ככלות ימי השלושים לפטירתו של האדמו"ר מטשחויב שינווא – רבי חיים יוסף משה קנר זצ"ל, נשיא ת"ת "תורת אמת"

בכ"ט בניסן ה'תשפ"ג הסתלק לבית עולמו האדמו"ר מטשחויב שינווא חיפה – רמת שלמה, רבי חיים יוסף משה קנר זצ"ל, בנו של רבי אברהם אביש קנר, האדמו"ר מטשחויב.

מאת: דבורה סורסקי

בערב חג החנוכה ה'תשפ"ג, במסגרת מיזם "מנגד תראה: קפריסין – התחנה האחרונה" ב"גנזך קידוש השם", נערך עימו ריאיון, בהשתתפות בנו האדמו"ר הרב יששכר יואל שליט"א. בעדותו גולל האדמו"ר את קורות המשפחה בימי הזעם ובגולת קפריסין, מזיכרונותיו כנער בן שבע עשרה שנים. פיסות מגדלותו של אביו כקברניט תופסות מקום נכבד בזיכרונותיו.

בשורות שלפניכם, שנשזרו בהן עדות זו ופרטי מידע נוספים, מתבהרת תמונה של חיים יהודיים פועמים ומתגלים פרקים במנהיגות, ביכולת בחירה ובאמונה בלתי מעורערת, בתקופת ההעפלה ובימי גולת קפריסין.

האדמו"ר מטשחויב-שינווא, רבי חיים יוסף משה קנר

"וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ": רבי אברהם אביש קנר, האדמו"ר מטשחויב

פרקים בהנהגה ובמנהיגות, באמונה רציפה בטלטלת סערות הימים

• "כל משבריך וגליך": אסון מפקורה

"קראתי את הספר 'אהל קדושים' כי במילה 'אהל' ישנן האותיות 'לאה' משמות בתי הקדושה לאה פיגא ז"ל הי"ד" (רבי אברהם אביש קנר, אהל קדושים).

מֶפְקוּרֶה – נצרבה בתודעה כשם נרדף לאסון טביעתם של למעלה משלוש מאות מעפילים. מסע הדמים החל ביום 3 באוגוסט 1944, שבו הפליגו בשיירה מנמל קונסטנצה שברומניה שלוש ספינות רעועות אל הים השחור: "בולבול", "מורינה" ו"מפקורה", ועליהן יותר מאלף מעפילים.

בחמישה באוגוסט, זמן קצר אחרי חצות, לאחר שלא נענתה לאיתות העצירה, נורתה ה"מפקורה" בירי ממוקד אל הנוסעים.[1] עם פגיעתה נותרה הספינה ללא קברניט – רב החובל וצוותו נטשו אותה בסירת הצלה, האש פשטה בה והיא שקעה במצולות. חמישה נוסעים שרדו.

ה"בולבול" אף היא קיבלה הוראה לעצור, אולם לאחר שזוהתה המשיכה במסעה. טלטלותיה לא תמו בזאת: בשל סערה שהתחוללה בים עגנה האונייה בנמל "איגניאדה" המרוחק, משם הועברו הנוסעים דרך היבשה לאיסטנבול.

ה"מורינה" הפליגה ללא תקלות והגיעה בשלום לאיסטנבול. עולי שתי הספינות הגיעו מטורקיה לארץ ישראל.

חוקרי הפרשה מתדיינים על צוואר מי מוטל הקולר: האם הסובייטים אשמים בטביעתה של ה"מפקורה", או שמא הגרמנים?[2]

בניצולי האונייה: האדמו"ר מוויז'ניץ, רבי משה יהושע הגר – בעל ה"ישועות משה" – וגיסו רבי נפתלי חיים אדלר, שעלו לאוניית "מורינה" שלא כמתוכנן; הרה"ג יצחק יעקב וייס – בעל ה"מנחת יצחק" – שאיחר את ההפלגה בשל תקלה; הרב חיים דרוקמן זצ"ל, שאיחר בעלייתו לאונייה.

מימי הים השחור הושחרו מטובי בניה של יהדות רומניה, משמנה ומסולתה. בנספים – קבוצת יתומים שהוחזרו מטרנסניסטריה; הרבנית הניה פרידמן – אחות האדמו"ר רבי אליעזר הגר, ה"דמשק אליעזר" מוויז'ניץ, שהצליח בדמים מרובים להשיג עבורה כרטיס להפלגה; הנערה לאה פייגא קנר, בתו הבכורה של האדמו"ר מטשחויב.

