שלהי אייר תש"ד, חורבן סיגט – עיר ואם בישראל

יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

בימים אלו ימלאו שמונים שנה לחורבנה של סיגט, העיר הגדולה. סיגט, העיר היפהפייה שהרי הקרפטים העניקו לה נוף קסום ובמשעוליה שקקו חיים של תורה, פעלתנות ומלאכה; עיר נסוכה חן יהודי שורשי ומלאה נעימות של גמילות חסדים הדדית אינסופית.

חורבנה של סיגט התרחש בשלהי חודש אייר תש"ד.

רכבות רכבות עשו את דרכן מתחנות מרמרוש לכיוון אושוויץ ובקרונותיהן יהודים תמימים וטהורים, אנשים נשים וטף, ילדים רכים וטהורים שלא הבינו מדוע נתלשו מביתם החם, ולאן מובילים אותם.

חרש חרש ירדו היהודים מהרכבות, לקול צרחותיהם הפראיות של חיות האדם. מכות רצח הונחתו עליהם מידי הקלגסים הנאצים ועוזריהם ההונגרים, שהיו לא פחות אכזרים.

לראשונה נתקלו הילדים הקטנים האלו בפניו הרעים של השטן, וההיכרות הייתה מהירה, נוראה וקטלנית. הם, לא היה להם זמן להתכונן למראות ולקולות.

בימים אלו יתייחדו במוסדות החינוך עם זכרם של יהודי סיגט, יחד עם שאר יהודי הרי הקרפטים ורחבי הונגריה הגדולה, שסופם המר בא עליהם בהפתעה, באכזריות ובסדיסטיות שטנית שכמותה לא ראתה האנושות מעודה.

יהי זכרם של יהודי סיגט הקדושים והטהורים נצור בליבנו לעד.

גירושם של יהודי סיגט לפי תאריכים:

ביום כ"ג באייר תש"ד גורשו מסיגט וגלילותיה 3,007 נפשות

ביום כ"ה באייר תש"ד 3,248 נפשות

ביום כ"ז באייר תש"ד 3,104 נפשות

ביום כ"ט באייר תש"ד 3,490 נפשות

סה"כ גורשו מסיגט 12,749 יהודים

יהודים מסיגט מגורשים

מעט מהווי סיגט

רבי זינדלה

בבית זה, בדירה שפנתה לחצר, גרו רבי זינדלה, יהודי זקן מאוד וקדוש, ואשתו לאה.

רב זינדלה בזקנו הלבן דמה לאליהו הנביא. איש לא ראה מעולם את אליהו הנביא, אך כולם היו משוכנעים שרב זינדלה דומה לו.

הוא למד כל העת.

בני הזוג חיו בצניעות רבה, אנשים טובים דאגו לקיומם, ואולם רוב המתנות שקבלו הגיעו לשולחנותיהם של עניים אחרים…

מיקלוש טראובקץ, ארבעה עצי שיזף ברחוב טימר (בתוך "סיגט, העיר שבלב")

יהודי חסידי בסיגט לומד גמרא

הריסות בית הכנסת

.

בית הכנסת מלבושי הרי"ם, סיגט, עולה באש.

משפחה יהודית מגורשת מסיגט. האמא קטועת רגל…

רחוב פצ'קה

ליד ביתם (של משפחת שרייבר) עמד ביתו של הרב יעקובוביץ. הייתה לו חנות לעבודות יד. הוא היה גבה קומה, ועסק בגמילות חסדים. הוא חילק כסף, חומרי הסקה, מצות, ביצים ומצרכים אחרים, הכל כמתן בסתר…

(…) לידם הייתה החנות של רייך, בה זכו כל הנזקקים והעניים באשראי נדיב. בעלת החנות האלמנה, שבעצמה הייתה ענייה ומטופלת בילדים רבים, נתנה אשראי בלי לשאול שאלות (…)

ביום שישי בערב נראו יהודים לבושים חג, ליד שולחנות השבת שכוסו במפות לבנות ישבו אורחים עניים שהוזמנו לסעודה ישר מבית הכנסת.

ציפורה כץ, בתוך "סיגט, העיר שבלב"

בית מדרש ויז'ניצר קלויז בסיגט. (ויקיפדיה)

גן הטחנה (מאלוט קרט)

היה זה פארק יפהפה… בחורי הישיבה הוזהרו אזהרה חמורה להדיר רגליהם מן המקום (!)

בפארק זה ליד הנהר היו מקיימים תשליך בראש השנה. חסידי ויז'ניץ עשו זאת בעשרת ימי תשובה.

ציפורה כץ, שם

הבדחן

והנה תיאור על בדחן העיר, ר' בערטשע, מתיאורו של הרב דוד הלבני וויס (מתוך הספר "עלה לא נידף: חיים של לימוד בצל המוות", הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אם מישהו נכווה בסיגט – לכווייה קראו טשעריק – האפשרות היחידה להקל על הכאב היתה לשים בצל על הכווייה, כי לא היו אנטיביוטיקה או חומרי חיטוי. תועלת מרובה לא היתה בכך. בערטשע לעג ל"תרופה" הזאת ואמר ביידיש "אלץ אין איינעם איז נישטא ביי קיינעם" (בתרגום חופשי "לאף אחד אין הכל") – אם נכווה אדם אין לו בצל, ואם היה לו בצל לא היה נכווה.

יום אחד הרב בערטשע בא לבית הכנסת כשכף ידו פצועה. הוא גנח והתלונן, ואמר "אם חייב להיות פצע למישהו, למה זה צריך להיות במקום גרוע כמו שלי?"; "אם כף היד היא מקום גרוע", היקשה אחד המאזינים, "מהו מקום טוב?"; "אצלך", ענה הרב בערטשע.

והנה שתי דוגמאות לבדיחות מלומדות או דברי תורה מצחיקים של הרב בערטשע.

באחת השבתות בא הרב בערטשע לתפילת שחרית "מיט א פארפלאמט פנים" (בפנים לוהטות) מהתרגשות. הוא לא יכול היה לחכות והתפרץ: "איזה דין תורה היה לי אתמול בלילה!"; "גאט איז מיט אייך (אלוהים עימך, וכאן פירושו: מה איתך?), ר' בערטשע! אתמול בלילה היתה שבת, ובשבת אין דין תורה!", ענה לו הציבור בתמיהה. "יהודים, הקשיבו לי", הגיב בלהט, "באמצע הלילה תפסתי יצור, ואמרתי שזו כינה, שלפי השולחן ערוך מותר להרוג בשבת; היצור טען שהוא פשפש, שלפי השולחן ערוך אסור להרוג בשבת. היצור הביא לפני כל כך הרבה ראיות לכך שהוא פשפש עד שלא יכולתי לעצום עין כל הלילה…".

וכך פירש הרב בערטשע את הפסוק בבראשית כד, לג–לד: "וישם (לבן) לפניו לאכל ויאמר (אליעזר) לא אוכל עד אם דיברתי דברי ויאמר (לבן) דבר. ויאמר עבד אברהם אנוכי'. לפי הרב בערטשע, כאשר הוגשה לו הארוחה, נזכר אליעזר שעדיין לא התפלל והניח תפילין. "תפילין", קרא לבן בביטול, הוציא מן המגירה זוג תפילין קטנים וזרק אותם לאליעזר – "הרי, הנח לך תפילין". "לא", אמר אליעזר, "עבד אברהם אנוכי, אני 'יהודי יפה', א שיינער ייד, קודם עלי ללכת למקווה, להכין את הגארטל…".