מלינוב שעל גדות נהר "איקווה"

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

ביום הזיכרון של הרבי מקארלין, רבי אהרן השני (י"ז בסיוון תרל"ב, לפני 151 שנה) – זה הזמן להיזכר בעיר מלינוב, עיר יהודית שנכחדה וכמעט לא נותר ממנה שריד ופליט.

הבית אהרן היה על אם הדרך לחתונת נכדתו, ועצר לתחנת ביניים בעיר מלינוב. לפתע הכריז ואמר "אוי, השמיים שלי מעוננים!". הוא התחיל להתכונן לפטירתו מהעולם, אמר וידוי בכוונה, עלה על מיטה, וכך נפטר מתוך התכוננות נפשית עילאית ובדעה צלולה.

הרבי כבר ידע לפני הנסיעה שבאמצע הדרך ייפח את נשמתו וזו תעלה בסערה השמיימה, שכן בשבת קודש האחרונה נשא דברים מפורשים על כך, והם מופיעים בספר בית אהרן עמ' קיד, תחת הכותרת "שנת תרל"ב בש"ק פר' בהעלותך טרם נסעו למנוחות זי"ע אמר…". בדרשתו דיבר על העולם הבא ועל כך אשר "בהעלותו ייסעו, כשיהיה כך וכך, אזי 'ייסע'!"

בנו יחידו, ממשיכו הרה"ק רבי אשר זצ"ל (מובא בספר בית אהרן דף קנז), סיפר שאביו אמר לו דברים מופלאים לפני הסתלקותו, וז"ל:

עוד מבנו הרה"ק זצוקללה"ה דברי נחמה שאמר בדמעות שליש בעת שבאו לנחמו על הסתלקות אביו הק' אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ:

א"א מו"ר זצוק"ל אמר טרם ששם פעמיו לדרך ההוא שנתבקש שם לישיבה של מעלה אמר לי בזו הלשון: על הציון הקדוש של א"א זקני הקדוש הרב רבי אהרן הגדול מקארלין זצוקללה"ה יש לקונן ולפרש הפסוק דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, שהדרכים של אותו הציון המה אבלות מבלי באי מועד, ולא כן הציונים אשר במדינת וואלין שרבים משתטחים עליהם בתפילה ותחנונים לפני השי"ת, כך אמר לי בפיו הקדוש והבנתי מדבריו הקדושים שהתפלל על זה לעת מצוא שיהיה בוואלין, וכך הועילה תפילתו…

כך אנו מבינים איך הגיע ארונו של הצדיק מקארלין לעיר מלינוב המרוחקת. ואכן, כל השנים היו נוהרים אנשים, נשים וטף לאין מספר לאוהל הקדוש שבמלינוב, לציון של הרבי שנפטר שם על אם הדרך, והיו בוכים שם את כובד הגלות והשמד עד שבא קיצה של גולת ישראל באירופה וכל היהדות נשמדה בחרון אף.

לפי עדויות רבות המופיעות בספר "יזכור" של מלינוב נקשרו פלאי פלאות במקום קברו של הצדיק, ואגדות קסומות הילכו מאב לבן על אודות צורת הסתלקותו המופלאה מהעולם וההלוויה ההיסטורית שהייתה לשם דבר.

ומדי שנה, ביום י"ז סיוון, מלאו הנתיבים והשבילים המוליכים לעיר מלינוב ברבבות אלפי יהודים שבאו לפקוד את ציונו הקדוש. דמעות היו נשפכות שם כמים בצוק העיתים, ולפי עדויות הכותבים בספר הזיכרון הנ"ל הרי שגם גויים היו באים להתפלל במקום הקדוש.

הצדיק מקרלין היה מכונה "הצדיק השמח", שכן כל מהותו הייתה שמחה והתרוממות. בתקופה הקשה שבה חי ופעל הרבי מקארלין סבלו בני ישראל מגזרת הקנטוניסטים, שקרעה משפחות וגרמה אבל ויגון לאינספור יהודים, או אז היה הרבי הנערץ תל תלפיות ומעיין בלתי נדלה של חיזוק, עוז ותעצומות לרבבות אנשים שבאו לשפוך ליבם לפני הרבי הרחום ורך הלבב.

