עיר סארני וקדושיה. שמונים שנה לעקידתם.

מאת יעקב רוזנפלד

סארני הייתה עיר ואם בישראל. אלפי יהודים התגוררו בה וחלקם הגדול היו חסידי קרלין. הווי מיוחד של תורה, חסידות וחסד שרר בה. רבני סארני היו גדולי תורה וחסידות, מהם שהיו מפארים את עולם התורה בשנות טרום המלחמה.

במהלך שנת תש"ב, שבה כבר הוכבד העול של הכובש הנאצי על יושבי סארני, הצטרפו אליה רבים מבני העיירות הסמוכות, והם שוכנו בבתי כנסת, בישיבות, בבתי הספר ובבתים פרטיים של תושבי סארני שהתגלו אז, בשעתם הקשה, בטוב ליבם ועיניהם הטובות. הם היו חולקים פיתם באותו זמן מצור ומצוק עם האורחים, הגולים האומללים, ועמדו לימינם בסבר פנים יפות ובלב טוב שהיה עולה על גדותיו.

כד מלא אפר מקבר האחים בסארני שהובא למרתף השואה על ידי אביגדור מוריק ז"ל.

ביום ט"ו אלול תש"ב, לפני שמונים שנה בדיוק, אולצו יהודי סארני לצאת לכיוון היער ולהתכנס מעל לבורות המוות. 13 אלף יהודים עמדו ביער ורבנים קדושים וטהורים עמדו עימם ודיברו על ליבם. לפתע החלה התקוממות ואלפי יהודים החלו להימלט לעומק היער, אולם רק מאות מהם שרדו והצליחו להתחבר עם הפרטיזנים. רובם המוחלט מתו ביריות.

הגאון המופלא רבי אהרן קונדא היה רועה נאמן לעדתו, ואף הוא, יחד עם אשתו, הרבנית איטה יהודית, היו יחד עם צאן מרעיתם באותו יום מר ונמהר שבו עלה הכורת על קהילה חסודה וותיקה זו.

רבי אהרן קונדא הי"ד

גם הם, הרב ר' אהרן בן זלמן והרבנית איטה יהודית בת ר' שמואל, נשפך דמם באותו יום.

בין רבני העיר שנהרגו באותו ימים נוראים היה הגאון המופלא רבי נחום יהושע הלוי פצ'ניק הי"ד. הוא היה רב בכמה מקומות, ושימש כראש אגודת הרבנים בוואלין. הוא היה גדול מאוד בתורה וענק בהנהגה ובגמילות חסדים. אלפים היו כרוכים אחריו בכל מצב, והוא היה מגדל אור בחייהם.

בתקופת הכיבוש הנאצי היה מתגורר חליפות בדברוביצה ובסארני, שכן נשא בתפקיד רבנות רשמית גם בעיר דברוביצה. הוא סבל רבות והיה יעד לרדיפות ולעינויי הנאצים והאוקראינים. אומנם היו גויים אחדים שרצו לעזור לו ולהצילו, אך הוא בחר, אדרבא, להישאר עם עדתו עד היום האחרון.

כשהגיע היום הנורא והמר ההוא, י"ד באלול ה'תש"ב (27 באוגוסט 1942), צעד בראש קהילתו, יחד עם הרבנית, בתו פרידה ובנו הרב ר' יצחק ומשפחתו, אל מקום ההשמדה, שם לבש את הטלית שנשא, אסף את כל הרבנים הנותרים ויחד אמרו וידוי. עד ראייה שחולץ ברגע האחרון אמר שלפני שכל היהודים נהרגו פשטו אותם מבגדיהם, אבל הרב פצ'ניק, אף על פי שהוכה מכות רצח בידי שוביו ומעניו, סירב להוריד את הטלית קטן ואת הכיפה, וכך ירד לקברו.

הרב נחום יהושע פצ'ניק הי"ד.

אחרי שנה וחצי, בערב פסח תש"ד, עת שב שריד העיר סארני ר' יוסף פבריקנט לעיר החרבה והשרופה, נודע לו כי בבית חסידת אומות העולם הגב' סטודינסקה יש ספר תורה.

