עיירות שחרבו חלק ב'

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

בימים האחרונים של חודש תשרי, "ירח האיתנים" תש"ג, ובימים הראשונים של חודש מרחשוון, חוסלו קהילות חשובות, ותיקות ושורשיות ברחבי מזרח אירופה. בכל אחת מקהילות אלו התגוררו אלפי יהודים, ובשנים האחרונות לחייהם סבלו מתנאי גטו שבהם נאנקו בצפיפות וב"עוצר רעה ויגון". רעב, רציחות, מגפות, עינויים וענישה קולקטיבית היו מנת חלקם של התושבים היהודים מאז הכיבוש הנאצי שאירע בסוף שנת תרצ"ט-1939. אולם לפני שמונים שנה בדיוק, בשלהי חודש תשרי ותחילת חודש מרחשוון של שנת תש"ג, סתיו 1942, בא הקץ המר על רבבות יהודים אלו, ובשיטתיות מבחילה הובלו כולם למותם למחנות המוות ולבורות ההריגה ביערות, ואילו הנשארים, והמתנגדים, והמתקוממים, מצאו את מותם בעיירותיהם עת "נהפכו בתיהם לקבריהם" ועלו עולה על מוקדה ביום עברה וחרון אף.

שמונים שנה חלפו ורוב הערים והעיירות האלו צללו לתהום הנשייה, ותושביהן, יהודים זכים וטהורים, אף לקבורה לא זכו, ומרובם ככולם לא נותרו אף שם ושארית. אולם בגנזך קידוש השם לא שוכחים ובימים אלו מעלים על נס עיירות יהודיות אלו, עיירות חמד שמאות בשנים שקקו בהן חיים יהודיים מלאי מעש ועניין; יהודים לאין מספר חיו שם, וצמחו שם, והקימו שם בתים, והולידו ילדים, ונכדים ונינים, דור לדור היה מצטרף לשרשרת המופלאה של יהדות גולת מזרח אירופה שההווי שלה היה מתוק מדבש ואשר שום צער ומצוקה לא יכלו להם לחיים היהודיים העליזים שלא היה בעולם כמותם, ולעולם ועד כבר לא יהיה תמורתם.

נזכירה נא את שמות העיירות האלו, אשר בימים אלו, לפני שמונים שנה, הקיץ הקץ (לשואלים: הקיץ הקץ הוא מלשון הנביא [יחזקאל ז, ו] הֵקִיץ הַקֵּץ, ופירושו: בא הַסּוֹף, הִגִּיעָה כְּלָיָה) על יושביהן ונגזרה כליה על ההווי הנפלא שהתקיים בהן מזה דורות ארוכים.

על בריסק ואוסטראה כולם שמעו, אבל האם ידעתם את לגוב, לוברטוב, פיוטרקוב-טריבולנסקי, דרוהוצ'ין, קרטוז-בערזע (ברזה קרטוסקה)?

נהרות שקטים חולפים על פני מאות ואלפי קילומטרים ברחבי פולין הגדולה, שקט פסטורלי אופף את העיירות הציוריות המנקדות את מפת המדינה הזו והן מוקפות בשדות ובשטחי מרעה אינסופיים, כל עיירה והנהר החוצה אותה, או תוחם את גבולה; הנופים לא השתנו במאומה, שקיעה, זריחה, קיץ וחורף; עדיין ניצבים עבותים האילנות עתיקי הימים אשר בצל שלהם שיחקו ילדים ונחו, ודיברו, ודמיינו, וטוו חלומות, כל מיני חלומות, רק לא את החלום השחור הזה, שאותו לא דמיינו לא בהקיץ ולא בחלום. הסוף המר של עיירות פולין והונגריה, ליטא וצ'כוסלובקיה, לא עלה על דמיונם של האנשים הפסימיים ביותר. שמונים שנה עברו, המקומות קיימים, הנופים – אותם נופים, אפיקי המים זורמים בנהרות ובאגמים, עננים צחורים נשקפים בהם, חולפים מהר ונעלמים, בדיוק כמו שנעלמו מיליוני היהודים שעלו למעלה בארובותיהן של המשרפות, שנורו לתוך הבורות העצומים שיהודים אולצו לחפור ובסוף נורו גם הם עצמם פנימה למותם.

צורב הכאב ומר כלענה, קשה לחשוב על מה שהיה, על "תפארת ישראל שנגדעה קרנה", אבל מאידך גיסא, אסור לנו לשכוח. קול דמי אחינו זועק אלינו מהאדמה: זכור ואל תשכח!

