רישומים מגטו קובנה, היום לפני שמונים שנה

ונר זיכרון ליהודי העיירות הליטאיות, בנותיה של וילנה

מאת יעקב רוזנפלד

יריעת המשך ל"שקיעת שמשה של קובנה", גנזך קידוש השם, כ"ב אדר תשפ"ג

ביום כ"ט אדר תש"ג, בתחנת הרכבת פונאר, פרוור וילנאי קטן, 5 ק"מ מהכניסה לעיר, עצרה רכבת בת 88 קרונות מלאים ביהודים מווילנה ומהעיירות הסמוכות לה בתחנת הרכבת, וקרונותיה הראשונים החלו להיפתח.

מזה תקופה ארוכה לא חוו יהודי וילנה, וליטא בכלל, רציחות המוניות, שכן עיקר מעשי הרצח ההמוניים אירעו בשנות ת"ש–תש"א, ואילו שנת תש"ב והמחצית הראשונה של תש"ג התאפיינו בעיקר בחיי עוני, עבודה, מחלות ומוות איטי מתמשך; הגרמנים הפיקו תועלת מעבודת הכפייה ומשכך סביר היה להם, ליהודי וילנה, להאמין שאכן יעמדו שוביהם במילתם ומתחנת הרכבת יובאו המה למקום מגורים חדש ונקי ושם לא יחסרו להם מזון ותרופות.

בצעדים זהירים ירדו ראשונים נוסעי עשרים הקרונות הראשונים, אלה שהוציאו אותם אנשי הגסטאפו מתוך גטו וילנה בעורמה. סיפרו להם שבגטו קובנה יקבלו אוכל ועבודה, ומי יכול היה אז לעמוד בפיתוי.

יהודים נכנסים בשער הראשי של גטו קובנה (ציור)

והינה, אך עמדו רגליהם על אדמת תחנת הרכבת ומטר יריות אדיר ניתך עליהם מכל עבר. לא ארכו הרגעים ותחנת הרכבת הייתה לשדה קטל. זעקות השבר של הפצועים והגוססים התערבו עם זעקות הפרא של חיות האדם הנאצים והליטאים, וכל זה לעיניהם הקרועות מתדהמה של יושבי יתר הקרונות שדלתותיהם טרם נפתחו, אשר מהר מאוד הבינו לקראת מה הם יורדים.

לפי עדויות היו אלו שישה שוטרים ליטאים, שבניגוד מוחלט ליתר חבריהם פעם בהם רגש אנושי כלשהו והם אשר פתחו את הקרונות האחוריים וזעקו ליהודים להימלט, בכל דרך שהיא.

גטו קובנה

היו כאלו שהצליחו לברוח, וזאת אנו לומדים מרישומיו של אברהם תורי בספרו "גיטו יום יום". לדבריו, ב-10 באפריל הוזהרה מועצת יהודי קובנה לפקוח עין על יהודים פליטים שאמורים להגיע לקובנה בימים הקרובים, ואותם יהיו חייבים למסור לידי הגסטאפו.

(ואגב, בתאריך כ"ט ניסן תש"ג הופיעה אישה צעירה עם בנה, שרידי הרכבת שהתחזו לגויים, ויהודים טובים מסרו נפשם כפשוטו כדי להציל אותם. הם ידעו שבמעשה זה הם מסכנים את חייהם, אבל לפי המובא בספר הנ"ל "להשאיר אותם ככה לא היה בא בחשבון". הלב היהודי החם פעם גם בעמק הבכא בגטו קובנה.)

לפי עדויות, אנשי הגסטאפו שהבחינו במעשה ה"בגידה" של השוטרים הליטאים ירו בהם למוות, ובמהלך קרב היריות מצאו את מותם מספר לא ידוע של שוטרים וקצינים גרמנים וליטאים. היו עוד שוטרים ליטאים, אומנם מתי מספר, שלא הסכימו לבצע את פקודת הרצח שנחתה עליהם בהפתעה, ואף הם נורו ונהרגו בו במקום.

והנה הגיע תורם של יהודי סול, לידה, שוונציאן, סמורגאן ואושמיאן לצאת מהקרונות.

