מאה שנה לייסודו של סמינר בית יעקב הראשון

רחוב סטניסלבה 10, קראקוב – פולין

בית יעקב, מהפכת החינוך שהצילה דורות, הוקמה בידי שרה שנירר בשנת תרע"ח, כבית ספר קטן שפעל בתוך בית פרטי, ומשקיבלה את עידודו והסכמתו של הרבי מגור, כ"ק אדמו"ר הרה"ק רבי אברהם מרדכי זצ"ל, ושל מרן הגאון הקדוש החפץ חיים זצ"ל, והרעיון החל לקרום עור וגידים והפך להיות רשת בתי ספר ענפה וממוסדת, התעורר הצורך לייסד סמינר להכשרת מורות ומחנכות.

סמינר "בית יעקב" למורות בקרקוב במהלך בנייתו

מסופר שהתייחסותו הראשונה של ה"אמרי אמת" מגור ליוזמה זו, שהפיחה רוח חיים בקרב אלפים מיהודי פולין שרשמו את בנותיהם ל"בית יעקב", ניתנה כמענה לשאלתו של חסיד גור שבבניין שבבעלותו התקיימה פעילות של "בית יעקב". הלה, יהודי חסידי שורשי, לא ידע מה לעשות עם ה"פרצה" הזו, ובא לשאול בעצת רבו, ה"אמרי אמת", איך ראוי לו לנהוג.

תשובתו של ה"אמרי אמת" הפתיעה אותו, ופרסומה היכה גלים בעולם היהודי כולו:

"שמח הייתי אילו הייתה מתקיימת עשייה זו בביתי שלי" (ספר "שאוני בלבכן", פרל בניש).

כאמור, התפתחותה המואצת של רשת בתי הספר אילצה את שרה שנירר, הרוח החיה של "בית יעקב", לפתוח סמינר למורות, ובתמיכת אגודת ישראל נפתח הסניף הראשון בקיץ שנת תרפ"ב, לפני מאה שנה בדיוק, ברחוב סטניסלבה 10 בקראקוב. בהמשך, משעלה המוסד והתפתח בכמות ובאיכות, הוכר הסמינר כמוסד רשמי מטעם משרד החינוך הפולני, ומהר מאוד הורגש צורך נואש בבניין גדול הרבה יותר, ואגודת ישראל רכשה את הבניין הגדול ברחוב אוגוסטיאנסקה 30, בו התקיימה פעילות ענפה ושוקקת חיים עד לפרוץ המלחמה הנוראה שגדעה את קרן ישראל באירופה ובה נהרגו רבבות מורות, חניכות ובוגרות בית יעקב.

225 בתי ספר של בית יעקב פעלו באירופה לפני השואה, ולמעלה מ-35 אלף תלמידות התחנכו בהם.

"כיתות הלימוד של 'בית יעקב' עצבו מחדש את דמות הבת, האם, המשפחה, ופעלו במידה

רבה בהשראת דמותה וחזונה של המייסדת, שהיו בה תכונות מנהיגות טבעיות ומרשימות. את

תחושת השליחות שאפיינה אותה ואת האומץ לפעול בנחישות הצליחה להטביע בתלמידותיה.

המשימה השנייה אותה הנחילה הייתה לקדש שם שמים בגאווה באורח חייהן. מכוחה של אישה

זו, שהצליחה בתקופה קצרה ליצור תפנית נועזת ורחבה כל כך, שאבו כח והשראה

תלמידותיה, כאשר שמשו כמורות וכמנהלות צעירות, בתוך חברה שלא תמיד אהדה את

פעילותן. אידאות אלו התפשטו בתקופה קצרה יחסית, שכן מלחמת העולם שמה קץ לחינוך

הרשמי בבתי הספר של התנועה, ומעתה הועמדו הבוגרות-הצעירות במבחן הקשה של ימי

השואה…".

(אסתר פרבשטין – בסתר רעם)

ש' לקס, בספרו "היהודים בקראקוב", מספר על הווי הסמינר (באדיבות "מט"ח" – הספרייה הווירטואלית):

"ביזמתה של שרה שנירר ובתמיכת ראשי אגודת ישראל, ששוכנעו על ידה, נוסד בקראקוב בשנת 1917 בי"ס תיכון ראשון לבנות חרדיות. מטרתו של בי"ס מיוחד זה, בי"ס 'בית יעקב', היתה לחנך את בנות ישראל ברוח התורה והיהדות וזאת כדי למנוע ממספר הולך וגדל של בנות חרדיות נטישת המסורת ודרך התורה. מוסד זה התפתח תוך זמן קצר, ולא מעט הודות למאמציה של שרה שנירר, לרשת ענפה של מעל 50 בתי ספר כאלה בעיירות וערים שונות בפולין.

