מזיכרונות שריד מסוביבור

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

לפני תקופה קצרה, במסגרת ההכנות למיזמים החינוכיים של גנזך קידוש השם לציון שמונים שנה לחיסול מחנה סוביבור, שהיתי בארכיון "גנזך קידוש השם" בבני ברק ועיינתי בספרים, כתבי עת ועדויות.

קראתי בנשימה עצורה את עדותו של דב פרייברג "שריד מסוביבור", וציינתי לעצמי נקודות אחדות מתוך כתבי זיכרונותיו שאותן התכוונתי לפרסם במסגרת זו.

זה הסיפור הראשון. כאשר תקראו, בטח תשקעו בהרהורים.

תחנת הרכבת במחנה ההשמדה סוביבור

ביקור מחריד

יום אחד, היה זה בתחילת המלחמה, ימים ספורים אחרי שקם מהשבעה על אביו הצעיר, נקשה אישה בלתי מוכרת בדלת ביתו בלודז' הכבושה. אימו ניגשה, הביטה בפניה של האורחת, והחווירה.

עמדו השתיים זו מול זו בדממה, ודב, הילד שבתקופה האחרונה הספיק להתבגר ואולי אפילו להזדקן, נחרד. הוא הבין שיש איזה סוד נורא בסיטואציה זו, אך לא העז לשאול.

בסוף לחשה האם: "את יכולה להיכנס", וההיא נכנסה.

שאלה הזרה: "את יודעת מי אני"?

ואימו ענתה: "כן, אני יודעת"… ושוב השתררה שם דממה.

שתי הנשים דיברו ביניהן.

דב הטה אוזן ופתאום הבין.

קרובת משפחה הייתה לו, מצד האב, שלפני שנים ספורות השתמדה. הוריה היו רחוקים מהיהדות הרבה קודם לכן, אבל הם לא תיארו לעצמם שזה מה שבתם תעשה. אחיה, יהודי פוקר, היה מלפנים ידיד של אבא הי"ד, והם היו מנהלים ויכוחים נוקבים עד שהיו עוינים זה לזה. דב זכר את הימים הרחוקים שבהם היה האיש פוקד את ביתם בלודז' ומתווכח עם אבא על עניינים "שהנשמה תלויה בהם". הוא לא האמין, לכאורה, בכלום ומעשיו היו מקולקלים, אבל כשהבת החליטה להינשא לגוי ולהתנצר, הממה ההחלטה שלה את המשפחה והמיטה עליה חרפה. הוריה התעטפו אז בצער נוקב ובושה נוראה, ואחרי שוך ההלם כמו מחקו את הבת הזו מתודעתם. הם אפילו ישבו שבעה עליה, אולם הכתם השחור שהותירה אישה זו על כל המשפחה מעולם לא נמחק.

במשפחה כולה ידעו, אף אם לא דיברו על כך מפורשות, שיש איזה ענף, "שורש פורה ראש ולענה", שהתנתק מהאילן, ועליו לא מדברים.

האישה המשומדת, ידע דב, זכתה למשרה בכירה בעיריית לודז', וכביכול שכחה את עמה ואת בית אביה. היא חיה חיי שיגרה עם בעלה הגוי והקימה משפחה נוכרית, לחרפת עולם.

זו הייתה האישה שעמדה כעת בביתו וביקשה לשוחח עם אימא.

אחרי שהזדהתה עם האסון שקרה להם, אמרה האישה: "באתי אלייך משום שהרגשתי שאני חייבת לדבר עם מישהו מהמשפחה. ליבי אמר לי שאת תקשיבי לי. שלא תנעלי בעדי את הדלת".

ראה דב את האישה השבורה, את העיניים הכבויות, ועלו בזיכרונו הוויכוחים שניהל אביו עם אחיה של האישה.

האח היה טוען שהחזות החרדית "שלכם", הזקן, הפאות, וכל הגינונים, הם אשר גורמים לאנטישמיות ולשנאת הגויים. אביו היה טוען לעומתו, בין היתר, ראה נא את יהודי גרמניה, הנאורים, המתבוללים, הם בעצמם שכחו איך נראה יהודי… האם זה עזר להם?

הוויכוחים לא הסתיימו מעולם, הם נמשכו בטונים צורמים פעם אחר פעם, עד לאותה פרשייה הרת אסון. כשהאישה הזו, זו שלראשונה הוא רואה אותה בגודל טבעי, לא בדמיונות, עשתה מה שעשתה.

דב זכר שכשחזר אביו מההלוויה של קרובתו, אם המשומדת, שליבה לא עמד בצער ונפטרה שנה לפני המלחמה, הוא סיפר בזעם על החוצפה של הבת המשומדת שהעזה לבוא להלוויה של מי ש"בעצמה הרגה"!

אימו ענתה אז "וכי אתה חושב שהיה לה קל לבוא ולהרגיש את מבטי השנאה שננעצו בה? היא עמדה בצד אבלה ובוכייה ואיש לא ההין להתקרב אליה"!

דגם מחנה ההשמדה סוביבור (הדגם נבנה על ידי אלכסנדר פצ'רסקי, מפקד המרד במחנה.)

"חרפה בהתגלמותה"

כעת ישבה האישה, החרפה בהתגלמותה, בביתם הקטן. האם ציוותה לילדים לצאת, ודב נצמד לדלת והקשיב מאחוריה לדברי האישה.

חסרת אונים היא ישבה וגוללה בפני אימו את מה שעבר עליה בתקופה האחרונה. היא סיפרה שנישואיה לא עלו יפה, ושבני משפחתו של בעלה שנאו אותה וגילו כלפיה, חרף התנצרותה, אנטישמיות מובהקת. הדברים שהיו מתחילה, איכשהו, נסבלים, הפכו לסיוט מתמשך. היא חוותה מריבות ועלבונות, עד שהוכרחה להתגרש מבעלה הגוי, ומהר מאוד פוטרה מעבודתה בעירייה.

כעת היא חולקת גורל משותף עם אחיה היהודים… בקול נכאים אמרה: "בעיני הגויים נשארתי יהודייה, בעיני היהודים אני גויה. אין לי מקום בעולם הזה".

אין ידוע מה היה בסופה של אותה דודה, שבאותו יום נפרדה מהם בעצב נורא, ואף לא הייתה מסוגלת לטעום שם בבית ולו דבר מה. היא הלכה, ולא שבה. אימו של דב הצטערה אז שלא מצאה בפיה שום מילת נוחם לאישה המדוכאת. היא חששה לגורלה, אך כאמור, יותר לא נראתה ההיא, לעולם.

ניצול מסוביבור

סוביבור היה מחנה השמדה באזור לובלין שבו נרצחו בין 170,000 ל-250,000 יהודים. כמעט לא נותרו ניצולים מגיא הריגה זה.

אתר הנצחה במחנה המוות סוביבור

דב פרייברג, הניצול מסוביבור, זכה להעפיל לארץ ישראל ולשקם את חייו. הוא היה מרצה רבות על השואה והעיד במשפט אייכמן. מדבריו שזכו לפרסום רב: "אני הצלחתי לעזוב את סוביבור, אבל סוביבור לעולם לא יעזוב אותי".

לפני שמונים שנה, בסתיו תש"ד, הצליח דב להימלט מסוביבור ולהגיע בשלום ליערות. הוא מהיחידים ששרדו את המרד, והיה מרבה לספר לתלמידים על התלאה שפקדה אותו ועל אובדן משפחתו וקהילתו.

לזכר דב בן משה ורבקה.