"חייב אדם לברך על הרעה בשמחה כשם שמברך על הטובה", כך כותב האדמו"ר מטשחויב, אביה השכול של לאה פייגה, בהקדמה לספרו "אהל קדושים", וביטוי לאסונו נתן גם בשם הספר "אהל קדושים", כפי שנכתב לעיל.

האדמו"ר מטשחויב, רבי אברהם אביש קנר 

"…שברצוני לבנות אוהל לקדושים הקרובים ביותר ממשפחתי שנטבעו נהרגו ונשרפו על קידוש השם, ולא נשאר מהם שום שריד (רק משניים מהם) ובראשם בתי הבתולה היקרה הצנועה ומפורסמת במעלותיה ובמידותיה הטובות, הקדושה מרת לאה פייגא ז"ל שנטבעה בים ע"י הנאצים עם עוד שלוש מאות ושישים וארבע נפשות בעלותה ארצה, הי"ד" (שם, הקדמה[3]).

על רגעי חייה האחרונים העידו נוסעי האוניות במקום טביעתה. הם סיפרו כי ראו את הנערה נאבקת עם הגלים תוך שהיא אוחזת בספר תורה ושומרת עליו שלא ייפול למים. ספר זה הוא ספר תורה משפחתי – אוד מוצל מהפוגרום ביאסי – ונמסר לה מאת אביה במטרה להעלותו לארץ ישראל.

צידוק הדין ואמונה מלופפים בכאב השכול הם אשנב קטן לגדלותו העצומה ולמנהיגותו של הרבי מטשחויב.

"אסון מפקורה" היה עבורו שבר על שבר, קדם לו הטבח ביאסי, בו רשם פרקים מזהירים בתולדות חייו.

• בעיר ההריגה – "פוגרום יאסי"

"פוגרום יאסי" – אירועי דמים שהתרחשו בעיר יאסי שברומניה ביוני 1941, מבית היוצר של תעשיית האנטישמיות הפאשיסטית הרומנית.

הרב חיים הלוי רבינוביץ, יאסי

ערב הפלישה של מדינות הציר לשטחי ברית המועצות, בחלל אוויר יאסי ניכרה היטב המתיחות בין היהודים לאוכלוסייה המקומית, ושנאת היהודים הרעילה כבר בעבעה בעיר. הקטליזטורים לפרעות היו שמועות כזב שהופצו על כך שיהודים אותתו למטוסי האויב הסובייטי. בעיר רוכזו כוחות צבא גרמניים ורומניים (רומניה הייתה בעלת בריתה של גרמניה), ויריית הפתיחה של האירועים הייתה בערב שבת 27 ביוני 1941.

גרמנים, כוחות צבא ולגיונרים רומנים, כוחות שיטור והמונים מקומיים פרעו באלפי יהודים ברחובות ובבתים. אלפי יהודים נכלאו בתחנת משטרה. מחול הדמים הגיע לשיאו ב"יום ראשון השחור", כאשר רבים מהכלואים נורו בתחנת המשטרה. 4,330 הועמסו ב"קרונות המוות" – קרונות משא חתומים – מהם כ־2,650 נספו בדרך, מצמא ומחוסר חמצן.

באשר לקורבנות – אין מספר מדויק, מכיוון שלא ניתנה אפשרות לקהילה לערוך רישום. על פי הנתונים הקיימים אומדן ההרוגים הוא כ־12,000.[4]

בניצולי הפוגרום היה הרבי מטשחויב ובני משפחתו, אולם חלק מהנספים היו מחצר קהילתו וממתפללי בית מדרשו ביאסי, שהוקם בתרפ"ט עם כהונתו כאדמו"ר, והיה תל־תלפיות לתורה ולחסידות.

"הפוגרום החל בש"ק ג' בתמוז אחה"צ בפרברי יאסי, אולם עדיין לא נודע הדבר… למוחרת ביום ראשון בבוקר נודע שהורגים יהודים והשתרר פחד נורא" – במילים אלו מתוארת השתלשלות אירועי הדמים מפי צאצאיו בפרקי תולדותיו, ומשם עולה סיפור הצלתו הפלאי. הרבי, כמנהיג ידוע, היה מטרה מסומנת. בתושייתו החדה הצליח להתחמק מן הפורעים. בסמוך לביתו התבצרו יהודים במקלט, אך הרבי הבין כי בשעה שחרב המשחית משתוללת לא די במקלט: "צריך למצוא מחבוא, ותיכף ומיד חזר עם ב"ב והגבאי לביתו, בעזרת סולם עלו לעליית הגג, משכו אחריהם את הסולם ואת פתח עליית הגג סגרו מלמעלה. כעבור רגעים אחדים הגיעו לשם הרוצחים ימ"ש, תפסו במקלט את כל היהודים שהיו בו ושילחום למקום האיסוף בחצר תחנת המשטרה, לאחר מכן עלו לביתו של רבנו, חיפשו בכל החדרים וצעקו 'היכן הרבינער, היכן הרבינער', אך לגודל אכזבתם לא מצאו אף אחד" (שם).