הצלחתו של המפעל הביאה, כעבור מספר שנים, וכהמשך טבעי ונחוץ, להקמת סמינר למורות בקראקוב בשנת 1922. (את הרעיון להקמת הסמינר נתן רבי מאיר שפירא, מייסד 'ישיבת חכמי לובלין', בעת דיוני ועידת 'אגודת ישראל'.) מטרת הסמינר היתה להכשיר בנות חרדיות אשר סיימו בי"ס תיכון, לחינוך, הדרכה והוראה בבתי-ספר 'בית יעקב'.

בסמינר היתה פנימייה בה גרו בנות שבאו מחוץ לקראקוב (את השבתות והחגים בילו כל הבנות ביחד – אלה שמקראקוב ואלה שמחוצה לה). לסמינר יכלה להתקבל בוגרת תיכון מוכר, בת דתית מבית דתי, שהיתה לה המלצה של אנשים שהכירו אותה בתור דתית ושעמדה בבחינות קפדניות של ועדת המורות. שלושת החודשים הראשונים היוו תקופת נסיון, שאחרי סיומה המוצלח יכלה המועמדת להמשיך בלימודים בסמינר.

תקופת הלימודים היתה שנתיים. למדו מקצועות עיוניים וכן פדגוגיה. אך העיקר היו, כמובן, לימודי תורה ויהדות על הלכותיה, משנותיה ופרקיה. יום הלימודים היה ארוך ומאוד מרוכז. כל בוקר היו צריכות בנות הפנימיה לקום בשעה 06.00, לסדר את החדרים ולהכנס לחדר התפילה (אשר בשל קירותיו האדומים נקרא 'החדר האדום') ולהתפלל תפילת שחרית.

בליל יום שבת, בשבת ובחג הלכו הבנות להתפלל בבתי-כנסת שונים, אך בעיקר לבית הכנסת של הרמ"א. אחרי ארוחת הבוקר המשותפת למדו בכיתות עד שעה אחת בצהריים. אחרי התפילה אכלו ארוחת צהריים. אחרי הארוחה היה זמן מנוחה עד שעה שלוש, אז היו הבנות צריכות לצאת לטיול בגן הסמוך לסמינר (שנקרא 'גן המלכים' ושהצמחיה בו היתה מיוחדת במינה). המנוחה והטיול היו חשובים מאוד כי משעה ארבע היו עוד שלוש שעות לימודים. הזמן שמאחרי תפילת מעריב וארוחת ערב ועד שעה עשר בלילה, היה מיועד להכנת שעורים, ובשעה עשר היה כיבוי אורות.

בסמינר לימדו בעיקר מורות (היו גם מספר מרצים כגון: ד"ר דויטשלנדר, המנהל של 'קרן תורה' העולמית והרב יהודה ליב אורילאן). את רוב רובו של סגל ההוראה היוו מומחים לפדגוגיה מתנדבים שבאו מקרב היהדות החרדית בגרמניה (בעיקר מפרנקפורט על המיין). רוב המורות גרו בקומה אחרת מזו של חדרי הבנות.

המשמעת בסמינר היתה בעיקר משמעת פנימית – אמנם המורה ד"ר רוזנבאום (שקראו לה בסמינר 'פרויליין דוקטור' – בשל גילה הצעיר, יופיה ותוארה) שמרה גם על משמעת פורמלית (כמעט שלא היה קשר עם העיר, כי המנהלת הקפידה מאוד שהבנות לא תשוטטנה ברחובות). המשמעת הפנימית של הבנות נבעה מתחושת היעוד, תחושה שהיתה להן מתחילת הלימודים בסמינר ואשר התבטאה גם בכך שלאחר שהן סיימו את לימודיהן בסמינר נשארו הן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, במערכת החינוך של בתי ספר 'בית יעקב' ולימדו בכל מקום שלשם נשלחו ע"י הנהלת הסמינר. 'אווירת' המשמעת לא רק שלא הפריעה אלא סייעה להיווצרות אחווה ועזרה הדדית ששררה בין כתלי הסמינר.

תחילה למדו בסמינר כ-120 בנות. לאחר הקמתו של הבניין החדש (ב-1932) בן 6 הקומות, עם כיתות גדולות, הגיע מספר הבנות, במחצית השניה של שנות השלושים לשיא של כ-450 בנות. מוניטין הסמינר היה כה גדול שבאו ללמוד כאן מארצות מרוחקות, כגון אנגליה ואף מארה"ב – כי היה זה מוסד מיוחד במינו וזאת בקנה מדה עולמי.

הרוח החיה של כל מערכת החינוך 'בית יעקב' היתה, כאמור, שרה שנירר, כל חייה היו קודש לעבודת החינוך הדתי (לבנות בסמינר היא פנתה במלה 'בנותי'). היא עבדה יומם ולילה, ישנה רק 3–4 שעות ביממה ובלילות ענתה למכתבים הרבים שבוגרות הסמינר, כעת מורות, נהגו לשלוח לה. היא נסעה מעיר לעיר בכל פולין כדי להשתתף בבחינות של תלמידות 'בית יעקב'; היא אף הכינה חומר לימוד לשמוש בסמינר. שרה שנירר נפטרה ב-1935 בשיא התפתחותה של מערכת החינוך החרדי בפולין, חינוך לו היא תרמה כה הרבה.