היו אלה אנשים בריאים וחזקים שעמדו מוכנים להתגוננות כאשר בידיהם גרזנים פשוטים. ברדתם מהקרונות התנפלו הם על השוטרים והרגו ופצעו רבים מהם.

לבסוף נפלו יהודים אלה ומתו מות גבורים.

עיירות אלו שנמנו לעיל, רבבות אלפי ישראל התגוררו בהם. ישיבות מפוארות פעלו בהן וחיים יהודיים יפים וצנועים פעמו בהם מאות שנים, ומכל אלו לא נותר מאומה.

עובדי כפיה יהודים חוזרים בסוף יום העבודה לגטו קובנה, ליטא

אושמינה ולידא, למשל, שמות כמעט נכחדים, אבל חיי תורה ומוסר פיכו בהן כה הרבה שנים. אושמינה, על ציר וילנה-מינסק, קנתה את שמה גם בזכות פועל הישועות הליטאי שהתגורר בה, ר' מוט'לה אושמינער, שכיהן בה כרב רבות בשנים עד שהוכתר כרב העיר סלונים.

דמותו של הצדיק הפלאי ר' מרדכי (רוזנבלאט) זצ"ל, שנערץ בחוגי החסידים והמתנגדים גם יחד, הייתה שם דבר ביהדות ליטא, תמונתו התנוססה בבתי היהודים באושמינה (דבר שבחוגי הליטאים המתנגדים לא היה מוכר כלל) וגם גויים היו מבקשים את ברכתו.

מרן הרב שטיינמן זצ"ל היה מזכירו תכופות.

כל העיירות האלו חוסלו ביום כ"ט אדר תש"ג, לפני שמונים שנה בדיוק. מהם אשר, כאמור, נורו ונהרגו בתחנת הרכבת בפונאר, ומהם שפוזרו בגטאות הסביבה ובהן המתינו עד לסופם המר.

אחד מבורות ההריגה בפונאר

הידיעות הללו הגיעו לגטו קובנה בערב פסח, והחרדה הייתה עצומה. ראשי ופרנסי הגטו ידעו על חמשת האלפים שאמורים להגיע ושלפי הפקודה הראשונית הם היו צריכים לפנות עבורם אזור מגורים שלם, והבשורה הנוראה על רציחתם בדם קר תפסה אותם כרעם ביום בהיר.

הד לאווירה ששררה אז בגטאות הסביבה אנו מוצאים בשירו של שמערקע קאצ'רגינסקי, ששהה אז בגטו וילנה, שיר ערש שכתב לילד שאביו נהרג בפונאר, באותו טבח נורא:

השיר הפותח במילים "שטילער, שטילער, לאָמיר שװײַגן, קבֿרים װאַקסן דאָ" פורסם בעולם כולו, ואף הושמע במהלך משפט אייכמן.

הינה השיר בתרגומו של אברהם שלונסקי:

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!

כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,

הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ

פֹּה מֵעֲבָרִים.

אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,

דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,

לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא

וְעִמּוֹ הָאוֹר.

שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,

אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!

כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ

לֹא יָבִין אוֹיֵב,

גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,

גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –

עֱנוּתֵנוּ זֹאת

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

את הסיפור, מפי שלל עדויות, מביא אברהם תורי בספרו "גיטו יום יום", ובקצרה הוא מובא בדפי זיכרונותיו של ישראל קפלן:

בחודש (מרס)[אפריל] 1943 הרגו 5,000 יהודים בפונאר על יד וילנה, אותם אספו בגטאות הקטנים ובעיירות על יד וילנה, בתחום רוסיה הלבנה. ציוו על ההנהלות בגטאות קובנה ווילנה להכין מקום עבור יהודים אלה. בקובנה דרשו לפנות להם שמונה רחובות. עתון גטו וילנה בירך את הבאים במאמר מערכת. פתאום התחילו פקידים ליטאים לספר שכאשר הרכבת הגיע לחורשה, על יד פונאר, פתחו יחידות משטרתיות ליטאיות סמויות באש במכונות יריה, ורק בודדים ניצלו. אחדות מהניצולות הגיעו לגטו קובנה וספרו על מחזות הזועה שהתרחשו שם. באופן רשמי הוסבר שהדבר נעשה עקב בריחתם של יהודים רבים לפרטיזנים.