המאורע המתואר הוא נדבך אחד בהשתלשלות העניינים. הפורעים לא נואשו. זמן מה לאחר ההתפרעות הצליחו יהודים אחדים לחזור ובידם "פתק שחרור" מהמשטרה, שהתברר כמלכודת וכאשליה. אף לרבי ניתן פתק, והוא ירד מעליית הגג. הפורעים שבו לבית לבדוק האם נשארו יהודים לפליטה. "אין מה להיכנס, אין כאן אף אחד – כבר היינו כאן בבוקר", כך אמרו בשעה שהתבצר בבית עם בני משפחתו.

יאסי היהודית, על למעלה ממאה בתי הכנסיות שבה – נדמה. קול דמיהם של אלפים מיהודי העיר זעק מקברי האחים. הכאב והעצב היו הדיירים הקבועים ברחובותיה היהודיים של העיר. בשעת דמדומים זו ניכרה מנהיגותו של האדמו"ר: "היהודים הדווים התקשו לחזור לשגרת יומם. אולם רבנו קיים בנפשו 'התנערי מעפר קומי' והרבה לעודד לסייע ולנחם את הלבבות השבורים… אך ליבו הרחום לא עמד בזה ובחג השבועות של שנת תש"ג חלה" (שם).בהמשך עזב את יאסיעם שני ספרי תורה שחולצו מהפוגרום והגיע לבוקרשט, ומשם סומן היעד: ארץ­ ישראל, אך היא – נקנית בייסורים…

עם התארגנות מפעלי ההעפלה מרומניה בקיץ 1944, הושגו בדמים מרובים כרטיסי הפלגה לשניים מילדיו, לבתו פייגה לאה – כאמור, ולבנו יחידו האדמו"ר רבי חיים יוסף משה זצ"ל. כרטיס ההפלגה של בנו נלקח ממנו, וכך ניצל. ספר התורה שנשלח לארץ שקע במצולות הים. את כאב השכול והיגון הספיג בכמיהה לציון, עיניו וליבו נישאו לארץ הצבי לחוש בנחמת ציון.

•  "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר…": ההעפלה לארץ ישראל

"מאי שם הובא ס"ת ורבינו נכנס עם מקורביו לחדר האוכל לקיים הקפות לשמחת תורה, לאחר מכן כאשר קרא בתורה בקריאה לשמחת תורה את הפסוק (דברים לד, ד) 'זאת הארץ… הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור' זלגו עיניו דמעות" (שם).

ב־26 בספטמבר 1947, י"ב בתשרי תש"ח, הפליגו מנמל בורגס שבבולגריה, זו לצד זו, האוניות "מדינת היהודים" ו"גאולה". בליבם של כ־4,000 מעפילים התנגנה התקווה: לארץ אבות.

לפני שהמסע החל, הקדימה "מדינת היהודים" את הגעתה לנמל בורגס. בלחץ מעפילי "גאולה", הרכבת שהובילה אותם לנמל עצרה במסילה צדדית בערב יום הכיפורים. את תפילות היום ערכו במקום חנייתם. המסע אומנם תואם עם רשויות בולגריה, אך שהייתם המתארכת של המעפילים בארצם הביכה אותם.

"הקצין הבולגרי עמד נבוך ומשתאה: משני צדי המסילה ניצבים יהודים עטופים בטליתות ובחרדת קודש… נסער ונרגש שאל הקצין את 'המלווה' בפתק נסתר בעברית: 'למה לא אמרת לי שהם נוסעים לא"י?'. מתברר שאותו קצין היה חניך תנועת 'השומר הצעיר' טרם הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית" (מ' אורן, להתחיל אחרת, לחיות אחרת).[5] "מדינת היהודים" המתינה ל"גאולה" – כשנוסעיה צמים ומתפללים על האונייה. "תפילת כל נדרי נערכה על סיפונה מול שמש אדומה הנושקת לים. באותו מקום נערך גם 'יזכור' מזעזע לקרבנות השואה…" (שם).

