעביר לקבורה את גופות הקורבנות, ואחרים עסקו בקבורה בפועל. בנוסף לכל אלו, היו קבוצות שהופקדו על הרכוש, ואותן מתאר ד"ר יצחק ארד במחקרו רב החשיבות על "מבצע ריינהארד":

* יהודי הזהב: קבוצה של כ-20 אסירים, רובם צורפים, שענים ועובדי בנקים במקצועם. תפקידם היה לקבל ולמיין את שטרות הכסף, חפצי הזהב והכסף, ניירות הערך ויתר החפצים היקרים שנלקחו מן הקורבנות בדרכם ל"מקלחות".

על קבוצה זו הוטל גם לחפש על גופם של הקורבנות, שמא הוסתרו בהם חפצים כלשהם. אסירים אלו יכלו ליטול לעצמם בחשאי משהו מן השלל (מן הסתם כדי לרכוש מעט מזון חיוני), וגם אנשי הס"ס נזקקו לשיתוף פעולה מצידם, בבואם "להבטיח את חלקם בעושר שנתגלגל במחנה", כלשונו של ארד.

* גוזזי השערות: כ-15 אסירים, רובם ספרים מקצועיים, שגזזו את שערות הקורבנות לפני הכניסה לתאי הגזים. פעולה זו החלה בעקבות הוראה של מפקד המשרד הראשי למשק ומִנהל של הס"ס, אוסוולד פול, אשר – כלשון הפקודה – "הורה לנצל את שיער האדם, הנאסף בכל מחנות הריכוז. שיער אדם זה יושחל על סלילים וייעשה ממנו לבד לצורכי תעשייה. השיער, לאחר שיסורק וייגזז, ינוצל לייצור גרביים לאנשי צוללות ופוזמקי לבד לעובדי הרכבות".

* ממייני הבגדים והחפצים: קבוצה שמנתה 120-80 אסירים, אשר חולקה לקבוצות משנה. אסירים אלו עבדו במגרש המיון, שבו נערמו חפצי הקורבנות, ובמחסנים שאליהם הועברו חפצים אלו. הוטל עליהם לרכז את הבגדים והחפצים, למיין אותם לסוגיהם, לקשור אותם בחבילות של 10 או 25 יחידות, להכין אותם למשלוח ולבסוף להעמיסם על קרונות הרכבות שיצאו מערבה. בין היתר היה עליהם להוציא מתוך הבגדים והחפצים את כל דברי הערך, הכסף, התעודות והתמונות, ולפרום מעל הבגדים את הטלאי הצהוב.

* ה"דנטיסטים": 30-20 אסירים, עליהם הוטל לעקור את שיני הזהב, שיני הפלטינה והשיניים התותבות מפיותיהן של הגופות לאחר הוצאתן מתאי הגזים, ולחפש שוב אם יש חפצי ערך המוסתרים על הקורבנות. כמה מהם הועסקו בניקוי ובמיון השיניים העקורות, ובהכנתן למשלוח לגרמניה.

"על השמיכות נערמים חפצים שונים"

כפי שכבר ראינו, בפתח המחנה ניצב שלט שהכריז שמדובר במחנה מעבר בדרך למחנה עבודה, וכי על המגורשים להתפשט בצריף הקבלה, למסור את חפציהם לפיקדון ולהתקלח. תחילה העבירו עובדי קבוצת המיון את הבגדים והחפצים למגרש המיון, שבו נערמו הררים של ביגוד, נעליים וחפצים מחפצים שונים. כאשר גבר קצב ההשמדה הצטוו הקורבנות עצמם ליטול את בגדיהם וחפציהם, לרוץ בעירום – גם בימי הקור והשלג – אל המגרש, ולהניחם בערמות המתאימות.

קלמן טייגמן היה בין האסירים שתפקידם היה למיין את רכושם של הנרצחים. מייד לאחר שהגיעו לטרבלינקה הופרדו טייגמן ו-200 אסירים נוספים מיתר המגורשים והצטוו לעמוד בצד, בעוד האחרים מתפשטים ונלקחים לתאי הגזים. לאחר מכן הוכנסו טייגמן וחבריו לצריף הריק, שם מצאו – כלשונו – ערמות של בגדים, נעליים, צעצועים ומשקפיים. תפקידם היה לתפוס ערמות של חפצים, ולהעביר אותם בריצה אל החצר.