ר' יוסף פבריקנט וידידו, שריד גם הוא, ר' יצחק גלר, מיהרו לבית משפחת סטודינסקה, והיא הגישה להם את ספר התורה שהיה מוכתם כולו בדם. היא לא רצתה שום תשלום עבור ספר התורה וסיפרה שבאותו יום שבו הושמדו יהודי סארני, בסוף אוגוסט 1942 (אלול תש"ב) רץ רבי מנדל האשמאל לבית הכנסת של חסידי ברנזה, הוציא משם את ספר התורה וברח עימו על פני כל רחוב אוליקה טופולובה, וכשהגיע מול בית משפחת סטודינסקה ירה עליו רוצח גרמני ור' מנדל נפל ארצה מתבוסס בדמו, וספר התורה שעליו מסר נפשו מונח בין זרועותיו. הוא מת על קדושת ספר התורה, על קידוש השם.

הגב' הפולנייה, שאחרי המלחמה התברר שהצילה שלוש בנות יהודיות ממוות, אחת מהן שמה צירל מוצ'ניק, הוציאה מידיו של מנדל את ספר התורה והטמינה אותו במסתור שבעליית גג ביתה.

יצחק פייגלשטיין נטל את ספר התורה לעיירה רובנה הסמוכה, שם מסר את ספר התורה לבדיקה והסופר אישר שהוא כשר ומהודר. יחד ניקו יהודים שרידי אש את ספר התורה מכתמי הדם שכיסו אותו, ובסתר, במניין קטן, היו קוראים בו.

בתום המלחמה ביקש יוסף פבריקנט ליטול עימו את ספר התורה, אולם הניצולים השרידים ביקשו שישאיר עימם את ספר התורה.

באותו יום הבחין יוסף פבריקנט שרבים מחלונות הבתים בסארני מחופים ביריעות ספרי תורה שבהם השתמשו הפולנים כווילונות. הוא לא חשב הרבה, הסתובב באותו אזור והסיר את כל היריעות מהחלונות, וכשהגיע ללודז' מסר אותם לסופר שחיבר אותם לספר תורה שלם, ובהם קראו שארית הפליטה בעיר לודז' בשנים שאחרי המלחמה.

לוח הזיכרון במרתף השואה – יום הזיכרון י"ד אלול – ט"ו אלול, תש"ב

מה אני אגיד לבני?

שורות נוגות מתוך ספר הזיכרון של קהילת סארני (תרגום מאנגלית)

מאת שרה טורקניץ-כצמן

לא אוכל, בני, להביא אותך לעולם אל עירי סארני; לא תוכל להביט במו עיניך בביתו של סבא שלך. העיר שלי כבר לא קיימת. יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך, אבל זה נמחק. זה כבר לא קיים. הבית של סבא שלך אבד, כאילו מעולם לא היה קיים, נשארו רק זיכרונות…

תתעכב קצת, בני, ואני אספר לך על הבית של סבא שלך. על ביתו של הרשל דער פלוטניצר, כך קראו לו בסארני. לא היינו עשירים, אפילו לא אמידים. חיינו התנהלו על הקצה. לא היה לנו בית משלנו בסארני. גרנו בשכירות, בחדרים קטנים. ובכל זאת, כמה גדול היה האור במשכננו הזעום, והוא זרח למרחוק.

בלי לעשות מעצמה "עניין" גדול, ועם הצניעות שמאפיינת אמא יהודייה, הייתה זו אימי, רחל לאה, בעלת קומה זעירה ומחוספסת, שקבעה את אווירת הבית. היא כמעט לא נראתה בשום מקום, ולמרות זאת ניתן היה להרגיש את נוכחותה בכל היבט חיינו הרוחניים ואמונתנו. היא הייתה בתו של חסיד נלהב, ורוח זו היא שהפיחה בביתנו.

כשאבינו פעל להקמת הישיבה בסארני בראשות הגאון רבי חיים מנדל, יהי זכרו ברוך, הייתה זו אימנו זכרה ברוך שדאגה להגעת התלמידים מהכפרים ליד פלוטניצה, ודאגה גם לסדר להם "ימים" (ארוחות צהריים בבתיהם של תושבי העיר).