סופה של העיר המפורסמת בריסק דליטא היה ביום ו' מרחשוון תש"ג. אלפי יהודים מצאו את מותם בעיר זו מאז הכיבוש הנאצי בתחילת שנת ת"ש, אולם ההרג ההמוני התרחש באותו יום. הגטו כותר בידי הנאצים והאוקראינים, וכל יהודי העיר נלקחו ל"ברונה גורא" ונרצחו. מתוך קהילה ענקית של עשרים וחמישה אלף איש שבו בתום המלחמה לבריסק ארבעה עשר ניצולים.

ב-7 באוקטובר 1942 – כ"ו תשרי תש"ג, פשטו על הגטו שביישוב לגוב אנשי ס.ס. ושוטרים פולנים ואוקראינים, ושילחו כ-2,000 מיהודיו בקרונות משא לקיילצה, וממנה למחנה ההשמדה טרבלינקה. בשעת האקציה רצחו השוטרים קשישים, ילדים וחולים יהודים בשטח הגטו. כמה עשרות יהודים שהושארו בגטו לאיסוף רכוש המגורשים נרצחו בהמשך.

לגוב הוא יישוב קטן באזור העיר קיעלץ (קילצה) בפולין. עשרים אלף יהודי העיר קילצה נלקחו לטרבלינקה ונהרגו בחודש אלול שנת תש"ב, ולשם, לקילצה, נשלחו יהודי גטו לגוב, עיירה חסידית שורשית ואהובה, ומשם, לסוף המר, בטרבלינקה.

אוסטראה, עיר ואם בישראל

עירם של השל"ה הקדוש והמהרש"א, ואשר על שמו הוקם בה "בית הכנסת המהרש"א", שנחשב לאחד היחידים שהוא בעל קדושת בית כנסת, והיה אסור לאכול בו ואף לא ללמוד בו.

בית כנסת המהרש"א לפני השואה

בית הכנסת הרוס אחרי השואה

אוסטראה היא עירם של הט"ז, המהרש"ל, ה"סמיכת חכמים" ועוד רבים. עיר זו הייתה מאז ימי הבעש"ט מרכז חסידי חשוב בהיות הגאון רבי מאיר מרגליות, תלמיד הבעש"ט הק', מכהן כרב ואב"ד עיר זו. כאן התגורר רבי פנחס מקוריץ, רבי ייבא הידוע כ"רבי ייבא מאוסטראה", וגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש כמו רבי אשר צבי מאוסטראה ורבי יצחק אייזיק כ"ץ.

בית העלמין באוסטראה, כיום, אחרי גאולתו

בערב המלחמה התגוררו באוסטראה למעלה מ-10,000 יהודים. "אות תורה" היו שכינוה בחיבה במרוצת ההיסטוריה, וזאת עקב היותה מרכז חשוב של תלמידי חכמים, ישיבות ומרביצי תורה. עיר יהודית עתיקת יומין היא אוסטראה, שכן לפני הפוגרומים של שנת ת"ח התגוררו בה כ-7,000 יהודים, מהם נותרו רק שישים אחרי הפוגרום הנורא.

סבל רב חוותה קהילת אוסטראה בשנתיים הראשונות של הכיבוש הנאצי, פעמים רבות חוללו בה הנאצים סלקציות ורציחות המוניות שונות. אחת מהן מתוארת ביומנו של אהרן וולדמן, משארית הפליטה, מהבודדים ששרדו את הרציחות באוסטראה, עיר ואם בישראל. יום ד' מרחשוון הוא יומה האחרון של קהילת אוסטראה.

בתיאורו המזעזע על רצח המוני של נכבדי העיר, בתשעה באב תש"א, הוא כותב:

ה-ס.ס. הוציאו מהמחנות את נכבדי ורבני העיר, ביניהם את הרבי מטריסק ובנו, ואליהם הוסיפו עוד כ-65 יהודים מנכבדי העיר אל מרכז המגרש והתחילו להתעלל בהם באכזריות איומה. אחד מה-ס.ס., שידע לדבר פולנית, פנה אל הרבי הזקן: "נו, כהן גדול, ברך נא את עמך הנתון בסכנה גדולה"… הרבי לא השיב דבר והוסיף לעמוד בשלווה, כאילו לא ראה ולא שמע דבר. אז פנה אליו ה-ס.ס. בשנית: "נו, זקן, שירה נא לנו ורקוד לפנינו!"… והרבי פתח, תחילה בקול דממה דקה ולאט-לאט בקול רם יותר, בניגון חסידי חודר כליות ולב, שהמצוקה הנפשית וצרות הרבים, הדבקות וההתעלות שימשו בו בערבוביה, וכל זאת בליווי ריקוד חסידי ברגליו הכושלות. מי שלא ראה הבעת עיניו של הרבי, שריחפו בשעת מעשה לא בעולם הזה, לא ראה מחזה עילאי מעולם, וכך רקד ושר הזקן המעונה עד הסוף…