לאחר מכן, המשיך טייגמן בעדותו ב"יד ושם", היה על האסירים "קודם כול לבדוק שלא יהיה שום דבר בפנים. מצאנו הרבה דברים שם – זהב, תכשיטים, כסף. אנשים תפרו בתוך הבגדים האלה. והיינו צריכים להסיר את כל הכתובות (שמות שעל החפצים – א"ל), את כל הסימנים, ולמיין את כל הדברים האלה, זאת אומרת: קבוצות של מכנסיים לחוד, בדים לחוד וחולצות לחוד, לעשות ערמות גדולות ולקשור אותן בתוך סדינים, חבילות-חבילות כאלה. לקראת ערב או אחרי הצהריים באה רכבת גדולה שוב פעם, והיינו צריכים להעמיס את החפצים על הקרונות האלה".

אוסקר סטרבצ'ינסקי, אסיר יהודי שהועסק בעבודת המיון, סיפר: "הקבוצה שאליה השתייכתי, ובה מאות אחדות של אנשים, מגיעה למגרש ומתחילה בעבודה… על השמיכות ומפות השולחן שנפרסו על האדמה נערמים חפצים שונים, מבדים מתוצרת חוץ וחליפות יקרות ביותר ועד לסתם סמרטוטים… מתוך המזוודות מוציאים אנו דברי גלנטריה, קוסמטיקה, סבון, גפרורים, תרופות.

נדמה שאין חפץ בעולם שאין מוצאים אותו כאן בכמויות גדולות, מכל הסוגים, מן השימורים היקרים ביותר ועד לתפוחי אדמה מעטים שהביאו עימם יהודים עניים. החפצים הממוינים מועברים באופן שוטף לקצה המגרש, שם הם נערמים, קומות-קומות. מקום מיוחד תופסות המזוודות לחפצי ערך שלתוכן מוכנסים כלי זהב, שעונים, טבעות, יהלומים. עיקר דברי הערך הם טבעות נישואין. יש גם כמויות גדולות של מטבע זר, דולרים בשטרות ובמטבעות, לירות שטרלינג ומטבעות זהב רוסיים. כסף פולני נאסף כאן בערמות גדולות.

מדי פעם בפעם באים למגרש אסירים מ'יהודי הזהב', ונוטלים עימם למקום עבודתם מזוודות מלאות חפצי ערך וכסף, ובמקומן משאירים את המזוודות הריקות שהביאו איתם. גם הן מתמלאות תוך זמן קצר… המגרש כולו עושה רושם של שוק, לכלי המטבח ולבקבוקים יש מקום מיוחד. בין כלי המטבח יש כלי ניקל או אלומיניום – מן היקרים ביותר ועד לסירים שבורים וישנים".

"להפריד בין שיניים תותבות לטבעיות"

סאת ייסוריהם של מאות אלפי הקורבנות לא תמה גם לאחר שנחנקו בתאי הגזים. בדרכן של גופותיהם למנוחתם האחרונה, ביקשו הנאצים להפיק מהן כל רווח אפשרי. כאן נכנסו לתמונה ה"דנטיסטים", שהצטוו לעקור את השיניים התותבות לסוגיהן, אפילו אם משמעות הדבר הייתה עקירת הלסת כולה. יחיאל רייכמן סיפר במשפט דמיאניוק:

"כל פעם שהגיע טרנספורט של אנשים, שכעבור כמה דקות היו מתים, קראו לנו. היינו יורדים למטה. שם היו קערות רבות, זו על גבי זו, וסידרו אותנו בקבוצות של שישה איש על כל דרך (המובילה מתאי הגזים אל בורות הקבורה – א"ל). אם הייתה יותר מדרך אחת, יותר מנתיב אחד, לקחו שישה כפול שניים או כפול שלושה.

וכך הייתה העבודה. הראשון היה עומד. לפניו קערה עם קצת מים, והוא היה צריך לבדוק את נושאי האלונקות, האם יש לגווייה שיניים תותבות… אם כן, היה מוציא אותו (את נושא האלונקה שעליה הגופה – א"ל) מתוך שורת הרצים ועוקר את השיניים, על מנת שלא יעכב את האחרים, וכך גם השני… כל אחד מהשישה. יצא כך שכל השישה ביחד היו צריכים לבדוק את כל הגוויות שנושאי האלונקות העבירו על פניהם.