אברהם תורי (גולוב), שהיה מזכיר מועצת היהודים בגטו קובנה וניהל בה יומן חשאי ביידיש, מבטא ברשימותיו את התסכול והייאוש שהיו מנת חלקם של פרנסי הגטו, עת הגיעו הידיעות על הרצח בפונאר, אחרי זמן רב שכבר לא התקיימו אקציות ומעשי רצח בגטאות וכבר היה נדמה שהגרמנים נוח להם בכוח העבודה היהודי החינמי ואותו לא יהרסו במו ידיהם. הינה חלק מהרשימה:

יהודים משארית הפליטה משתתפים באזכרה שנערכה לנרצחים בפונאר, לצד המצבה שהוקמה לזכרם

הם רוצים לנצל אותנו עד לרגע האחרון של חיינו עד שיביאו אותנו ל"פורט" או ליער כדי להשמידנו, בדומה למה שקרה לפני ימים ספורים בפונאר.

למה אנו חייבים להשתתף במשחק הדמים הזה?

למה עלינו לסייע בידי הגרמנים למלא את התפקיד של נותני עבודה כאשר הגסטאפו מחזיק חרב חדה מעל לראשיהם של העובדים […]

פונאר לימדה אותנו פעם נוספת כי לא העבודה למען הגרמנים ולא העבודות והכניעה יועילו לנו כאשר יגיע תורנו […]

היה זמן שבו חשבנו בתמימותנו כי גורלנו ייחרץ כאשר האויב הגרמני יתמוטט בשדה המלחמה […] אז, ורק אז ירצה לכלות בנו את חרונו כדי לא להשאיר עדות חיה לפשעיו נגד בני עמנו.

מה שנעשה בפונאר הוכיח לנו כי הגרמנים מסוגלים להשמיד אותנו עוד לפני חורבן צבאם בחזית.

וכאן מגיעות השורות, שבסוף היומן מצוינות בהשתאות בידי העורכת דינה פורת במילים אלו: "בעל היומן, יהודי חילוני ורציונליסט, מקווה בכל מאודו לנס, פשוטו כמשמעו, סערה אדירה שתבוא משמיים":

אולם קיימת גם אפשרות אחרת. החומה האדירה ששמה גיסטאפו, מחנות הריכוז וכלי המשחית של אויבינו אין כוחם רב מול הנצח. מן העננין הכבדים המכסים כעת את שמנו תקום לפתע סערה אדירה שתלווה בברד של אש ברעמים ובברקים שימוטטו כהרף עין את מכונת המלחמה את מכונת השלטון של הגרמנים.

אויב היהודים והאנושות הנאורה ייפול וייקבר מתחת למבצריו שיכרעו לפתע […]

ייתכן קץ כזה לאויבי עמנו. ההיסטוריה היהודית כבר ראתה לא פעם את הצדק בהתגשמותו, אבל עד אז פרושות ידינו לשמיים וקולנו קורא לעזרה אל אלוקים.

אייכה?

בערב פסח תש"ג חיו אלפי יהודי קובנה בפחד ואימה, שכן "עלילת דם" מודרנית טפלו עליהם אנשי הגסטאפו. אנשי הגסטאפו פרסמו שבזמן ההתקפות האוויריות על קובנה נורו מבתי הגטו זיקוקים כדי לכוון את המפציצים, ולא זו בלבד אלא שבתיהם של הגויים ניזוקו קשות בהפגזות ואילו בתי הגטו היהודי לא. אבל הרוח היהודית…

אנו מאמינים ביציאת מצרים שבכל הדורות. כמה שגדול שעבודינו חזקה יותר אמונתינו.

עם ישראל חי!

אתמול והיום חגגו היהודים בגטו את חג הפסח […] הסדר הראשון נחוג על ידי רבים מתושבי הגיטו ברוב פאר והדר…

הכותב מציין שעצם העובדה שראשי הגסטאפו מרגיעים, בשלב זה, שגורלם של יהודי גטו קובנה לא יהיה דומה לגורלם של "טבוחי פונאר", היא עצמה כבר "סיבה להתגברות על הדיכאון ולחוג את חג הפסח כהלכתו…".

ביום הראשון של פסח פשטו היהודים את בגדי החול ולבשו בגדי חג […] לאנשים היה מראה אחר, רגוע יותר, חגיגי.

