נס הצלתו של הרה"ח ר' מנשה קעניג ז"ל

גטו סטניסלבוב, שבט תש"ד, לפני שמונים שנה.

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

שלהי חודש שבט תש"ד.

מנשה קניג וחבריו בפלוגה 12/3 הועסקו בכפייה בשיקום מסילות הברזל שנהרסו בהפצצות הרוסים ופיגועי הפרטיזנים.

פרטיזנים יהודים מניחים מטענים מתחת מסילת ברזל עליה עוברות הרכבות הגרמניות.

250 יהודים צעירים מהונגריה עבדו בפרך במסגרת פלוגת עבודה זו. היה מוטל עליהם להחליף את תשתית האבנים ולהתקין פסים חדשים, משקל כל אחד מהם – טון.

כללי "בטיחות וגהות" המקובלים בעבודות אלו כמובן שלא היו נהוגים שם בסביבות העיירה סטניסלבוב שבגליציה המערבית. לא הוקצבו לעובדי הכפייה זמני מנוחה, לא הקפידו על הסדר הראוי של גובה נושאי המסילות – תנאי בסיסי לשרידותם של העושים במלאכה זו (שכן הדרך הנכונה היא לעמוד בשורה לפי הגובה, אחרת, כל הכובד רובץ על הגבוהים שבחבורה, כאמור: טון שלם!). לפי סדר השמות עמדו הבחורים: אדלר, ברנט וכו' בסדר א' ב'…

לא היה יום שבו לא נפלו, קרסו, מתו, מבני החבורה כתוצאה מעבודה מפרכת זו.

הסדר היה שמדי שעתיים-שלוש מותר לצאת לצורך, למרחק של כמאה מטרים, ומנשה קניג היה מנצל מדי יום את האפשרות הזו. הוא היה מתרחק מאה מטרים מהחבורה, נעמד בפינה, מניח תפילין ומתפלל.

חודש תמים נהג כך מנשה קניג עד שהדבר העיר את חשדו של החייל שהיה ממונה על הכיתה, ויום אחד בעיצומה של תפילתו הרגיש מנשה קניג את עיניו של החייל נעוצות בו, רושפות גיצי אש. מהר מאוד הבין מנשה שהחייל עקב אחריו ותפס אותו על חם!

"רמאי שכמותך!!!" הרעים בקולו.

"שיקרת לי שאתה יוצא לצורך, ופשוט הלכת להתפלל! כעת תלמד לקח".

ותוך כדי דיבור, הגוי הבריא והחזק סטר בחוזקה על פניו של מנשה הצנום והחלש, אחת ושתיים, עד שמנשה כמעט התמוטט מעוצמת המכות.

באותו רגע שכח מנשה המעונה והנרדף את העובדה שכיהודי העובד בכפייה במסגרת "חוק היהודים" כבר אין לו כל זכויות. הוא גם שכח שמתוקף חוק החירום הצבאי, בשדה קרב בעיצומה של המלחמה יכול כל מפקד פלוגה לעשות ככל העולה על רוחו, וכשופט יחיד בעל סמכות מלאה בכוחו לפסוק מוות בירייה על אתר.

דמו עלה לראשו. הצער, הייסורים והעלבון המר שהיו מנת חלקו במשך שלוש השנים האחרונות פרצו בו בלי מעצור. הוא נטל את המכוש, כלי העבודה שלו, ובחמת זעם היכה מכת מחץ בראשו של החייל, והלה קרס תחתיו מעולף.

רק אז קלט מנשה מה קרה כאן. הוא היה המום ומסוחרר, וידע כי כלתה אליו הרעה.

בינתיים התעורר החייל וזעק לעזרה, וזו לא בוששה לבוא.

חיילים שהיו מוצבים בקרבת מקום זינקו על מנשה וכבלו את ידיו. המפקד הורה להחזיר אותו למחנה ולכלוא אותו בצינוק.

מנשה המתין למסדר הערב במחנה, אז היה מקובל לערוך את משפטי הראווה, וכמקובל, העונש שקבע מפקד הפלוגה היה מתבצע ללא שהיות.

במקרה זה היה ברור לכולם שהעונש שיושת על יהודי שהעז לתקוף את הממונה עליו ולנסות לרצוח אותו יהיה מוות מיידי. בכלל, הרבו להשתמש בתקופה ההיא בעונשי מוות על "בעיות משמעת", אפילו של חיילים הונגרים, שכן הגרמנים ועוזריהם ההונגרים החלו כבר להפסיד בחזית ועל כל עוון של הפרת משמעת או "ערעור רוח הלחימה", בוודאי על "המרדה", היו הורגים דבר יום ביומו.

יהודים חסידיים בעבודת כפייה

ישב מנשה בצינוק והחל לקלוט את המשמעות של מעשיו. הוא הבין שחייו באו לקיצם, אך לא חש כל חרטה על מה שעשה. בשוויון נפש המתין למותו, והתכונן לו מתוך אמונה.

הבשורה המרה הכתה בתדהמה את יתר חברי הפלוגה, שיותר ממה שהתאבלו על מר גורלו של חברם דאגו על עצמם… הם הבינו היטב מה תהיינה ההשלכות של המאורע על היחס כלפיהם מצד מפקדי המחנה. למי היה אז כוח לצרות חדשות?

ואז, ד"ר דיאמנט, ממזכירות הפלוגה, הבריק לו רעיון בראשו.