אוניית המעפילים "מדינת היהודים" עוגנת בנמל חיפה לפני גירושה לקפריסין

ב־2,664 מעפילי "מדינת היהודים" היו האדמו"ר מטשחויב ובני משפחתו. בעדותו סיפר בנו, האדמו"ר זצ"ל, כי הרבי ערך את תפילות היום הקדוש בצידי הסיפון התחתון של האונייה, ומניין אנשים הצטרפו לתפילה בסגנונה החסידי. גם את מצוות שמחת חג הסוכות ומצוות הסוכה קיים באונייה. למרבה הצער, סמוך לחופי ארץ ישראל, כזרויה בין מכעיסיה, תפסו הבריטים את האונייה וגררו אותה לנמל חיפה. "הנוסעים לא הורשו לרדת אל הנמל ורבינו קיים את תפילות הושענא רבא, קריאת משנה תורה, ותפילות שמיני עצרת ע"ג האונייה" (אהל קדושים). מעפילי "מדינת היהודים" התנגדו למעצרם ופתחו במאבק אשר במהלכו נפצעו אחדים.

כירמיה הנביא בשעתו, שבחר לגלות עם אחיו לארץ גזרה, למרות הצעת הבריטים להורידו מן האונייה בשל מצבו הבריאותי, חבוק ודבוק בספר התורה שהוצל מבית מדרשו, עמד על סיפון האונייה בנמל חיפה. בנמל המתין לו אחיינו – הרב שלום זילברפרב, שהתגורר בעיר. נחמה פורתא הייתה לרבי כאשר ספר התורה העטוף בטליתו הופקד למשמרת בארץ ישראל אצל הרב שלום זילברפרב.

והארץ תשאל בשלום אסיריה שהובלו לקפריסין.

• "יִשְׂמְחוּ פְּדוּיִים. יִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים. בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה": בגולת קפריסין

את הנמל העתיק של העיר פאמגוסטה – שער לאי הגירוש, פגשו המפעילים בשמחת תורה. עם הגעתם החלו לעסוק בהתמקמות והסדרה: רישום, קבלת אוהל מגורים, השגת קש כמצע. "אולם דאגתו של רבנו ברגעים אלו הייתה אחרת לגמרי, מעייניו היו נתונים כיצד יוכל לקיים כעת את ההקפות לשמחת תורה. מאי שם הובא ס"ת ורבינו נכנס עם מקורביו לחדר האוכל לקיים הקפות לשמחת תורה" (שם).

רוב מעפילי "מדינת היהודים" ו"גאולה" שוכנו ב"מחנות החורף".[6]הם אוכלסו במחנה החדש שהוקם כשורות אוהלים – "מחנה 70". הרבי ובני משפחתו שוכנו אף הם במחנה זה.

מחנה 70 הוקם בדקהליה, מרוחק כקילומטר וחצי מהאחרים. בייעודו הוכן לקליטת מעפילי "יציאת אירופה", שלא הגיעו. בראשית ימי המחנה חסרו תשתיות ואספקה: אספקת המים הייתה משובשת וקשה, המזון לא הגיע ברצף ומערך הדואר לא תפקד. הגעתן של "גאולה" ו"מדינת היהודים" הייתה פעימת הפתיחה לעלייה הגדולה מרומניה, שנמשכה לאחר הגעתן בחורף תש"ח – כ־15,000 מעפילי ה"פאנים" ("פָּאן יוֹרק ו"פָּאן קרֶסֶנט").

כחמישה חודשים שהה הרבי במחנה. ימיו היו עמוסים בתפילה ובלימוד. ספון באוהלו – ישב ולמד, כשהוא עטור בתפילין עד חצות היום. הרבי לא שינה ממנהגו וגם במחנה החל סדר יומו לפנות בוקר, לאחר טבילה במקווה. הרבי נהג כמנהג בית אבותיו להתעטף ב"טערקשע" (טלית נקייה מחשש פשתן; כונתה "טערקשע" מכיוון שבעבר יובא הבד מטוניס, שהייתה בשליטה טורקית). מאחר שבטליתו עטף את ספר התורה שהפקיד למשמרת, נמצא במחנה בלי הטלית. בנו, האדמו"ר זצ"ל, הלך מדי יום למחנה מרוחק במסירות רבה, מרחק של כשעה הליכה לכל צד, להביא "טערקשע" מיהודי, שאף מסר אותה לבסוף לאדמו"ר.

עצורי המחנה התחממו מאור תורתו ונהנו מעצותיו. גם את נרות החנוכה הדליק הרבי בפתילות, ואור ימי החנוכה בקע מאוהלו.

בית לתפילין (חיצוני) שהכין אחד המעפילים לבן האדמו"ר – האדמו"ר רבי חיים יוסף משה.