נושאי האלונקות רצו עם המתים, והם היו מעוניינים להיפטר מהר ככל האפשר מעקירת השיניים, משום שאסור היה להם להניח את המתים על הארץ, אלא היו צריכים להחזיק באלונקה כל הזמן… והיו מקרים שאנחנו הדנטיסטים קיבלנו מכות על כך שהשארנו שיעבירו גווייה על שיניה התותבות. אפילו אני קיבלתי פעם 25 מלקות.

…כאשר לא היו טרנספורטים, היינו בסדנה שלנו (חדר בצריף שהיה צמוד לתאי הגזים – א"ל) ושם הייתה עבודה. היינו צריכים להפריד בין השיניים האלו התותבות לבין שיניים טבעיות, ועוד היו לפעמים בתוך הכתרים של השיניים מוסתרים דברי ערך כמו יהלומים. נוסף לכך, היינו צריכים לנקות היטב את שיני הזהב, שיהיו צחות, וכל שבוע היינו מוסרים מזוודה עם זהב, שהערכנו בכ-10 ק"ג זהב כל שבוע".

בין "יהודי הזהב" היה אברהם לינדווסר, איש ורשה, שסיפורו במשפט אייכמן היה מזעזע במיוחד. איש ס"ס הוביל אותו לבאר שליד תאי הגזים. "על יד הבאר עמדו שתי קערות עם שיני זהב, וגם מלקחיים להוצאת שיניים. ציווה עליי לקחת מלקחיים, ועל יד הקבינות (תאי הגזים – א"ל) להוציא מהגוויות שיניים".

לינדווסר מילא משימה נוראה זו במשך כחודש וחצי, "עד שהכרתי פעם את אחותי מתה". אז ביקש ממפקד הקבוצה, ד"ר צימרמן, שיעביר אותו לעבודה בתוך הצריף של "יהודי הזהב", שם עסקו האסירים בהפרדת הסתימות (הן של זהב והן של פורצלן) מן השיניים. לינדווסר העריך שמדי שבוע יצאו מטרבלינקה שתי מזוודות שהכילו 10-8 ק"ג של שיני זהב כל אחת. הוא גם סיפר שהזהב, הכסף ודברי הערך נשלחו מהמחנה במכונית משוריינת או בקרון רכבת מיוחד, בליווי משמר של אנשי ס"ס גרמנים ואנשי כוחות העזר האוקראיניים.

הגרמנים לא זלזלו בשום חפץ. אלכסנדר קודליק סיפר כי הועסק במשך שישה חודשים, 10 שעות ביממה, במיון עטים נובעים עשויים זהב. שמואל רייזמן הועסק במשך שלושה חודשים במיון משקפיים. הוא גם מספר על פקודה שהגיעה יום אחד להוציא מתוך סיכות הנשים את האבנים המלאכותיות וחסרות הערך, ולשלוח לגרמניה את המתכת בלבד.

רייזמן היה חבר בוועד חשאי של אסירים אשר שם לו למטרה לתעד את המתרחש בטרבלינקה. לפי רשימותיהם נשלחו מטרבלינקה 15 קרונות עמוסים שיער נשים, 248 קרונות של חליפות, כ-100 קרונות טעוני נעליים, למעלה מ-40 קרונות ובהם ציוד רפואי ותרופות, 12 קרונות ובהם מכשירי מלאכה קטנים, 260 קרונות שעליהם הועמסו כלי מיטה, מאות קרונות של חפצי לבוש שונים, ועוד 400 קרונות ובהם חפצים שונים כגון כלי שולחן, עגלות ילדים, ארנקי נשים, מזוודות, מטריות, עטים נובעים, משקפיים, מכשירי גילוח ועוד ועוד. בסך הכול, הוא אומר, הוצאו מטרבלינקה 1,500 קרונות עמוסי חפצים.