העניות הכבדה שהעיקה אז על כלל ישראל ושעבוד המלכויות לא יכלו לה לרוחו העליזה והמרוממת.

ענק שבענקים היה בנגלה ובנסתר, ועובד ה' היה עד מסירות נפש. תפילותיו היו בלהט אש קודש ודברי תורתו נלמדים בסילודין בפי חסידים ואנשי מעשה מתוך הספר הקדוש "בית אהרן".

אגב, הספר הזה היה ידוע בכל רחבי רוסיה, אוקראינה וואהלין כספר שמירה שאותו הניחו למראשותיהם של חולים או יולדות, וגם גדולי תורה מחוגי המתנגדים החשיבו זאת כסגולה קדושה ומקובלת.

אלפים נהרו להיכלו של הרבי מקרלין בחייו, ולאחר הסתלקותו היו רבבות פוקדים את ציונו במלינוב עד לשואה האיומה שכילתה את הקהילה הוותיקה, בתוך אלפי קהילות ישראל שנהרסו ונשמדו עד היסוד.

כאמור, הנהר איקווה מפכה בעיירה זו, ולפי העדות שנמסרה בספר "מלינוב" מקורו של שם הנהר בסיפור מופלא שאירע במלינוב בשנה אחת לעת הפשרת השלגים, בחודש האביב, עת גאה הנהר ואיים לשטוף את בתי העיירה. או אז התאספו היהודים בבית הכנסת ושפכו דמעות כמים, התפללו לביטול רוע הגזרה, ואז, כסגולה, אמרו את הפסוק "יקוו המים אל מתחת השמים למקום אחד", ובדרך נס נעצר השיטפון והמים נחו.

מאז נקרא הנהר גם בפי הגויים "איקווא", על שם הפסוק ייקוו המים.

מעדות נכדתו של ר' יצחק סטראסה זצ"ל ממלינוב, הגב' סלביה גולדברג מארה"ב (מתורגם מיידיש):

"זכתה מלינוב שבבית הקברות שלה שכנו עצמותיו של הרבי הקדוש רבי אהרן מקרלין (…) על קברו הוקם אוהל, ציון, שאליו נהרו כל השנים, עד הכיבוש הנאצי, אלפי יהודים.

הם היו באים בשיברון לב לציונו של הצדיק, התייחדו עם זכרו והעתירו בבקשות ותחנונים על צרות הכלל והפרט. שנים רבות שמרו על הציון ועל נר התמיד ר' אברהם הולצס ור' יצחק לייב".

כאן העדה מתארת את סיפור ההסתלקות של הצדיק (המובא לעיל) כפי שעבר מאב לבן בעיירה זו, ומוסיפה:

"אני זוכרת את התאריך י"ז סיוון במלינוב. הרבי הצעיר מסטאלין היה בא עם חסידים, אמרו תהילים, רשמו פתקאות בקשות ותחנונים. הרבה יהודים מילאו את העיירה בכל שעות היום, ועל הציון היו משתטחות גם אימהות יהודיות, נשים צנועות שהיו בוכות ומתייפחות על צרותיהן בדמעות שליש.

אנשים באו ועזבו את העיר כשהם מספרים על נפלאות וניסים שאירעו להם בזכות הצדיק…

האמונה והביטחון בכוח קדושתו של הצדיק היו כה איתנים עד שאפילו גויים היו באים לבקש בציון הקדוש את צורכיהם ומתנים את צרותיהם.

אני זוכרת שלעת ערב היו מתאספים רבים בבית הכנסת הגדול, היו שותים לחיים, וליבם קל עליהם… הם היו בטוחים ורגועים שתפילותיהם במקום הקדוש עולות לכיסא הכבוד".

גם י' מיטלמן מתאר את יופייה של העיירה (שם, עמ' 313), ובגעגועים כותב על ציונו של הצדיק מקרלין שהיה תל תלפיות לאלפי אלפים. הוא מתאר את נסיבות פטירתו הפלאית של רבי אהרן דווקא בעיר זו שבה כלל לא התגורר, ומתאר את יהודיה הטהורים והנאצלים של העיירה:

"אנשי עיר מלינוב היו יהודים יראי שמים, שמחים בחלקם ומסתפקים במועט.