תלמידות בית יעקב ספגו ערכי אמונה ועוצמה יהודית בל תתואר, וזו באה לידי ביטוי בהתמודדותן מעוררת ההשראה בימי השואה. (הספרים רבי המכר "הרוח שגברה על הדרקון" ו"שאוני בליבכן" מביאים בהרחבה את סיפורן של חניכות בית יעקב והתמודדותן עם הקשה שבגזרות מאז שחר ההיסטוריה. ספרים אלו, אגב, מומלצים מאוד לכל גיל. המהדורות האנגליות והעבריות של הספר נחשבו שנים רבות כרבות מכר בכל תפוצות ישראל.)

שער גליון התעודה שניתנה לתלמידות בית הספר "בית יעקב" בעיר קרקוב. מצידו הימני כללי התקנון שנקבעו לתלמידות.

בפרוץ המלחמה, בהוראת הגרמנים נסגרו שערי הסמינר, ומנהלו (מאז פטירת שרה שנירר בשנת תרצ"ה), הגאון רבי יהודה לייב אורליאן הי"ד, איש מורם מעם מטובי חסידי גור, פתח רשת בתי ספר חשאיים שפעלו במחתרת מתוך מסירות נפש.

סמינר למורות "בית יעקב" בקרקוב

הרב אורליאן, איש רוח שהיה אביהן של בנות ישראל, היה להן למשענת גם בימי הרעה, ומעיינות של עוז ותעצומות נבעו מליבו הטהור וחיזקו אינספור תלמידות שהשואה האיומה גדעה את חדוות נעוריהן והמיטה עליהן את אסון השכול והאבדון.

לפני שמונים שנה, בשלהי סיוון תש"ב, נערכה אספת רבנים בראשות הרב אורליאן והרב מנחם זמבה, מגדולי רבני חסידי גור ששמם נקשר בחיי מסירות הנפש של חסידי גור שקידשו שם שמיים ב"שנות ראינו רעה".

הרב אורליאן הוכה ועונה בימי השואה, ונהרג על קידוש ה' בשמחת תורה שנת תש"ד. בעז"ה עוד נרחיב את היריעה בעתיד על פעילותו החינוכית בימי השואה, ועל הסוף הטרגי שלו ושל אשתו וששת ילדיו.

גם הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, מגדולי הרבנים והוגי הדעות בפולין, היה מראשי "בית יעקב" והרבה להרצות בפני המחנכות והתלמידות. דמותו אף היא השפיעה באופן בל יתואר על דור שלם של בנות ובוגרות שהלכו לעקדה מתוך אמונה זכה ובהירה ובאמירת "שמע ישראל". אשתו וילדיו של הרב פרידמן, מחבר הספר הנודע "מעיינה של תורה", נרצחו באכזריות לפני שמונים שנה בדיוק, בקיץ תש"ב, אולם הרב עצמו לא שקע בתהומות העצב והייאוש אלא המשיך לפעול בתחום החינוך ולהזליף טל של תחייה על פני אינספור תלמידים ותלמידות.

גם הוא מצא את מותו בימי השואה, אולם הותיר חותם עז לשעה ולדורות. בשנת תרפ"ב, לפני מאה שנה, עת התחיל רעיון בית יעקב להכות שורשים, חיבר הרב פרידמן את ספרו "בית יעקב" – "א רוף צו די יודישע פרויען און טעכטער" ("קריאה לנשות ובנות ישראל").

הספר בהוצאה מפוארת ומנוקדת, בשפת היידיש, פנה לבנות ישראל בשפה ברורה ובמילים סדורות, דבר דבור על אופניו, ותיאר בפניהן את ההיסטוריה היהודית ואת גודל השעה, אז, בימי הרת עולם, בין שתי המלחמות, כש"בית יעקב" עמד בחזית המאבק הנואש מול ההתבוללות ומגמות החילון, והצליח לעצור את המגמה השלילית.

הספר באתר היברו בוקס: https://hebrewbooks.org/36265

ולמביני יידיש, מומלץ לקרוא בספר זה בעמוד 4 והלאה. שורות מצמררות משורטטות שם, תיאורים נוראים על מסירות הנפש היהודית, על שפיכות הדמים, על התליות והחניקות, על השחיטות ועל זעקת "שמע ישראל"… שורות נוראות המעוררות את השאלה המתבקשת: מהיכן ידע המחבר לתאר את מה שעתיד לעבור עליו ועל דורו כעשרים שנה מאוחר יותר?

ת.נ.צ.ב.ה.