הפולני פרנצישק זאבצקי, שעבד בתחנת הרכבת של טרבלינקה, הסיק שלאורך הזמן שבו פעל המחנה עברו בתחנה למעלה מ-1,000 קרונות עמוסים בחפצי הקורבנות. ארד מציין כי הערכה זו קרובה לנתונים המופיעים במסמכי ההנהלה הכללית של הרכבת באזורי המזרח, ולפיהם שלוש רכבות ובהן 153 קרונות עמוסי בגדים יצאו מטרבלינקה בין 9 ל-21 בספטמבר 1942. ארד מניח כי הבגדים תפסו שליש מנפח הרכוש השדוד, ולפיכך אמורים היו לצאת מטרבלינקה בתקופה זו – שבה נרצחו שליש מכלל קורבנות המחנה – 450-400 קרונות עמוסי רכוש שדוד. מכאן, שרכושם של כל הנרצחים תפס 1,350-1,200 קרונות.

מסיכות נוי עד סמרטוטים

בינואר 1944 שלח מפקד "מבצע ריינהארד", אוידלו גלובוצניק, דו"ח מסכם למפקד הס"ס, היינריך הימלר, על הרכוש שנשדד במהלך המבצע בשלושת המחנות. היו שם 2.9 טונות של מטילי זהב בשווי 8.41 מיליון רייכסמארק; 18.7 טונות כסף בשווי 749 אלף רייכסמארק; ו-15 ק"ג פלטינה בשווי 77 אלף רייכסמארק. במזומן נשדדו למעלה ממיליון דולר אמריקני (2.7 מיליון רייכסמארק), 2.45 מיליון רובל סובייטי (245 אלף רייכסמארק) ו-119 אלף פרנק שווייצרי (692 אלף רייכסמארק).

בין התכשיטים והחפצים האחרים בולטים 15,883 טבעות זהב משובצות, 13,458.62 קראט של יהלומים, 2,947 סיכות נוי מזהב, 114.20 ק"ג של פנינים, 3,240 ארנקי כסף, 1,315 תיקי מסמכים, 2,343 שעונים מעוררים, 6,943 שעונים מעוררים הזקוקים לתיקון, 29,391 זוגות משקפיים, 60,125 שעונים מסוגים שונים (כנראה תקינים) ו-103,614 שעונים רגילים שיש לשלוח לתיקון. בתחום הטקסטיל מדובר היה ב-1,901 קרונות מטען עמוסי בגדים, בגדים תחתונים, מצעים וסמרטוטים. לבסוף בא הסיכום:

* כסף בזלוטי פולני וברייכסמארק – 73,852,080.74 רייכסמארק.

* מתכות יקרות – 8,973,651.60 רייכסמארק.

* מטבע זר בשטרות – 4,521,224.13 רייכסמארק.

* מטבע זר בזהב – 1,736,554.12 רייכסמארק.

* תכשיטים וחפצי ערך אחרים – 43,662,450.00 רייכסמארק.

* טקסטיל – 46,000,000.00 רייכסמארק.

* סך הכול: 178,745,960.59 רייכסמארק, שהיו אז 71.5 מיליון דולר – כ-750 מיליון דולר בערכים ריאליים.

יהודי יוגוסלביה מעמיסים חבית מים על הרכבת שתיקח אותם לטרבלינקה

שמע ישראל

"כשסגרנו את הדלת וריפדנו עם החול, התחיל תהליך הזרמת הגז… תרשו לי רק להסביר

מה ששמעתי לפני שפתחתי את תאי הגזים. זה מזעזע. כשהקורבנות היו בפנים,

הראשונים לא ידעו איפה נכנסים, לא ידעו מה מצפה להם בפנים. אבל שכבר התמלא

התא התחלתי לשמוע מצד שני בכי איום, צעקות איומות, 'מאמה טאטה' – אמא אבא.

שמות של ילדים.

היה חושך בפנים. לא ראו שום דבר…

הצעקות היו איומות, הבכי היה איום. מאמה, טאטה… שמע ישראל, וככה

זה קרה.

שמעתי לרבע שעה… אחרי עשרים רגע השתתק הכל והתחלתי לשמוע גניחות של

אנשים, ואז לאט-לאט הכל השתתק".

מקור: אני מאמין, מ' אליאב

ה"לזרט"

ציור "בית החולים", אליו הופנו חולים וקשישים בעורמה, ישר אל מותם ביריות לתור הבור.