הנה אם רחמנייה – "א יידישע מאמע" – שהתחננה לפני התליין, שיעשה עמה חסד וירשה לה להביא במו ידיה את בנה החולה אל הבור, מאחר והוא אחרי דלקת ריאות ואין כח ברגליו ללכת. מבוקשה ניתן לה, והאם העלתה את בנה אל העקדה בידיה הענוגות ובעצמה התייצבה במרחק של 55 מטר לראות ברצח בנה. לאחר שהתנחמה בלבה, שחסכה מבנה את העינוי להיסחב אל הבור בידיו הנתעבות של הרוצח, חיכתה בשוויון נפש לתור שלה לרדת אל בור קברה. נשי ישראל כשרות וחברות נאמנות לבעליהן, שליוו אותם בדרך החיים עד כה, בראותן את בעליהן מובלים למוות, מיהרו מרצונן להצטרף אליהם בדרכם האחרונה לפני הגיע תורן. רק לאחר הפצרות נעתרו הרוצחים לבקשתן, ומה מאד עילאי ומחריד עומקי הנפש היה לראות זוגות-זוגות הולכים שלובי זרוע, צועדים באון אל בור קברם, כשעיניהם נשואות אל-על ובמגע ידיהם מעבירים איש לרעותו רגשי אהבה נאמנה ועידוד ברגעיהם האחרונים. גם אמי, שהייתה מיועדת להישלח בחזרה העירה, הייתה בין המאושרות, שניתן לה לצעוד בצדו של אבי ולחלק עמו את גורלו – הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו…

שוד היודאיקה והתכשיטים באוסטראה

המשך מיומנו של אהרן וולדמן.

מפקד ס.ס. ד"ר סער – בעתיד הקומיסר למחוז רובנה, שעל מצפונו האפל רובצת האחריות להשמדתם של למעלה מ-25 אלף יהודי רובנה – היה הממונה על השוד והגזל באוסטראה.

ד"ר לפילוסופיה זה ועמו עוד 6 רוצחים מגזע החיות הבלונדיות, מיששו באצבעותיהם המגואלות בדם יהודי כל חפץ וחפץ, וכ"מבינים" באמנות ובתרבות העריכו את השתייכותו ההיסטורית. אוי לעיניים שראו נשי ישראל בצרתן, בהתקדמן בתור אל השולחן ובהניחן בידיים רועדות ובלב רוטט על מזבח-השדים את פמוטי השבת, בוודאי ירושה מאמא וסבתא, ששפכו לתוכם דמעות זכות מעיניהן הכשרות. והנה גביעי-כסף וזהב מפותחים פיתוחי חותם לקידוש ולהבדלה, שהיו עדים לקדושת שבת ולשמחת חג בחיק משפחות יהודיות יקרות, נזרקים עתה בגסות ברוטאלית לתוך ארגזי השודדים לאור היום. והנה הם מזינים את עיניהם הטמאות בשרשרת-נישואין ארוכה ומוסיפים בשעת מעשה צחוק של לעג וקלס מפיהם המתועב…