היו אלו יהודים הנהנים מיגיע כפם ולאחר יום עבודה מפרך התכנסו לבית הכנסת ללמוד תורה. אלה למדו גמרא, אלה למדו חומש ורש"י ואלה אמרו תהלים.

נטע דוב ברגר עמד על יד העמוד ולמד הזוהר הקדוש, ור' משה אהרליס למד מדרש בשבת בצהריים, ולצידו היה יושב נטע מילר וחיים מילר ונטע סאסיש עם כל בעלי המלאכה והנפחים, ור' יהודה לייב היה לומד עם אנשים וגם אני ביניהם אור החיים הקדוש.

וזוכר אני כשר' נחמן וואלאך היה עומד על יד העמוד עם התהלימל שלו והקולות בוקעים החוצה, ור' אברהם משה אהרן היה יושב במזרח עם הטלית ותפילין שלו ור' מרדכי מאיר שרנצל היה גבאי בבית הכנסת הגדול, ואחרון אחרון חביב ר' חנוך הניך שו"ב כשהתחיל להתפלל תפילת מוסף בימים הנוראים והתחיל בתפילת הנני העני ממעש נרעש ונפחד – אז כותלי בית הכנסת רעדו עם כל המתפללים.

עשרות שנים עברו מאז, אך העיירה הזאת על אנשיה הדגולים עדיין ניצבת לנגד עיני.

כשר' העניך הלך בערב שבת קודש לבית המדרש עם לבוש ארוך וגרביים לבנים ומצנפת גבוהה עשויה מ"סמוט" (נוטריקון סור מרע ועשה טוב) ועבר על יד החנויות ואמר שבת, שבת!! אז כל הערלים שהיו בחנות רעדו מפחד ותיכף ומיד סגרו את כל החנויות.

רובם ככולם קיימו מצוות צדקה, וגמילות חסדים.

כשהיו צריכים לגמ"ח כבר ידעו כולם את המקומות של שלמה זלטקיס, והאשה רחל שבעס ועוד ועוד. ובזמנים האחרונים היה צבי פאליק וחיים יצחק קיפרגלוז… ולא אמר אדם צר לי המקום מפני שהידיים פתוחות הן לצדקה וגמילות חסדים.

ואיפה הנשים הצדקניות של עירנו מלינוב?

שיינדל, בלומה, דבורה שרנצל, מימע איטע, מירל די שוחטקע, בתיה די שוחטקע, רוניה רבקה משה לייבס, איטה גרשינס, ואימי, ועוד ועוד…

אין מילים בפי ובלשוני לתאר את חסידי קרלין… ר' יצחק לייב המשגיח, אברהם חוליס, שמעון רוזנפלד, ר' צדוק שולמן, ר' פסח אהרן חייט ובנו ר' אהרן אשר ביירל בארבן, ר' יצחק סטראסטה ובניו אהרן, שמואל, אשר, אברהמקי ויידל, ועוד ועוד רבים וטובים… כשהתחילו להתפלל, אזי 'כל עצמותי תאמרנה'…".

סופם המר של עיירותיה היהודיות של אירופה היה גם סופה של מלינוב הקסומה. לבורות הירי הובלו יהודי העיירה והעיירות הסמוכות ונורו לתוך הבורות באכזריות שאין לה אח ורע.

בימים האחרונים של הגטו ניסו מתי מעט מהיהודים להתקומם ואף הצליחו להשיג כלי נשק שאותם הטמינו ב"אהל הצדיק מקארלין", אבל דבר לא הועיל להם ואף המרד המהוסס הזה לא יצא לבסוף לפועל ביום הגזרה האיומה, יום הטבח הנורא, בחודש אלול תש"ג, שבו נהרגו קרוב לאלף שלוש מאות איש, ומעט יותר מחמישים היהודים שניסו להימלט ולהסתתר נורו אף הם ונהרגו לאחר שנגררו בסאדיסטיות לאותו מקום.

נזכור ובל נשכח! תהיינה נשמותיהם של יהודי עיירה קסומה זו צרורות בצרור החיים.