מנשרים קלו ומאריות גברו

שמונים שנה להריגת ארבעים קדושי ישיבת באבוב בגטו בוכניה. ראש חודש אב תש"ב.

ליום הזיכרון של הרה"ק רבי שלמה מבאבוב, ראש חודש אב, תש"ס

מאת: יעקב רוזנפלד

היום אפשר רק לקרוא ולהתפעם, ולהשתומם…

אבל הם היו חלק מהחיים שלנו, הם היו חלק מהשגרה ואפילו לא חשבנו את מי אנחנו רואים, את מי אנחנו שומעים, בכנפיים של מי אנחנו חוסים.

האדמורי"ם, שרידי השואה, שהתנערו מהאפר, שלא שקעו באבל שלהם, באובדן הנורא, בשכול, בגעגועים; שהתחילו הכל מחדש.

מה הניע אותם? מה נסך בהם כוח?

היום הוא יום הזיכרון העשרים ושניים ("יארצייט") של הרבי הגדול מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם זצ"ל. כן, הרבי המוכר כל כך מהתמונות המפורסמות, הרבי עם החיוך האצילי הטהור, השמח והעליז, חיוך שמבטא שביעות רצון ואמונה אינסופית.

האם מישהו עוצר פעם להתבונן מה ראו העיניים הטהורות והמאירות האלו, לפני שהרבי הנערץ החליט לשכוח הכול ולהתחיל עולם חדש?

 הרבי הקדוש מבאבוב יכול היה לקונן כל ימי חייו את הקינה הנאמרת בליל תשעה באב, קינתו של ירמיהו הנביא: "אני הגבר ראה עני בשבט אברתו", אבל הוא בחר להיבנות ולבנות. כל ימיו היו קודש לה'. ובהזדמנויות נדירות בהם נפלט מפיו מעט מהמעט ממה שעבר עליו בימי המלחמה, היו דבריו מותירים חותם של השתוממות והתפעמות: איש לא יכול היה לתאר שהרבי הזה שהיה מלא שמחה והתלהבות והיה משקה כל סובביו נחלי אמונה שלווה ושמחה, הוא עצמו חווה כה הרבה שכול וצער באותם "שנות ראינו רעה".

הרבי ראה עולם בבניינו, עולם בחורבנו, ובמו ידיו יצק אבן פינה לעולם חדש, עולם מדהים של תורה וחסידות, של חינוך, חסד וצדקה, ומעל הכול – את העולם המשפחתי האישי שלו, את הבית החדש אותו בנה באהבה ובמסירות אחרי חורבן ביתו הראשון.

הרה"ק רבי שלמה מבאבוב בשמחת נישואיו (בזיווג שני, אחרי השואה בארה"ב)

אברך בן שלושים ושלוש היה רבי שלמה בפרוץ המלחמה, אב מאושר לשלושה ילדים שכיהן כ"רב הצעיר" של העיירה באבוב שבגליציה, ועמד בראשות שלושים סניפי רשת הישיבות של באבוב שמנתה אלפי תלמידים. הוא היה יד ימינו של אביו הרבי הנערץ של החסידות הענקית שהייתה פרוסה על פני אינספור ערים ועיירות בגליציה.

כבר בילדותו חווה אימת מוות בברחו עם אביו מהעיירה בשנות המלחמה העולמית הראשונה שפרצה בהיותו ילך רך בן תשע. כמה שנים הם היו בגלות אבל בין שתי המלחמות היו לו שנים יפות ופוריות, בהם נכנס להוראה, הקים בית, עמד בראשות ישיבות והעמיד תלמידים לאלפים.

את מה שעבר על הרבי בשנות השואה לא נספיק לכתוב במסגרת מאמר אחד, רחב ככל שיהיה. זו מסכת שיכולה למלא ספר עב כרס, אולם יש דברים, אותם סיפר בעצמו בערוב ימיו אותם כדאי לקרוא ולהבין לאיזה פסגות יכול אדם, בן אנוש, להעפיל כשהוא מחליט לחיות חיים של אמונה, ביטחון וקרבת אלוקים.

אביו, מורו ורבו, אשר אהב אותו כנפשו והיה קשור אליו בעבותות אהבה וקשר בל ינתק, האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם, נעקד על קידוש השןם ביום ד' אב תש"א, לפני שמונים ואחת שנה בדיוק. פרשת בריחתו ומותו על קידוש השם של הרבי הקדוש ר' בן ציון מבאבוב הי"ד תיסקר אי"ה ביריעה נפרדת. יש הרבה מה ללמוד מפיסת היסטוריה זו, ועוד חזון למועד.