"הלאזארט שם הייתה כניסה וקודם היה בור. הבור הזה היה מכוסה עם הגדר. אם אני

מסביר את עצמי טוב. מוקף עם הגדר. הייתה כניסה, למעלה התנוסס דגל עם הצלב

האדום ובחוץ עמד יהודי… עם מעיל עור ומגפיים עם קסקט וסרט של הצלב האדום. זה

כאילו שבאים לבית החולים. 'לאזארט' מין בית חולים בגרמנית… מרפאה אם אני לא

טועה… ושם היו נכנסים לתוך מן חדרון, אם נקרא לזה כך, אין לי מילה להשתמש בה.

עמד שם שולחן וכאילו כיסא. ישב שם עוד יהודי, כאילו שהוא רושם, לא זוכר במה…

מהחדר הזה, שוב פעם, זה לא חדר, זה פינה, גם כן היה מגודר עם אותם ענפים שלא

יראו. מהצד הוציאו אותם לשפת הבור, ובשפת הבור עמדו שם אנשי אס.אס. את

'האמריקנרו'. כך קראתי לו, ועוד אוקראיני וירו באומללים האלה, והם התגלגלו ישירות

על האש, לתוך הבור הזה. בהתחלה אני חושב… היה שמה זבל והזבל בער… זו הייתה

המזבלה והמזבלה הזאת הייתה בוערת יום וליל… ושם הקורבנות נפלו אחרי שירו בהם,

על המזבלה"…

עדות, צ'ארני, פרוטוקול משפט דמאניוק

"בית הכנסת בטרבלינקה" עדות ל' פיינגולד

ממאות אלפי היהודים מכל ארצות אירופה, הכבושות בידי הנאצים, שהובאו בעורמה

לטרבלינקה, שם נחנקו ונשרפו, זכו עד עתה להישאר בחיים שלוש מאות יהודים. אכן,

אלו ניצלו, אולם חייהם בקרבת בתי החנק שקולים כנגד כל מיתה משונה. אלה הם

בחורים בריאים וחזקים, שהוטל עליהם לחיות עד איבוד כוחותיהם. גם להם אין מפלט

מגיהינום זה, גדר התיל מחושמל. לא נשאר להם מוצא אחר, בלתי אם לעבוד על פקודת

הס.ס. בשריפות הגופות, בסיד ובנזין, ובסידור דברי הנחנקים.

בכל יום בשעה מוקדמת של בוקר, מוציאים שלוש מאות הצעירים מהחורים שניתן להם

השם "צריף", וכך הם עובדים כשהשוטים של אנשי הס.ס. מצליפים על גביהם עד זוב

דם, עד חשכה. הגשם חודר ל"צריפים" דרך הגג הפרוץ, שוטף את הפצעים. העיניים

רואות מבעד למעטה החשכה את כל הגופות המתות, אשר אך זה היו בחיים. באוזניים

מצלצלת הזעקה המחרידה של האם שהספיקה לבקש מבנה, אחד ה"מאושרים" מבין

השלוש מאות: מנחם בני יחידי, זכור לומר קדיש אחר אמך, כל עוד תחיה… ואף

תשובתו של מנחם נשמעת כאן בצלילות איומה. הנה הוא עושה מלאכתו עם חבריו,

כששפתיו מדובבות בלי הרף: יתגדל ויתקדש שמיה רבא!…

השמש נוטה לערוב. עצי טרבלינקה עוטפים צל כהה הנופל על צריפי העץ הלבנים

ומבהיקים בקרני האור האחרונות. העבודה נגמרה זה עתה, והבחורים זבי-דם, שבורים

ורצוצים, צמאים ורעבים הוחזרו לצריפיהם. אין כוח להוציא אנחה, הראשים מורדים

– כמתביישים להסתכל אחד בפני רעהו.

מנחם קופץ לפתע מהמיטה, מכסה ראשו בידיו ומכריז: יהודים! דומני כי שבת קודש

היום, אכן שבת קודש היום! הכול שותקים, קופאים, כאילו אין בכוחם להגיד ולשמוע כי

שבת היום, אך מנחם פותח: מזמור שיר ליום השבת…

כהרף עין מתרוממים כולם ממיטותיהם, מתחילים אף הם באמירת "מזמור שיר ליום

השבת". אך מנחם מפסיק פתאום, כאילו נזכר במשהו. הוא מוציא מתחת לכותנתו שני

נרות קטנים וגפרור, מעמידם על הרצפה ומדליקם.

