"כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ".
הסופר יחיאל די-נור, סוסנוביץ – תל אביב.
מבין ניצולי השואה המועטים, שרידי סוסנוביץ, נודע הסופר הידוע ממשפט אייכמן, יחיאל די-נור (ששם משפחתו המקורי היה פיינר).
יחיאל בחר לעצמו שם עט רב משמעות: "ק. צטניק", שנגזר מ"KZ", הקיצור המנהלי המקובל אצל הנאצים ל-Konzentrationslager, כלומר "מחנה ריכוז".
יחיאל פיינר, לא רבים יודעים, היה מלפנים בחור תלמיד חכם מופלג, עילוי, מטובי ישיבת חכמי לובלין, שהיה מבין בודדי התלמידים המובחרים ששמעו שיעורים בסודות התורה מפי ראש הישיבה.
בין שתי המלחמות היה עסקן פעיל במסגרת "צעירי אגודת ישראל" וחיבר ספר שירה בשם צווייאונצוואנציק: לידער. (22 שירים)
אימי השואה חרשו בו תלמים. הוא איבד בשואה את כל משפחתו ונותר בודד בעולמו.
אחרי השואה התמסר לכתיבה וספריו הפכו לרבי-מכר עולמיים. במשפט אייכמן, שבו התמוטט תוך כדי מסירת עדותו, זכה לפרסום עולמי.
די-נור, מתמוטט תוך כדי מסירת עדותו ב"משפט אייכמן". משמאל, ספרו 22 שירים. קרעי העותק היחיד ששרד.
לאחר המלחמה, כל אימת שנודע לו על עותק של ספר השירים המצוי בספרייה הלאומית, ספר שכתב ופרסם לפני השואה, הקפיד ק. צטניק לבוא לספרייה, להוציא את הספר ולהשמידו. מ-1953 ועד 1993 עשה זאת ק. צטניק שלוש פעמים. במכתב שהוא כתב למנהל מחסן הספרייה שלמה גולדברג, ב-1993, לאחר הפעם השלישית שהוא הוציא את הספר וביקש להאבידו מן העולם, הוא מספר על הפעם הראשונה:
"בשנת 1953 הודיעו לי בשהותי בניו-יורק שה'ספר' מאת הסופר שהושמד באושוויץ נמצא בספריה הלאומית… הלכתי לספריה, הצגתי את תעודת פא"ן [איגוד הסופרים העולמי] כסופר מישראל הכותב סיפור-חייו של סופר זה שהושמד, קבלתי את הספר לידי, יצאתי מהספריה, שרפתי את הספר".
"ועוד בקשה לי אליך: כאות ועֵד צרפתי כאן שְאֵרים מתוך 'הספר', אנא, שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ".
ק. צטניק לא רצה שיישאר זכר מזהותו הקודמת כסופר יחיאל פיינר. לכן הוא הגיע פעם אחר פעם לספרייה עם מטרה אחת: להשמיד כל זכר מיצירותיו של אותו יחיאל פיינר שלפני השואה.
עדותו הדהדה בכל העולם, ובמובן מסוים היא הייתה האירוע המתוקשר הדרמטי והטראומטי בתולדות המדינה.
וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"
אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק.
שנים אחר כך, בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעבר (שכלל היפנוזה), חזר בו מתפיסת ה"פלנטה האחרת":
ואז היה ברור לי שאושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. את אושוויץ לא השטן יצר ולא אלוקים אלא האדם… היטלר לא היה שטן. יכולת להיכנס לגן ילדים, בין חמישים ילדים היה ילד אחד ששמו אדולף היטלר. הוא היה אדם… "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה – הפנצילין והאטום – ובחרת בחיים" (דברים, ל יט).
אחד מספריו הוא "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.דמ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. עד יום מותו סירב להסביר את פשרן, אך אמר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים (שהיה משוחח רבות עם דינור) טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלקא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר.