במשך כל ימי המלחמה מסר נפשו לקיום המצוות ולפי עדות נאמנה, בחג הסוכות שנת תש"א, אחרי הגיעו ללבוב (לעמבערג) מנסיעה ארוכה ומלאה צער ומכאובים, התברר לו שאין אתרוג בעיר. באותם ימי סכנה כשדרכים היו בחזקת סכנה וחללים למאות ואלפים התגוללו בחוצות, עלה על רכבת ונסע יומיים ברציפות עד שהגיע לעיר אחת בה היה אתרוג. האתרוג, נעבעך, זקן היה, מאשתקד, לא תואר היה לו ולא הדר, אבל אתרוג…

בראשית ימי המלחמה הייתה לבוב תחת שליטת הרוסים, ובמשך יותר משנה וחצי הוצרך הרבי לעבוד עבודות לילה קשות ומפרכות כדי לשרוד ולא להישלח לארץ גזירה, בסיביר. הוא שימש תקופה ארוכה כשומר לילה במפעל גדול, כולל שבתות וימים טובים ולאחר סיום מטלתו במפעל היה לומד כל הלילה טור, שלחן ערוך ושל"ה יחד עם ה'חברותא' שלו, שותפו לעבודה הרה"ח ר' לייביש פלאסטר הי"ד. העבודות האלו שבחר עבורו הרבי היו הערובה היחידה לרצונו הטהור לבל יתחלל על ידו אפילו שבת אחת.

כשכבשו הנאצים את לבוב נמלט הרבי לבאבוב ומשם, כראותו את הסכנה האורבת לו, נמלט לגטו בוכניה. בגטו זה מסר נפשו פשוטו כמשמעו להציל יהודים ממוות באמצעות שוחד ושלמונים ועוד כל מיני פעולות, עד שנתפס וכבר נגזר דינו להריגה, וכפי שסיפר בזקנותו "כל יהודי הגטו כבר בכו וייללו על מר גורלו" אולם בנס שוחרר ברגע האחרון ונמלט ממקום למקום מתוך צער וייסורים עד שזכה להינצל ולהגיע לארצות הברית, שם קיבץ ניצולים בעמל ויזע, והקים מעפר ממש את החסידות שנכחדה כולה, וזכה לראות עולמו בחייו, "מלכות באבוב" העולמית על מוסדותיה המפוארים, ישיבותיה, בתי מדרשותיה בעולם כולו ואלפי חסידים שראה אותם כולם כילדיו שלו כי במסירות נפש אסף אותם בימי הרת עולם, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בהם קיבץ אחד אחד את ניצולי הטרגדיה האנושית הנוראה עלי אדמות ופתח להם שערי אורה.

לא נאריך בפרטים ידועים מסבלותיו של הרבי שבמשך חמש שנים חווה את אימי השואה ועל יגונו הנורא על אובדן בני משפחתו וחסידיו, שעליו התגבר בכוחות עילאיים, כוחות של מלאכי עליון, אולם מעשה אחד נספר על ישיבה אחת של תלמידיו האהובים שביחד עם מורם נהרגו היום, בראש חודש אב תש"ב, לפני שמונים שנה בדיוק. וכיוון שימי ההילולא של הרבי ותלמידיו הקדושים חלים באותו יום, אם כי במרחק שנים לא מבוטל, נעלה נא על ליבנו את זיכרון ארבעים הקדושים, בחורי חמד צעירים שמסרו נפשם על קידוש ה', מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם… יזכרם אלוקנו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום לעיננו נקמת דם עבדיו השפוך.

הנה סיפור מופלא זה בקצרה, כפי שמובא בקובץ זיכרון המאור של הגאון רבי מאיר אמסל ז"ל.

"ישיבת באבוב שמתחת לארץ"

"בשעת הקמת גיטו באכניע (בוכניה) נמצא אז ראש ישיבה מישיבות באבוב, רבי ברוך קענענגיסער הי"ד, ת"ח עצום ומופלג, עניו ונפש יקרה ובעל מידות הכי מצויינות, שהבין בדעתו הרחבה שכליאת היהודים בגיטו והפרשת הצעירים לעבודה, אינה "הפרשה לחיים ארוכים", וכן חשב בדעתו שללכת לעבודה אינו עניין לגוף ולא לנשמה(…).