ד"ר דיאמנט, יהודי אינטלקטואל מבודפשט, היה מתחילתו רחוק מחיי תורה ומצוות. הוא וחבריו היו עוינים את מנשה קעניג וחבריו האדוקים, אך ברבות הימים נשבר הקרח ביניהם ואחרי שיחות וויכוחים נוקבים חלה התקרבות ביניהם, עד שמנשה התחבב עליהם וכינוהו בהערכה "ראביי מנשה". הם, שלדאבון לב היו רחוקים מאוד מחיי תורה ומצוות, ראו פתאום את יושר ליבם וטוהר אמונתם של הקבוצה החרדית. הם התחילו להבין מה נעשק מהם כתינוקות שנשבו, ולא זו בלבד אלא שקבוצת ה"אינטלקטואלים" (אנשי רוח), בראשותו של ד"ר דיאמנט, היו מתייעצים עם מנשה ופורקים בפניו את דאגותיהם ותלאותיהם.

כעת, מששמע ד"ר דיאמנט על מה שחולל מנשה ועל העונש הצפוי לו, הוא הסעיר את מוחו ברעיונות ותחבולות, איך אפשר להציל את מנשה ממוות בטוח, עד שעלה בדעתו הרעיון. הוא המתין לשעת כושר ואז בא בדברים עם מפקד המחנה, עימו היה לו קשר מסוים מתוקף תפקידו כאחד מחברי מזכירות המחנה.

ד"ר דיאמנט פשוט יצא מהכלים למען מנשה קעניג. הוא בכה לפני מפקד המחנה והתייפח בדמעות שליש, עד שהמפקד התרכך ושאל אותו מה לפי דעתו הוא יכול לעשות במצב כזה, והלוא אין מנוס מלבצע את גזר דין המוות לנוכח מעשה כה חמור.

לשאלה זו המתין ד"ר דיאמנט ואז אמר:

לפי דעתי, החייל שהוכה בידי היהודי חייב להיענש גם הוא, לפחות בשלילת דרגותיו הצבאיות, וזאת כיוון שלא התגונן כראוי מפני תקיפתו של יהודי לא חמוש. רפיסות זו אין מקומה בשדה הקרב! העונש חייב להתבצע כאן ועכשיו כדי ששאר החיילים ילמדו להיות יותר זהירים והתקפיים.

שעה חלפה והמפקד קרא לד"ר דיאמנט ואמר לו: אני מרגיש שהרעיון שלך הוא ישר מהשמיים… שכן רגע אחרי שהודעתי לחייל על הצורך בהורדת דרגותיו, הוא פרץ בבכי ואמר לי: כבוד סגן האלוף! מי סיפר לך שהיהודי היכה אותי, הרי רק אני והוא היינו שם. פשוט החלקתי ונפלתי על הראש, ומתוך זעם על היהודי שגרם לכך בעקיפין, הוריתי לאזוק אותו ולאסור אותו בצינוק…

לפנות ערב, ב"משפט" שנערך בעת המסדר טען החייל את גרסתו החדשה, ופסק הדין נקבע מיידית: שעתיים תלייה.

מסדר של עובדי כפיה יהודים

עונש התלייה היה מתבצע כך: ידיו של הקורבן היו קשורות לאחור ותלויות על גזע עץ. רגליו היו מורמות כעשרים ס"מ מעל הקרקע, וכל פעם שהיה הקורבן מתעלף, היו מורידים אותו ומתיזים עליו מים, והרופא היה בודק את ליבו, ואז שוב היו תולים אותו עד להתעלפות הבאה, וחוזר חלילה… היו רבים שנפחו את נשמתם במהלך העונש הזה, וגם זה היה נלקח בחשבון.

מנשה התעלף במשך ה"תלייה" הזו ארבע פעמים!

כתוצאה מהעונש הזה זכה מנשה לשבועיים חופשה, בהם זכה למנת אוכל כפולה. שמונה חודשים לקח לו להתאושש כליל מהחוויה הזו, אולם חייו ניתנו לו לשלל.

עוד נכונו לו טלטולים ועינויי גוף ונפש עד שזכה לראות את השחרור במו עיניו ולעלות לארץ ישראל, בה השתקם וזכה להקים בית לתפארת.

עברו מאז שלושים ושתיים שנה, ויום אחד כשר' מנשה קעניג שהה בבית כנסת בארצות הברית, אליה נסע לרגל נישואי אחיינו הרה"ח ר' יצחק פנחס פריינד, ניגש אליו הגבאי והתעניין לשמו. הוא רצה להעניק לו עלייה.

ומשענה "מנשה בן ר' חיים"

החוויר הגבאי והתחיל לגמגם.

"קעניג"??

כן…

ענה מנשה במבוכה.

מפלוגה 12/3?

כן!

ואז הפליט הגבאי שאגה מצמררת ופרץ בבכי.

"ואנחנו היינו בטוחים שבאותו יום נהרגת על קידוש ה'…"

אכן, לימים שמע מנשה מכמה מקורות שבין חבריו לפלוגת העבודה הסתובבה שמועה שהוא לא שרד את התלייה האחרונה.

הגבאי היה גם הוא ניצול מאותה פלוגה ולכן היה כה נסער לראות פתאום את המת עומד מולו, חי וקיים…

זיכרונותיו של ר' מנשה קעניג, מה שחווה בימי השואה, מפוזרים בכמה מקומות, ועוד נביא מהם בארוכה, אולם לפני הכול הצגנו בפניכם עדות זו, סיפור מדהים שהתחולל, לדבריו, בדיוק לפני שמונים שנה, בסוף חודש שבט תש"ד, ומובא ב"זכור" תשמ"ב, גיליון ב.