רב החובל

שורות לזכר הגאון רבי חיים שמואלביץ, ליום השנה לפטירתו, ג' טבת.

מאת: יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם.

"רב החובל שנשלח ממרומים לנווט את ספינת הישיבה בין גלים סוערים בימי החורבן הנורא"

(ראש ישיבת סלבודקא, הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, על רבי חיים שמואלביץ, במסע ההלוויה, ג' טבת תשל"ט).

תמונה נדירה של הרב חיים שמואלביץ בצעירותו (במרכז)

הגאון רבי חיים שמואלביץ היה גדול הדור, כבר בנערותו כונה "העילוי מסטוצ'ין". הוא ניחן בזיכרון אגדי וכל התורה הייתה סדורה לו במוחו. תלמידיו שגלו עימו בימי השואה ביפן ובסין סיפרו תמיד שמתוך הזיכרון היה מצטט באוזניהם ספרים שלמים, עמוקים ועיוניים. גם שיחות המוסר שלו היו לשם דבר, ועד היום בני תורה מכל חוג ועדה הוגים בספרי "שיחות מוסר" שלו בסילודין. הוא היה עובד השם מופלא וגם הרבה סיפורי מופת נקשרו בדמותו, אולם במצבה שלו, בהר המנוחות בירושלים, חקוקות שורות ספורות, ובהן נתבונן ביום הזיכרון שלו, ג' טבת, שחל בדיוק ביום הנישואין שלו… 49 שנה קודם לכן, ביום ג' טבת תר"צ, עם הרבנית חנה מרים, בת ראש ישיבת מיר הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל.

ההזמנה לנישואין שעליה חתום החתן עצמו, שהיה יתום מאב.

49 שנה מאוחר יותר… אותו תאריך, על המצבה.

במצבה נכתב כך:

ראש מתיבתא רבתא ישיבת מיר. שימש בה בקדש מלפנים בעיר מיר ונשא את דגלה במסירות נפש גולה אחר גולה ביפאן ובשנגהאי…

התקופה ההיא, שבה העביר רבי חיים את ישיבת מיר מליטא ליפן, הייתה בשנת פרוץ השואה. הישיבות נסגרו, החיים נעצרו, כולם היו עסוקים בבריחה ובהישרדות, וראש ישיבת מיר, אחרי מאמצים, זכה לקבל מאות אישורי יציאה מרוסיה עבור תלמידי מיר.

לפני 82 שנה, בחנוכה שנת תש"א, יצאו התלמידים עם ר' חיים לדרך.

הם יצאו את אזורי הכיבוש הרוסי דרך ערבות סיביר ונמל ולדיבוסטוק ומשם, לאחר שקיבלו אשרות כניסה ליפן, התוכנית הייתה להפליג לעבר אמריקה, אולם אז פרצה מלחמת יפן-ארה"ב ומגולי מיר נמנעה אפשרות זו. הם נלכדו ביפן השרויה במלחמה עזה.

בחודש אדר תש"א הגיעו הגולים לנמל סארוגה ביפן, משם נסעו ויחנו בעיר הנמל קובה, ובאמצעות עזרה מארצות הברית נשכר עבור הישיבה בניין גדול. ביום שהגיעו מארה"ב מאתיים כרכים של מסכת קידושין, בראשית חודש ניסן, התחילו סדרי הישיבה להתנהל כסדרם, ובו ביום השמיע רבי חיים שיעור עיוני מדהים בגאונותו.

שרידי מיר תיארו את התקופה הזו כתקופת השיא, מבחינת "שטייגן" והתעלות, בתולדות הישיבה לדורותיה. מאות התלמידים ישבו והגו בתורה ועבודת השם לאורו של רבי חיים ש"נתן מהודו עליהם" ושימש להם כאב, כרב, כפטרון וגם כחבר.

הרב חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר בירושלים, נואם בהתכנסות חגיגית. נראה גם הרב זלמן סורוצקין, יו"ר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

בירחון הפרדס שיצא לאור בשיקגו, תמוז תש"א, כותב הגאון רבי אברהם קלמנוביץ:

כדי להבין מהותה של ישיבת מיר ומה כבד עניין הצלתה מן הצורך לתאר איך שמוסרים נפש בעד התורה […]

הר"מ, הגאון רבי חיים שמואלביץ השוהה כעת ביפאן, החזיק בדרכון אמריקאי המיועד לו ולבני משפחתו. הברקתי לו פעמים אחדות שיבוא הנה לפעול עמדי בעבודת ההצלה של הישיבה, אך הוא השיבני כי אין ביכולתו לזנוח את הישיבה אף לא לשעה אחת.

והנה לאחרונה קיבל הוראה מהקונסול האמריקאני להזדרז ולעזוב את יפאן, אחרת הקונסול יפקיע לחלוטין את תוקפו של הדרכון, אך הוא ענה בפשיטות:

יקרה מה שיקרה בשום פנים לא אוכל להיפרד מבני הישיבה.

אני מוכן לנסוע לאמריקה רק יחד עמהם.

