קריאת המגילה ב"גן עדן התחתון"
רשימה שפורסמה בעיתון קול ישראל, י"ד אדר תש"ד, "מפי פליט", ובה מתואר ההווי במערה שבפאתי גיטו בראנוביץ בעיצומם של ימי השואה.
לא ארכו הימים ונאלצנו להתפלל במסתרים ובמחבואים, והתפילה נעשתה אצלנו לעבודה קשה מאוד, עבודה שבלב […]
בימים ההם עמד לנו גואל אחד והקל מאתנו עבודת התפילה. היה זה בחור אחד בשם ניסן קריידיץ, מתלמידי הגאון החפץ חיים, שהצליח להמציא לנו מקלט אחד בטוח להתפלל.
באחד המבואות האפלוליות שהתפתלו ברצועות עקמומיות בקרבת הגטו, היה נמצא בור אחד, שפיו תמיד מכוסה במדף של עץ. מראה הבור הפתיע; כשישים מעלות [=מדרגות] של עץ רעועות ירדו לתוך […] מעבה האדמה, והובילו לתוך כוך […] גובה הכוך היה כגובה אדם בינוני, וקדקדות האנשים שהיו נכנסים לתוכו היו מנשקים את כיפת הכוך, והכוך כולו לא הכיל אלא 16-15 איש, בעמדם צפופים בו. בתוכו שררו אפלולית וחשכה, עד שלא ראה איש את רעהו בפנים המערה…
מסביב למערה מסתורית זו התהלכו שמועות משמועות שונות. היו שאמרו שמערה זו נחפרה בימי מלחמת העולם הקודמת לשם מקלט ומחסה. היו שאמרו שמערה זו היא עתיקת יומין אשר כרוה לפני מאות בשנים שודדים ואוכלי אדם ששרצו אז במקום זה למכביר (…) על כותל הכוך הייתה אמנם כתובת חרותה אשר בטח נאמר בה מהות המערה וטיבה אבל מן הנמנע היה לקרוא אותה מרוב יושן.
התלמיד ר' ניסן הנ"ל גילה מערה זאת לפנינו ובסודי סודות כמובן. הוא לימד אותנו איך להשתמש במערה זו להרים את הקרש העב שעל פיה ולהיכנס לפני ולפנים (…)
מערה זו נהפכה למקום תפילה ותחנונים. אותו צעיר סידר בתוך הכוך אצטבה של עץ נמוכה, עליה היו מונחים תמיד טליתות ותפילין, וכמה מספרי רבו החפץ חיים. כוס זכוכית עם שמן ופתילה דולקת היתה עומדת על האצטבה, וניסן היה מספק את השמן והפתילות יום ביומו.
השמחה לרגלי "המצאה" זו עברה על כל גדותיה. פג מעתה הפחד שהשתרר בעת התפילה. בחשאי היינו מתגנבים כנופיא כנופיא לתוך המערה והתפללנו מתוך שלווה וצלילות הדעת.
הכוך הזה נהפך למרכז ההתעניינות של יהודי המקום והזקנים שבתוכנו היו קוראים לו "גן עדן התחתון".
יש אשר אחד מתוכנו נצטברה בלבו מרירות וזעם ויומו חשך בעדו. היה יורד לו לתוך המערה ושפך מר נפשו וצקון לחשו לפני השוכן במרומיו, והקל לו.
יש מי אשר צמאה נפשו וגם נכספה להלל להבורא ית"ש על השגחתו הפרטית וחסדיו המרובים, ולא עצר כח בידו, ירד האיש לפנים הכוך, מצא לפניו נר דולק וספרי תהלים על ידם, והיה מקלס לקונו ולבו ובשרו רננו לא-ל חי, ונוח לו. ויש אשר הגיעה למישהו מאיתנו ידיעה על בנו כי הומת או בתו כי נשבתה ואחותו כי הוגלתה, ובא האיש אל המערה, וגלל את ספר התהלים וקרא משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. שנה ורווח לו.
מן הנמנע להעלות על הכתב את ההשראה העילאית שהייתה נסוכה בחלל המערה הזו וכמה מאושרים היו אותם הרגעים שנמצאנו בתוכה. הוסח אז צרור דאגתינו. דבקה הנפש בקונה והתפשטה כאילו מהחומר העכור והיא חוברה אל המקור העליון, המקור ממנו חוצבה.
זכורני המחזה של קריאת המגילה בימי הגיטו, שנקראה בתוך מערה זו. צפופים עמדנו כולנו על מעלות המערה המתנועעות אנה ואנה, ולמטה בפנים הכוך סביב האיצטבה עמדו ראשי יהודי הגיטו ועל ידם עמד אותו ר' ניסן וקרא בקולו הנעים את המגילה לאור הנרות המהבהבות. היו בינינו שלא ויתרו על הכאת המן כל עיקר.
והיה, כאשר הגיע החזן אל המן היו העומדים מטפחים בשולי רגליהם על רצפת העץ בכל הכח וההתלהבות עד שמעלות המערה רעשו רעדו תחתיהם.
היו שאמרו שעוד לא הרגישו מעודם כ"כ התרוממות בקריאת המגילה כמו עתה. הכיסופים להישנות אותם הנסים חזרו ונערו בגנזי נפשינו וגעגועים עזים מילאו את כל חלל הלב.
היה זה כשבועיים אחרי ימי הפורים ואשה אחת מנשי הגיטו צעקה על אודות בנה כי נתעלם מן העין ועקבותיו לא נודעו. הייתה זו אמו של אותו ר' ניסן "בעל המערה". כולנו נדהמנו לשמוע כי בנה יחידה היקר לכולנו נעלם לפתע מתחום הגיטו ואיננו. רווחה אז ההשערה בתוכנו שהנאצים הוציאו אותו בלאט ממשכבו ועשו עמו מה שעשו.
צערם של שוכני הגיטו קשה היה מנשוא וגדול מזה היה צערה של אמו הקשישה אשר כל הימים השתעשעה בבנה יחידה זה והנה לוקח ממנה והשאיר אותה לאנחות.
מידי ליל וליל היינו שומעים בכי חרישי בוקע ועולה מבית אותה האם השכולה. קולה זעזע את כולנו ובשמענו את קול יללתה היינו גם אנו מבכים על משכבינו את אותו התלמיד שלוקח מאתנו (…)
האם השכולה לקחה על עצמה את המצווה של בנה וזכתה במצוות הדלקת הנרות במערה. מחזה נוגע ללב היה לראות את הישישה מרימה באצבעותיה הצנומות את הקרש שעל פי המערה ופחית השמן והפתילה רוטטות בכפיה והיא יורדת יחידה לתוך המרתף אשר הנהיג בנה מחמל נפשה, אשר לוקח ממנה לעת זקנתה.
הסיפור הזה מופיע כאן כמעט מילה במילה, ביידיש, בספרו של מנשה אונגר ז"ל