מנחם מצמיד מבטו לזוג השלהבות. הכול ניצבים סביב הנרות, מכסים את ראשיהם

בידיהם ומסתירים בגופיהם את הנרות, למען לא יבקיע אורם החוצה. מנחם מכריז

בהתלהבות: חברים שבת היום! הבה נקבל את השבת כהלכתה!

והנה מפנה מנחם את פניו כלפי מזרח ופותח בקול נוגה, כשהבחורים אומרים אחריו:

לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה… קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק

הבכא…

המתפללים משקיעים עצמם בתפילה. כל מה שנשאו בלבותיהם השבורים בימי האימים,

כשלנגד עיניהם נרצחו ועונו רבבות מאחיהם, כל הדווי והחרון שנצטברו במשך שבועות,

כל זה מצא פורקן-מה בתפילת קבלת-שבת של הנידונים למוות. המקום שבו התפללו,

נתקדש פתאום ונהפך לתוכן יחיד של חייהם. אותה שעה שכחו הבחורים את סביבתם

וזכרו רק את בורא עולם. לפניו שיטחו עכשיו זעקתם, זעקה והבטחה כאחת, להוסיף

ולהאמין בייחודו, על אף הטומאה והרשע האופפים אותם. בתפילתם אמרו קדיש אחר כל

אותם מיליוני הקדושים והטהורים שהומתו לעיניהם על קידוש השם.

מאז נהפך הצריף לבית כנסת.

המרד הנועז וסופו הטראגי

באוגוסט 1943 (א' מנחם אב תש"ג) הצליחו אסירי מחנה טרבלינקה, ברוב תושייה ושיתוף פעולה, לזרוע הרס במכונת ההשמדה ולהימלט אל חירותם. סיפור המרד ההירואי בטרבלינקה אינו מוכר לרבים, ולא זכה לתהילה דומה לזו של המרידות בגטאות או באושוויץ.

הראשונים שניסו להשכיח ולמחוק את דבר המרד היו מפקדי המחנה הנאצים, שהתביישו בכישלונם. האסירים הוותיקים שהיו אחראים על תפעולו של המחנה החלו לשים לב כי המשלוחים הולכים ומתמעטים. השמועות על תבוסה של הגרמנים באפריקה החלו נפוצות. אולם המשרפות עבדו בשיא כוחן, ומכונת ההשמדה המשיכה במרץ.

האסירים חשו שהקץ קרב. הם הבינו היטב כי במהרה יחסלו הגרמנים גם אותם ואת המחנה כולו. תשתית המחתרת, שהייתה רדומה, התעוררה לפעולה מיידית. מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה במחנה ונקמה בנאצים. בראש ההתארגנות עמד זקן המחנה, אלפרד גלבסקי, והיא הורכבה רובה ככולה מהקאפואים של המחנה.

המרד אורגן ותואם תוך מידור משתתפיו, רק מספר יודעי סוד בכל יחידה היו שותפים לתוכנית המלאה.

בעת פרוץ המרד נראה שהיו כ-60 מפקדי אזור מתוך כ-1,500 אסירים שהשתתפו במרד, אשר לכל אחד מהם ניתן תפקיד. תאריך היעד נקבע ל-2 באוגוסט 1943. חום כבד שרר בטרבלינקה באותו יום. גלבסקי פיזר את האסירים לאחר מסדר הצהריים, וקבוצה של ארבעה אנשי אס אס ו־16 שומרים אוקראינים יצאה מהמחנה כדי לרחוץ בנהר הבוג. באותו זמן חיבל רודק לוברניצקי, האחראי על המוסך, במשוריין שחנה סמוך למוסך והוציא אותו מכלל פעולה. אחר כך הוציא לוברניצקי מהמחסן גרזינים ומספרי תיל וחילק אותם לאחדים מחברי המחתרת. בשעה 14:00 נכנסו אסירים למחסן הנשק, לאחר שדאגו להסיח את דעתו של הקצין התורן, וארזו בשקים רובים, אקדחים, רימוני יד ותחמושת. את השקים העבירו דרך החלון למוסך, שם חולק הנשק לחברי המחתרת. במקביל מילא האסיר האחראי על חיטוי המחנה את מכל החיטוי בבנזין והחל להתיזו על הצריפים, כדי להציתם. אלא שאז השתבשה התוכנית. איש האס אס קורט קיטנר נראה מסתודד עם קאפו שהיה ידוע כמלשן.