אף כאשר התאמצתי להשיג ויזות לקנדה עבור חלק מהתלמידים הגיעני מברק מראש הישיבה כי איננו מסכים לבתר את הישיבה לבתרים אלא שיהיו כולם ביחד כי בהתאם להשקפתו הצלת הישיבה בשלימות אחת חשובה וחיונית יותר מהצלת יחידים.

ביפן נוצר קשר בין רבי חיים לבין פרופסור קוצ'יוזי, איש מלומד שחפץ כל הזמן בקרבתו של ר' חיים, והוא, שהיה מקורב לשלטון, הצליח למנוע לזמן מה את גירוש התלמידים מיפן. אחרי תקופה הואשם הפרופסור בבגידה ונידון למוות. הוא הצליח להימלט, ואחרי טלטולים הגיע לארץ ישראל. לימים התגייר והיה ליהודי כשר והיה בן בית אצל רבי חיים. כולם הכירוהו בשם ר' אברהם גר צדק.

בחודש אב תש"א, בהתאם להסכמי גרמניה הנאצית עם יפן, אולצו הפליטים לעזוב את יפן ושוב נטלו כלי גולה ועשו דרך מפרכת עד שהגיעו לשנחאי שבסין. שם, בהשתדלות חסיד חב"די, הרב מאיר אשכנזי ששימש כרב הפליטים בשנחאי, הועמד לרשותם הבניין "בית אהרן" שתרם שנים רבות קודם לכן יהודי יוצא עירק. ושוב, מהר מאוד נכנסה הישיבה לשגרת עמל ויגיעת התורה במשך שש שנים ברציפות, עד שנפתחו השערים בעדם, ובחודש טבת תש"ז יצאו הפליטים לארץ ישראל או לארצות הברית.

בתוך ים של תורה ועבודה שחו התלמידים, ורבי חיים עומד על גביהם באהבה ובסבלנות. את כל כולו נתן להם, וההתעלות שלהם הייתה מופלאה, אבל תנאים גשמיים לא היו להם כלל, והם סבלו מצוקת רעב. במכתב שכתב רבי חיים באותה תקופה לנדיבי ארה"ב הוא מציין:

המצב הרוחני של הישיבה מצוין. השקידה נפלאה מאוד כפי שלא הייתה בישיבתנו מאז עשרות שנים. כן הדפסנו בצילום את הספרים הדרושים ללימוד אבל המצב הכלכלי קשה מאוד, היוקר נורא…

ובמכתב ששיגר לחותנו הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ששהה בירושלים הוא כותב:

צר לי שאין האפשרות בידינו לתאר בפני כת״ר כראוי את הדר־תפארתה של הישיבה ברוחניות…

לא היתה עוד תקופה מבורכת כזו במיר…

בני הישיבה סבלו מאוד מהרעב, ורבים מהם נבקע לשונם כתוצאה מחוסר תזונה וויטמינים, אבל אור התורה בקע מעיניהם, ויחד התחזקו באמונה וביטחון עד בוא הישועה. ויהי מקץ שש שנים, "קץ שם לחושך", וכשהגיע זמן השחרור עשה רבי חיים מאמצים רבים לסדר אפשרויות יציאה ואשרות עבור כל הפליטים. רבי חיים שמואלביץ ורבי יחזקאל לעוונשטיין לא עזבו את שנחאי עד שאחרון התלמידים עזב את המקום. היה עימם בחור אחד שבצוק העיתים נטרפה עליו דעתו ל"ע, ומשכך לא עלתה בידי העסקנים להשיג עבורו ויזה לארצות הברית. רבי חיים בעצמו החליט לטפל בעניין וליווה את הבחור לקונסוליה, שם בתבונתו הערים עליהם באופנים שונים עד שהבחור קיבל ויזה ולא נח ולא שקט עד שהגיע לחוף מבטחים ושם קיבל טיפול מסור.

בחודש טבת תש"ו, לפני שבעים ושבע שנים בדיוק, עת יצא אחרון התלמידים את גבולות סין, רק אז נפנה רבי חיים לעצמו ולמשפחתו, ושלח את אשתו ואת ילדיו הרכים לארץ ישראל, והוא עצמו נסע לארצות הברית לתקופה קצרה.

תקופת טבת, הים סוער והקור מקפיא. רבי חיים שמואלביץ יושב בספינה, וספר שב שמעתתא בידו. שלושים יום ארך המסע הקשה וכל אותם ימים לא עזב הגאון את הספר היחיד, שב שמעתתא, שהיה עמו. ימים ולילות ישב רכון על פנקסו ורשם חידושים. את חידושיו אלו כינס לחיבור שלם, ובשם 'תורת הספינה' קרא לו…

(עדות רבי שלום צבי שפירא, מנהל רוחני מוסדות אור התורה בבני ברק, ששהה עימו בספינה)

שלושה חודשים שהה רבי חיים בארצות הברית, שם הקים את ישיבת מיר, ומשם נסע לארץ ישראל, בה הוכר כגדול ראשי הישיבות וכמנהיג נערץ שחלק גדול ומשמעותי מתקומת עולם התורה אחר השואה נזקף לזכותו.

בספר "מח ולב" מופיע הסיפור הנודע שהרטיט אין ספור לבבות ושעליו הולחנו ניגונים מרגשים. הסיפור מביקורו בערוב ימיו בקבר רחל: