ל"ג בעומר בקראקא

מסורת ארוכת שנים שנגדעה בשנות הזעם.

ביום ל"ג בעומר היו משחירים רחובותיה של קראקא העתיקה מרוב אדם.

מכל קצות פולין וגאליציה, ואף מהונגריה ועוד, היו מגיעים רבבות אלפי ישראל למקום מנוחתו של אביר הרועים, מרן רבי משה איסרליש, הרמ"א, ביום ההילולא שלו, שחל בי"ח באייר, ל"ג בעומר.

תיעודים שונים נשמרו מהווי ימי ל"ג בעומר בקראקוב, ואלו נותנים לנו, שמונים שנה ויותר מאז, מבט כלשהו על עולם מופלא שהיה ואיננו.

לפנינו תיאור מרתק מעטו של יוסף בוסק, מספרו "יערות הסנה אכלו", באדיבות ארגון יוצאי קרקוב בישראל:

במשך מאות שנים היו אירועי ל"ג בעומר מיוחדים לעיר הזאת בגלל מקום קברו של הרמ"א, שבני העיר ראו בו את גאון הגאונים והקדוש שבקדושים. ביום הזה התכנסו אלפים מכל קצות הארץ ומחוצה לה ליד קברו של הצדיק, אשר לפי האגדה נולד ונפטר ל"ג בעומר, חי ל"ג שנים וכתב ל"ג ספרי פרשנות לתורה.

ביום הזה, לפנות בוקר, הופיעו לפני המצבה קבוצות של חתנים אחרי שטבלו במקווה, מלאי התרגשות ומורא, וקראו את כל פרקי התהילים והוסיפו קשות להצלחת דרכם.

בלילי ערב החג נשמעו שאון גלגלי העגלות של הכפריים שהגיעו לכיכר לפני בית העלמין, שהתמלאה ביהודים מהסביבה הקרובה והרחוקה. ביניהם נדחקו הכרכרות המביאות קהל רב מתחנת הרכבת. ברחובות הקרובים עמדו אוטובוסים שהסיעו אנשים מהערים המרוחקות. במעבר עמדו שורות שולחנות של כותבי הבקשות – ה"קוויטלך" – וטורי סלי קש עם מוצרי בייגלך. הקבצנים הניידים מכל קצות הארץ תפסו את מקומם ליד חברים למקצוע מן המקום. אלפי אנשים עמדו ליד השער והמתינו להכנס פנימה.

קבוצות מאורגנות ממקום מגוריהם הלכו ביחד להתפלל, חלקם מפולין, חסידים מוכרים בלבושם, כובעי מצחייה קטנה לראשם, מגפיים גבוהים לרגליהם ובידם מקלות הליכה מעץ לא מעובד, ולגופם אדרת כבדה השומרת מצינת הלילה בזמן הנסיעה בעגלה הפתוחה. בולטים במיוחד, וחסרי מנוחה, היו חסידים ובחורי "חדרים" מקומיים שחבשו כובעים מבד סמט, נעלו נעליים חצאיות עם גרביים לבנים לרגלם, חגורים באבנט בד – אברכי משי המקבצים תרומות לישיבה.

הגיעו גם קבוצות גדולות של יהודים מסלובקיה והונגריה בלבושם המהודר, בגדי שבת מחוייטים ומקלות הליכה אריסטוקרטיים בידם, מדברים ביניהם בשפה ההונגרית. לפני כניסתם לבת העלמין הספיקו לבקר בבתי הכנסת העתיקים של העיר, ובשפת היידיש המשובשת בפיהם מתעניינים למקומו של הבית המקולל שנבלע בתוך האדמה.

לעת ערב, אחרי סגירת בתי העסק, מגיעים נכבדי העיר קרקוב, אנשים ידועי שם, הולכים בנחת כראוי לחשיבותם, אינם נדחקים עם ההמון, שברובו עזב את המקום, מדליקים נרות ומוספים אותם למאות הדולקים על ארבע המצבות המגודרות של משפחת הרמ"א. הם מתפללים בשקט. יש שרואים עצמם כצאצאי משפחת הצדיק, מברכים בתקווה ובאיחולים להיפגש באותו יום בשנה הבאה. עבורם הרמ"א הוא המאור הגדול של יהדות פולין, ולאורו הם הולכים.

אחרי שקיעת החמה ניגשו הנשים, שעמדו במשך היום מרחוק, התקרבו ועמדו מסביב למצבה. לאור הנרות הן נראו כאילו עומדות בתוך להבת אש, מתפללות מעומק נשמתן, בכאב ליבן ואבלות נפשן מתחננות ביידיש לרפואה שלמה, פרנסה ועוד.

לצידן מתקרבות, אחרי התפילות, תלמידות הסמינר בית יעקב ועומדות סמוך למצבה, מצביעות בהתרגשות על הפסוק החרוט באבן: "ממשה ועד משה לא קם כמשה".

בין הערביים שוב נשמעת חריקת העגלות החוזרות. הכיכר לפני בית הקברות התרוקנה. השקט הלילי הקבוע שב למקומו. ליד בתי הכנסת העתיקים, הבתים הקלופים מיושן והאור הקלוש של פנס לילי שניצב באמצע הכיכר הגדולה, בודד עם אורו העמום.

"יערות הסנה אכלו", עמ' 73-71

ל"ג בעומר תרצ"ח בקראקוב, בעיתונות התקופה. באדיבות האתר היידי אידישע וועלט פארומס.

(תחת אחת התמונות המובאות כאן, מופיע הכיתוב "להן יש בלעדיות למכירת ה'מענה לשון")

בהקשר לכך, לפני תקופה פורסם צילום של עותק מה "מענה לשון" לל"ג בעומר על ציון הרמ"א, שנמצא בין דפי ספר של ניצול גטו קראקוב.

העליה לציון הרמ"א בל"ג בעומר.

העליה בשנים קדמוניות

במהלך השואה נחרב בית העלמין כולו, ומצבותיו התפזרו, אולם ציונו של הרמ"א, למרגלות העץ העבות נותר כמעט בשלמותו. העץ שהפך להיות חלק מנופו של הציון המפורסם, אגדה הסתובבה אודותיו בפולין במשך מאות שנים, ולפיה תחת עץ זה קבר הרמ"א את ספרו ההלכתי הגדול לאחר שנודע לו שה"בית יוסף" כבר חיבר ספר זהה.

"…בינתיים, העץ שתחתיו נקבר כתב היד המשיך לצמוח וענפיו התפשטו לכל הכיוונים. לפני פטירתו ביקש רבי משה שייקבר תחת ענפיו הענפים של העץ. וכך זה היה.

שנים חלפו, והעץ הלך וגדל. פעם אחת, בל"ג בעומר, כאשר אלפי עולי הרגל עלו לקברו של הרב הרמ"א, שקלו פרנסי העיר אפילו לעקור את העץ, על מנת ליצור מקום רב יותר למבקרים. משהגיעו פועלים עם כלי עבודתם למקום, על מנת לבצע את העבודה, החלה סערה גדולה והיה ברור שהעץ הוא מיוחד, ושוב איש לא העז לגעת בו.

שנים הפכו למאות שנים, והנאצים שטפו את פולין, והביאו בעקבותיהם הרס וחורבן. בבית הקברות היהודי העתיק בקרקוב, קרעו הנאצים את הקירות וגררו מצבות כדי לשמש אבני ריצוף. מצבתו של רבי משה היתה אחת המעטות שנותרו ללא פגע. אומרים שענפי העץ התכופפו כדי להגן על הקבר מפני הכובש הנאצי.

כאשר ניצולי השואה המעטים שבו לקרקוב מן המחנות, הם עשו את דרכם אל בית הקברות השומם, ושם נתקבלו על ידי מצבה בודדת, זו של רבי משה איסרלס, שהיה מוגן על ידי העץ שהיה עד לגודל קורבנו של הרב איסליש"…

(זיכרונות, אתר ארגון יוצאי קרקוב בישראל)