תמיד היו בנים צעירים, מתלמידי הישיבה, שיבואו אל אימנו ויתנו בפניה את דאגותיהם ויחשפו את געגועיהם לבתיהם. ביתנו התרחב, והפך למקום שבו ניתן היה למצוא לינה לכמה מהם…

אורחים אמידים, סוחרי מוצרי יער וסוכניהם, ממקומות רחוקים, היו מתאכסנים בבתי ההארחה בסארני. עם זאת, היהודים מהעיירות הסובבות את פינסק, סטולין – אנשי "צורה", שליחי הרבי ודומיהם, היו מתארחים אצל רחל לאה, וקיבלו אצלה גם ארוחות. כאשר היו מגיעים אורחים רבים בו-בזמן הורדו הדלתות מהצירים, ומצעים הושמו מעליהן. זה היה די נורמלי, ומעולם לא היה צפוף מדי.

בלילות מוצאי שבת זכינו לביקור קבוע של חסידי קרלין למלווה מלכה. אימי הייתה מכינה "בורשט" ועוד מאכלים מוכרים, ואנשים היו נשארים מאוחר. תחילה היו מנגנים מנגינה, ואחר כך מספרים סיפורים על החסידים, ואחר כך היו דנים ב"אנשים בעלי חומר רוחני גבוה". הרוחניות הזו הפכה את השיח בביתנו לשיח שונה, מרומם ונאצל. לא שגרתי בעליל.

מה עשו הערבים האלה לכולנו. אחי ואני התגעגענו אליהם בלי סוף. הרגשנו שכאן המקור הטהור של האקסטזה, מסירות הנפש, אחווה אמיתית, אלה היו היסודות של החסידות הקרלינית…

כאילו הם חיים, עומדים לנגד עיניי, אני יכולה לראות את צורתו היקרה של בנימין קנטורוביץ, בעל רוח אצילית ונפש עדינה, שביתו וילדיו היו לי כמו ביתי ומשפחתי. לצידו, בצניעות מתבטלת, יושב חנינא דראק. מפיו, בשקט, היו קולחים פניני חכמה, ר' אלתר ברזוביץ' – כמה מתוק היה שירו. פסח-אליה, השוחט, מאיר לוין-מייצה, ומפעם לפעם היה מגיע רבי אהרן קונדא, והגאון רבי חיים מנדל עמד על כולם. וכשהתחיל לדבר על ביתו של הרבי – והוא היה בן בית שם – סיפר הרבה סודות ורמזים שראה בביתו והתנהגותו של הרבי ר' אברהם אלימלך מקרלין. לאף אחד לא היה אומץ להפריע לו. הכול ישבו פעורי פה והקשיבו לכל הגה…

אתה יכול להבין, בני, שככה היה הבית של סבא שלך, ושכמעט כל הבתים בסארני שלי היו בדיוק כאלה.

יהודי סארני לא חזרו הביתה בערב שבת מבית הכנסת ללא אורח שישתתף בסעודה, בין אם זה אורח חולף, או סתם עני רגיל. ובליל הסדר היה השולחן תמיד מאוכלס עם חייל יהודי, ולפעמים יותר מאחד.

אני זוכרת ליל סדר אחד. ישבנו מסובים, וקראנו מההגדה, כשלפתע שמענו דפיקה בחלון. היינו מזועזעים. אז התברר כי מדובר בשני השוחטים, שלמה בן זיסקינד ופסח אליהו, עם הידיעה הבאה על שפתותיהם: באורח בלתי צפוי הגיעו חיילים יהודים בנוסף לאלו ששכנו בעיר, והיה צורך לארח אותם. באיזה רעד מקודש הובאו הצעירים האלה לסדר בבתים שלנו ושל שכנינו…

ובמהלך כל החג הייתה נציגות של נשים מהעיר, שיצאו לפי סדר לבית החולים הצבאי שנמצא בצד הפולסקיה – לחלק מצות וכל מיני מאכלי חג לפצועים ולחולים…

כמה נדיב היה חסדך, עירי, כמה היית טהורה וזכה…