שרשרת-זהב, חפץ יהודי כשר ויקר! אלמלא ניתנה לך הרשות לדבר, היית יודעת לספר באוזני הרשעים הארורים האלה ממאורעות החיים שעברו על יהודי אוסטראה בעתות ששון ויגון. כיצד קמו עליהם בכל דור ודור צוררים מבני המן ועמלק, שביקשו לכלותם ולהשמידם, אך שופט כל הארץ השיב את מחשבתם הרעה על ראשם, ואחרי כל הפורענויות והגזירות הרעות יצאו היהודים מחוזקים שבעתיים ואף ראו במפלת אויביהם… והנה מתגלגל על השולחן מבויש ונזוף ה"בשמים-ביקסל" היהודי, שהשודדים מתבוננים בו בתמיהה רבה בלי לדעת מה טיבו של חפץ זה, שאף הוא יודע לספר על מוצאי-שבתות יקרים, על סעודות מלווה-מלכה קדושות, שבהן סופר על הבעש"ט הקדוש ועל צדיקים גדולים, על נסים מופלאים שנעשו לאבותינו בימים ההם ועל אלה העתידים להיעשות לבניהם בעתיד, שדוד מלך ישראל חי וקיים!… והנה "קערה" לסדר ליל פסח ניבטת מירכתי השולחן ועליה כתובות ממערכת ה"סדר". כמה סדרים יפים ראתה קערה זאת, שבהם סיפרו יהודים מסובין כדרך בני-חורין ביציאת מצרים, ב"מכות מצרים", שירדו על ראשם של רודפיהם ונוגשיהם בדם ואש ותמרות עשן, אומנם בעוונותינו הרבים מונחת לה הקערה בשעה זאת ברוב בושה וסופה לנפול אל ארגז השלל, אך משם ירעים קולה מסוף העולם ועד סופו: יהודים יקרים! אל תיפול רוחכם בקרבכם, וסוף הישועה לבוא! כבר היו דברים כאלה לפנים, עמים ומושלים עריצים נפלו ולא יספו קום, אולם עם ישראל חי! בכור ייסורים זה תזדככו ותיטהרו, ואם היו חטאיכם כשני כשלג ילבינו ואם אדמו כתולע כצמר יהיו וסופכם לראות בנחמה, ואף-על-פי שתתמהמה בכל זאת חכו לה בכל יום ובכל רגע שתבוא…! כך יהגה ויספר כל חפץ וחפץ לו רק ניתנה הרשות לאוזן להקשיב ולהבין. ובינתיים הגיעו כלי הקודש מבתי הכנסת, מבתי המדרשות ומהקלויזים, שאף הם לא נוקו מהגזרה…

הימים הנוראים לפני חיסול אוסטראה

המשך מהיומן הנ"ל.

היום מלאו ארבעה שבועות לשהותי בכפר. בצרה ובמצוקה לאין שיעור חלף יום אחר יום עד שהתקרבו והגיעו "הימים הנוראים". כדי לתאר את האיום והנורא המיוחד שב"ימים הנוראים" הללו אפשר היה למלא כרכים שלמים, אך מי יאזור כוח לעשות זאת בשעה שהפצעים הפתוחים עדיין שותתים דם. אסתפק על-כן בציון ליל "כל-נדרי" בלבד. את ראש השנה פטרו בלא כלום. כל אחד תחת שבט הנוגש ליד עבודתו הקשה. היה גם מישהו שהתפלל בחשאי בביתו ויצא ידי שמחת חג באמירת "שנה טובה". ככה חלפו בלתי ניכרים גם "עשרת ימי תשובה"… עד שהגיע היום של ערב יום הכיפורים.

מלבד הלב הנשבר מצרות ומסבל בכלל, הצטיין ערב יום כיפור זה ברוח נכאה מיוחדת, שהייתה נסוכה על כל העיר. לאותו יום נקבע מסקר סוסים ועגלות מכל המחוז, והאיכרים מכל כפרי הסביבה זרמו אל המקום המיועד ומילאו את חלל העיר צהלת סוסים וטרטור עגלות שאין לשער, ונוכח רעש מחריש אוזניים מלמטה שולחו פתאום בשמי אוסטראה אווירונים רבים, שחגו בעצבנות על פני העיר, כאילו שמרו עליה מחמת אויב. עד מהרה נשמעו רעמי נפץ של פצצות, שקולם הלך וחזק, הלך וקרב מרגע לרגע. מצב הרוח נעשה מתוח מאוד ובפחד נסתר החלו האיכרים לעזוב את המסקר ולברוח מן העיר. השתררה בהלה כללית ואיש לא ידע מה בדיוק מתרחש. מששאלו אצל השלטונות המוסמכים, דחו אותם בקש: "שום דבר, רק מפוצצים ביצורים סובייטיים", אך איש לא קיבל תשובה זאת כמטבע טובה וכל אחד פירש לעצמו את מאורעות היום כרצונו. לבסוף התברר שלא רחוק מאוסטראה ביצעו צנחנים סובייטיים בשעה זו פעולות דיברסיה ניכרות. במצב רוח כזה ירד על שארית יהודי אוסטראה היום של ערב יום כיפור, אך על אף הכל הלך בא כוח ה"יודנראט", מר זפראן, אל המפקד המקומי ושיטח לפניו את בקשת היהודים לשחררם ליום המחרת מהעבודה לרגל היום הקדוש. המפקד לא השיב על כך תשובה ברורה, אלא הפליט כמתחמק: "עשו כרצונכם!…" היהודים נדהמו לשמע התשובה, אין זאת אלא שגורלנו כבר נחרץ ואין עוד כל משמעות להתנהגותנו ולמעשינו.