הוא אסף אליו כמה מבחירי האברכים והבחורים, בני תורה מצויינים מישיבות באבוב, ויחדיו המתיקו סוד להתחבא באיזה מרתף מוכשר ולהקדיש את שארית חייהם לתורה ולקדושה ולה' לבדו ולקיים בעצמם אשרי מי שבא 'לכאן' ותלמודו בידו.

הכותב מתאר את מסירות הנפש לה נצרכו כדי לקיים יוזמה זו שמשמעותה – רעב, בדידות, וסכנת מוות מידית, אולם "החליטו לקבל הכל באהבה ולעסוק בתורה עד טיפת דמם האחרונה".

רבי ברוך לא רצה להחליט בעצמו החלטה גורלית כזו ונכנס להתייעץ עם הרב (רבי שלמה מבאבוב) והרב ענה לו:

"שאלתך היא שאלת נפשות. ה' ירחם. וכדי להורות בה זקוקים אנו לסנהדרין של כ"ג דיינים לפחות, ברם, רואים אנו שחוטפים דבר יום ביומו יהודים חפים מפשע והורגים בלי חשבון, ואלו מעשים שבכל יום, רק היום הרגו יהודי בלי שום חקירה על שגוי סיפר עליו שנתן לו מעות, והרי בין כך אנו ובנינו, נשינו וטפינו מופקרים לטבח (…) והרי מזון אינם נותנים לנו ומוכרחים אנו לגנוב ולשים נפשינו בכפינו על כל דבר מזון וכשתופסים אותנו עם כיכר לחם, עם תרנגול או עם ירק קטן, הורגים הם מיד בלי חמלה(…)

וכי לא מוטב לנו שניהרג מתוך דברי תורה כפי שאמר פפוס לרבי עקיבא "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה"? חושב אני שיכול אתה ליטול את ההיתר של רבי עקיבא ולמסור עצמך לדברי תורה.

בהמשך מסופר על הקמת הישיבה החשאית ועל ההתרגשות העצומה שחוללה בגטו ועל העסקנים בראשות ר' משה יהושע צאנגער שאספו כסף ומזון עבור הישיבה, וכן מסופר שם על השתדלותו של הרב (רבי שלמה מבאבוב) אצל ראש היודענראט שהיה חתן שוחט אחד מאנ"ש שלא יבצעו חיפושים וגירושים באותו מרתף וממשיך העד ומתאר:

"רבי ברוך ותלמידיו לא פסקה תורה מפיהם יומם ולילה במצור ובמצוק, בצער ובייסורים. במשך שנה וחצי (!) לא חרדו משום דבר ולא שאלו שום דבר ולא התעניינו בשום דבר. התורה מילאה כל חלל חייהם עד שנתפסו והובלו להג עם עוד אלפי יהודים, הי"ד, בראש חודש אב, בשחיטה הראשונה (ובשחיטה השניה בי"ב אלול נהרגו שש וחצי אלף מגטו באכניע(…)

השמועה על דבר חיסולה של ישיבת באבוב הזו (…) גיבורי החיל אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו והמיתו עצמם באהלה של תורה בקדושה וטהרה (…) זעזעה את הרב (שליט"א)  שהיה אז בהחבא בכל נימי נפשו ולבו, ובצאת הרב מבונקער מצא את הבחור נפתלי עהרענבערג שניצל מהשחיטה ההיא, ושאל בכאב מי עוד ניצל, וגעה בבכי ואמר:

"קידוש שם שמים הוא מעשה כל כך כביר וקדוש, שמי שלא ראהו בעיניו, ומי שלא הרגיש זת בנפשו, לעולם לא ישיג אפס מהותו(…)

מי הוא זה אשר יזכה לפרסם לעולם כולו זיכרון זה נגדה נא לכל הנותרים בחיים אשר כמו בכל הדורות של שמד, גם בדורנו החלש היו כאלו קדושים, אמנם חלושים ומעונים בגופם, אבל גיבורים מופלאים בנפשם ובנשמתם, אשר הוכיחו לחיות הטרף הנאצים ולכל הרשעים עלי אדמות כי העם הזה, עם ישראל הוא קדוש ונצחי ושום כח לא יוכל לו, וכל הצרות שבעולם לא יזיזו אותו אפילו כמלוא נימה קדושתו, מתורתו ומאמונתו.

דברי הרב (שליט"א) נאמרו באנחות שוברות הגוף ובדמעות רותחות זולגות…