למרות מצבו הרפואי, נזהר מאכילת מאכלים שיש בהם חשש בעניין כשרות. תקופה מסוימת אכל רק רימונים. במשך ימי שהותם בקפריסין, כך העיד בנו, לא אכלו בשר ועוף כל בני המשפחה. התזונה הלקויה הביאה למחלת מעיים קשה. חולשתו גרמה לו למחשבה שמא "לשמה לא תעבור", אך ההפך קרה – בשל מחלתו, הבריטים שלחו אותו לבית חולים בארץ ישראל. ביום י"א באדר ב' תש"ח זכה לחון את עפרה, ואת יגונו ודמעותיו הספיג באדמתה.

ילדיו – האדמו"ר זצ"ל ואחותו, עלו כשבועיים אחר כך, בערב ראש חודש ניסן. עם הגעתם החלו בחיפושים אחר אביהם ובאורח פלא נפגשו איתו בתל אביב. האם הרבנית הגיעה לארץ סמוך לליל הסדר וערכה אותו לקבוצת פליטות בחדרה.

•  "וזהב הארץ ההיא טוב – שאין תורה כתורת ארץ ישראל": בית המדרש בחיפה, שכונת חליסה

שאיפתו של האדמו"ר הייתה להקים בית מדרש בסגנון טשחויב-צאנז ושינווא. כשהתרוקנה שכונת חליסה מהערבים במלחמת תש"ח הקים שם מחדש את חצרו. ותורה מחזרת אחר אכסניה: בית הכנסת של האדמו"ר שאב מתפללים רבים, ביתו היה פתוח לכול וגם פליטים וגלמודים רבים התקבצו אליו. כמנהגו ביאסי מסר שיעור יומי קבוע, ואף הוסיף משניות לעילוי נשמת הקדושים. בהמשך, הוקם בית המדרש הגדול "דברי יחזקאל שינווא" על גג ביתו.

לאחר פטירתו המשיך בהנהגת הקהילה בנו האדמו"ר ממשיך דרכו רבי חיים יוסף משה קנר, שגם ניהל את ת"ת "תורת אמת" בחיפה שממנו יצאו אלפי תלמידים. בשנותיו האחרונות העתיק את מגוריו לשכונת רמת שלמה בירושלים, שם הקים את בית מדרש טשחויב ואליו הגיעו רבים לשמוע מדברי תורתו.

האדמו"ר רבי אברהם אביש קנר ובנו האדמו"ר רבי חיים יוסף משה קנר הטביעו את חותמם בזיכרונות בני חיפה ובדברי ימיה של העיר. השפעתם ניכרת ב"חיפה של מעלה" וב"חיפה של מטה".

האדמו"ר רבי אברהם אביש קנר ובנו האדמו"ר רבי חיים יוסף משה

---

[1] עופר, ד', דרך בים, עלייה ב' בתקופת השואה, ירושלים 1988, עמ' 381.

[2] גלר, י', העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה, לוד תשס"ג, עמ' 401.

[3] רבי אברהם אביש קנר, "האדמו"ר מטשחויב" (1894–1983), בן רבי יעקב שמשון קנר, חתנו של רבי משה משינווא, מייסד חסידות טשחויב, חתן רבי מרדכי יוסף משה מוסקוביץ' מסוליצא מבוטושאן. כיהן כאדמו"ר מטשחויב בבוטושאן, ביאסי (רומניה) ובחיפה. בתשי"ד הוציא לאור את חיבורו "אהל קדושים": פירושים על התורה בדרך החסידות. ה"מכון להוצאת כתבי רבוה"ק" בהנהלת צאצאיו הוציא מהדורה מחודשת (תשע"ו) הכוללת פרקי חיים מתולדותיו. תודתי לנכדו, האדמו"ר הרב יששכר יואל קנר, רב בית המדרש וראש כולל טשחויב רמת שלמה, על אדיבותו בהעברת פרטי מידע ואת המהדורה המעודכנת של הספר.

[4] האנציקלופדיה של השואה, (עורך י' גוטמן) יד ושם, תל אביב, 1990, עמ' 580–581; פנקס הקהילות רומניה, (עורך ת' לביא) יד ושם, ירושלים, 1969, עמ' 167–172.

[5] מ' אורן, להתחיל אחרת, לחיות אחרת, תנועות הנוער במחנות המעפילים בקפריסין 1946–1948, "יד טבנקין", אפעל, 1984, עמ' 148.

[6] תודות למר אמיר רוגל – ארגון מעפילי קפריסין, על הסיוע במידע.