ביום הראשון של חג הפסח נפטר בקובנה הגאון רבי יעקב משה שמוקלר, רבה של שאנץ, שבועות ספורים לאחר פטירתו של הרב שפירא מקובנה. הוא היה אהוב על כל הגטו והזליף טל של תחייה על יושביו.

הגאון הזה היה אהוב על כל שדרות העם, והידיעה על פטירתו השרתה עצבות רבה על הכול.

גם יהודים חילונים אהבו את הרב ואת מנהיגותו, שכן רך לבב היה ואוהב ישראל בכל נימי נפשו, ובימי הרעה, ימי הגטו, היה מסתובב מבית כנסת למשנהו ובינות למניינים המאולתרים שהתקיימו בבתים ובחצרות, והיה מנחם את היהודים שבורי הלב ומבטיח להם שעוד יראו המה בטובה. "עוד יהיה טוב ליהודים ועיניכם רואות"… אמר שוב ושוב.

גטו קובנה מוקף בגדר תיל. על השלט נכתב אזהרה חמורה אין להתקרב לגדר

בעיקר זכרו לו ראשי הקהל את נאומו הנרגש באספת ראשי וחשובי העיר קובנה בדבר בחירת ראש למועצת היהודים, דבר שהגרמנים הכריחו לעשות אך איש לא חפץ בכך.

וכך מובא ברישומי הגטו:

ד"ר אלקס סירב בעקשנות לכהן כ"ראש היהודים" והפציר בנוכחים לוותר על שירותיו. הללו היו אובדי עצות ומיואשים. אז פנה הרב שמוקלר, רבה של העיירה שאנץ, השוכנת בקרבת קובנה, בקריאה לנאספים ולד"ר אלקס: "עדת קובנה ניצבת על סף האבדון, אנשינו נרצחים והמוות עולה בחלונותינו. יהודים! השלטון הגרמני תובע מאתנו 'אבער-יודע' (ראש היהודים), אבל אנו זקוקים ל'ראש הקהל', שליח ציבור נאמן שינהיגנו בכבוד, בעוז ובאורך רוח. האיש הראוי לכך ביותר, בשעה הרת גורל זו הוא ד"ר אלקס. אנו פונים, אפוא, אליו ומבקשים ממנו: ד"ר אלקס, 'אבער-יודע' תהיה למי שתהיה, אך לנו תהיה 'ראש הקהל'. כולנו יודעים שדרכך קשה ומסוכנת אך אנו נלך אתך עד הסוף, והשם יתברך יעזור לנו. באמונתך היהודית הגדולה תנהלנו ותוציאנו מן הגטו, שהוא גלות בתוך גלות, אל ארצנו הקדושה, ושם תהיה באמת ראש עירנו. היה נא עתה ראש הקהל שלנו. חזק, שליחי מצווה אינם ניזוקים בזכות תפילת רבים. אמן".

דברי הרב יצאו מן הלב. רבים מן הנוכחים בכו בהתרגשות רבה. כל אחד חש יותר משהבין והיה מוכן לכל. אחד אחד קמו כל הנאספים ממקומותיהם וביקשו את ד"ר אלקס להתייצב בראשות הקהל בסופת העיתים הגדולה. כל אחד הציע את תמיכתו והבטיח שיתוף פעולה מלא. ד"ר אלקס קם לבסוף, וכשהוא מודע לכל מלוא הסיכון שבשליחותו, אמר: "אם סבורים אתם שיהיה בזה שירות לכל, הריני מוכן ומזומן".

ביריעה הבאה נספר אי"ה על חיי הדת והמעשה בגטו קובנה ועל דמויות הוד של אנשים שהתגלו כה יפים בזמנים כה קשים.

בפונאר נהרגו בשנות הכיבוש הנאצי מעל שבעים אלף יהודים מווילנה, קובנה ומיתר ערי ועיירות ליטא, זאת חוץ ממאה וחמישים אלף יהודי וילנה ובנותיה שנטבחו באכזריות באתר הצבאי "הפורט התשיעי", ואנו, בגנזך קידוש השם, זוכרים את יהודי ליטא התמימים והטובים, מנציחים את חייהם וקדושתם ולומדים לעילוי נשמותיהם.

ארץ, אל תכסי דמם.