כשנפרדו תפס קיטנר את אחד האסירים שהסתובב במקום עם שטרות כסף בכיסו. ראשי המחתרת חששו כי האסיר יחשוף את תוכנית המרד, ולכן החליטו להרוג את קיטנר. צעיר מוורשה בשם ולבנצ'יק נשלח לירות בקיטנר, אך הוא לא נהרג והצליח לברוח. הדבר אירע סמוך ל-16:00, והירייה הציתה את המרד מוקדם מהשעה היעודה.

במחנה החלו להישמע יריות ופיצוצים, הצריפים הוצתו באש וגם מחסן הדלק הוצת וגרם להתפוצצות עצומה. בשלב זה יצאו העניינים מכלל שליטה. השומרים האוקראינים החלו לירות באסירים, ואלה השיבו אש מנשק קל, השליכו רימונים והחלו להימלט אל האזור הדרומי של המחנה בכוונה לפרוץ את הגדרות.

באותו זמן ניתנה פקודת ההתקוממות גם במחנה העליון. היהודים התנפלו על השומרים האוקראינים באתים ובקלשונים. אחדים מחברי המחתרת פרצו לחדר המשמר, נטלו נשק ותחמושת והשיבו אש לעבר האוקראינים. אסירים אחרים הציתו את הצריפים. כשגברה המהומה פנו האסירים לגדר הדרומית במטרה לפרוץ אותה ולהימלט.

המרד העמיד את מפקדי טרבלינקה במצב מביך ביותר. הם ידעו כי אם ייוודע דבר קיומו תחוסל הקריירה שלהם, ועל כן עשו כל שביכולתם כדי להצניעו. ואכן, מידע על המרד אינו מצוי בארכיונים הגרמניים מהתקופה, ובדיווח של מפקד המחנה פרנץ שטנגל נטען כי עד השעה 18:00 דוכאה ההתקוממות וכל המתקוממים נתפסו או נורו. המציאות בפועל הייתה הפוכה לחלוטין. אומנם רבים מהאסירים נורו ונהרגו במהלך ההתקוממות, אך כמחצית מ־850 האסירים שהיו כלואים במחנה באותו יום הצליחו לפרוץ את הגדרות ולהימלט. כמאתיים מהבורחים נתפסו אומנם על ידי הגרמנים, נרצחו על ידי איכרים פולנים או הוסגרו על ידם לגרמנים, אולם בסופו של דבר כ-70 מהאסירים שנמלטו זכו לראות את הרייך השלישי במפלתו. על אף הנזק שנגרם למחנה בעקבות ההצתות הוא המשיך לתפקד, אם כי במתכונת מצומצמת הרבה יותר. במחנה נותרו כמאה אסירים שלא ברחו בשל פחד או בשל חולשה.

פרנץ שטנגל ניצל אותם לטובת שיקום המחנה ותפעולו, וכך הצליח לשוות למקום אופי פעיל. לקראת סוף הקיץ הגיעו לטרבלינקה שני משלוחים מגטו ביאליסטוק ובהם כ־8,000 יהודים. אלה היו הנרצחים האחרונים במחנה, ואחר כך עמד בית החרושת למוות ממלאכתו המזוויעה. בסתיו 1943 פורק המחנה לגמרי.

האסירים המעטים שנותרו בו נורו למוות וגוויותיהם נשרפו. המרד בטרבלינקה היה אחד מניסיונות ההתקוממות המוצלחים של היהודים נגד הנאצים.

בעיצומו של הרצח ההמוני הצליחו אסירים שהוחזקו בתנאים בלתי אפשריים לגבור לזמן מה על הרוצחים ולהימלט. זהו הישג הרואי שראוי כי ייחרת בזיכרון לצד תיאורי הגבורה האחרים של מי שהתנגדו למכונת המוות הנאצית.

(מקור: מגזין ההיסטוריה "סגולה")

יהודים ברכבת לטרבלינקה

צריף עץ בטרבלינקה

עובדי כפייה בטרבלינקה

כיתוב על סידור שנמצא בכפר קטן הסמוך לטרבלינקה. (תוכן הכיתוב: אבי שבשמיים נקום את נקמת בתי הקטנה שרה לאה ואת נקמת אשתי שיינדל, משה קאמינקע, טרבלינקה.)