… אך על אף הדיכאון הנפשי הכבד ולמרות סכנת הנפשות הכרוכה בדבר, הרי ברדת השמש של ערב יום כיפור על העיר, לא עלה על דעתו של איש לוותר על אמירת "כל-נדרי" בציבור. יהיה מה שיהיה וכל-נדרי הוא כל-נדרי, ואולי גם הכל-נדרי האחרון… יהודים רבים הביעו נכונות להעמיד את ביתם לרשות הציבור לשם עריכת התפילות. הנקל לשער את מידת מסירות הנפש שהייתה כרוכה בעריכת מניין בבית יהודי, בשעה שגם האוכלוסייה הנוצרית הורשתה לערוך את תפילותיה בימי ראשון בלבד ובנוכחותם של נציגים רשמיים מטעם השלטונות הגרמניים. גם אני יצאתי ממחבואי והלכתי לתפילת "כל-נדרי". המניין היה בבית קטן בסמטה נידחה. בין לבירינט של בתים הרוסים ברעש המלחמה, בחורבה כזאת, שדלתותיה וחלונותיה הפרוצים נסתמו בקרשים ושיירי השמשות בכלי מיטה – התכנסו בחשאי כ-10 מניינים יהודים ונשים אחדות מהבתים הסמוכים. בחוץ הופקד משמר, שעינו פקוחה הייתה לכל הצדדים, שחס ושלום לא יבוא מישהו במפתיע. וכאשר פנה היום הודלקו נרות, הגברים התעטפו בטליתות והחזן ב"קיטל", ונרעשים ונפחדים מאימת יום הדין ניגשו לתפילת "כל-נדרי. "

"כל-נדרי" אחרון באוסטראה

אך פתח החזן בלב קרוע ומורתח ובניגון של "ימים נוראים" הספוג עצבות של דורות: "על דעת המקום ועל דעת הקהל…" לא יכלו עוד הנשים להתאפק והתחילו לבכות חרש מלב שבור ורצוץ על עולמן שחשך בעדן ועל חורבן ביתן, אך פתאום היסו אותן השומרים, שנבהלו מפחד עלה נידף והזהירו: "שש!… דומה שמישהו מתקרב!…" כאשר נרגעו מעט, שוב הסיחו דעתם מהסכנה האורבת בחוץ, ותוך כדי תפילה זכה שקעו לאט-לאט באכסטזה של קדושה עילאית, אף התחילו לעזור לחזן ולפזם אחריו כנהוג תוך אמונה צרופה והתלהבות. מפרק לפרק הופסקה התפילה על ידי הזהרות מבחוץ, אך סוף-סוף סיימו את "כל-נדרי", את ה"יעלות" ושאר התפילות. היש בכוחו של מישהו לתאר את רחשי לבו של כל אחד מאיתנו אחרי "כל-נדרי" כזה, שמאז היווסדה של תפילה זו בימי האינקוויזיציה בספרד, לא נאמרה בתנאים ובנסיבות איומים כאלה, אך יחד עם זאת בהתרוממות הנפש והתפשטות הגשמיות עד למדרגה העילאית של קידוש השם. לילה זה היה מעמד היסטורי ומסירת מודעה נגדה-נא לכל העמים בדבר חפץ הקיום הטבוע בלבו של כל אחד מאיתנו כפרט, ועל "נצח ישראל לא ישקר" ככלל. הנמצא עוד גוי אחד בארץ, ששעות ספורות אחרי עקידת המונים מבניו על מזבח השטן, יתכנס לערוך תפילה לאלוהיו?!

רק אנחנו לבדנו אזרנו כוח להתעלות מעל גיא ההריגה, ונוכח קברות-האחים השותתים דם לא נשברנו, אלא עמדו כגיבורים לפני קוננו ברינה ובתפילה ובהבעת תקווה בלתי מעורערת לעתיד טוב יותר, עת – "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ!…"

המשך יבוא בעז"ה