שמונים שנה לאסון "מפקורה"

מאת: יעקב רוזנפלד

אסון ספינת מפקורה שהתרחש לפני שמונים שנה בדיוק הוא מאורע שצדיקי בית ויז'ניץ נשאו בליבם תדיר בעצב וביגון.

מפקורה היא תקווה ורודה שהתרסקה בלב ים, והפכה להיות חור שחור בלב, חור של געגוע ועצב צורב.

ותחילה, הנתונים ההיסטוריים היבשים של מפקורה, באדיבות ויקיפדיה:

מֶפְקוּרֶה (Mefküre) הייתה אוניית מעפילים שהפליגה מרומניה לטורקיה באוגוסט 1944, וטובעה בדרכה על ידי צוללת. מתוך למעלה משלוש מאות נוסעים, רק חמישה שרדו.

מפקורה הייתה ספינת מפרשים טורקית בעלת שני תרנים שנבנתה ב-1929, במשקל 120 טון. באוגוסט 1944 ארגן המוסד לעלייה ב' שלושה כלי שיט להעברת יהודים מרומניה לטורקיה. תחת המרשל יון אנטונסקו הייתה רומניה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, והמסע מרומניה לטורקיה תוכנן מתוך הנחה שהבריטים יאפשרו לנוסעים להמשיך בדרכם לארץ ישראל. ב-3 באוגוסט 1944 הפליגו מנמל קונסטנצה הספינות "מורינה", שנשאה 308 מעפילים, "בולבול", שנשאה 390 מעפילים, ו"מפקורה", כשעליה יותר מ-300 מעפילים. ב-5 באוגוסט, כארבעים דקות לאחר חצות, בהיותה במערב הים השחור סמוך לנמל הטורקי אִינֵאָדָה, נורו על ה"מפקורה" פגזי תותח מצוללת, והיא טבעה. ה"בולבול" הצליחה למשות מהמים חמישה ניצולים של ה"מפקורה"; בין השאר דווח על נוסע שקפץ מסיפון ה"בולבול" למים כדי להציל נוסעים מן הים, אך רובם ככולם טבעו. לבד מהנוסעים, שהיו בעיקר מעפילים יהודים, היו על הספינה גם חמישה קצינים בכירים מצבא פולין, מהם שניים ניצלו בשחייה. אחד הקצינים הציל עוד אישה צעירה שהתעלפה, ובנוסף לשלושת אלה, ניצלו גם בני זוג בשם פולופ (Fullop), שלבשו חגורות הצלה. כמו כן, ניצלו גם שישה מלחים טורקים שקפצו לתוך סירת ההצלה היחידה שהייתה על סיפון ה"מפקורה".

יהודים רבים סיפרו כיצד ניצלו חייהם הודות לכך שברגע האחרון לא עלו על האונייה, אם משום שהגיעו מאוחר והופנו לאוניות אחרות או עקב אירועים אחרים כמו מחלה שמנעה השתתפות בנסיעה.

ליל שבת נחמו, תש"ד

הים היה שקט, בליל הרביעי לאוגוסט 1944, ליל שבת קודש, ט"ז אב תש"ד. לאחר יממה של הפלגה נרגעה רוחם של ניצולי המלחמה, ושלווה התפשטה בליבם. ילדים רבים היו בבטן האונייה, אבל אחד מהם לא בכה. כבר התרגלו התינוקות והילדים, שזקנה קפצה עליהם, שהם אין להם הזכות לבכות, מכל סיבה שהיא… שבת נחמו הייתה אותה שבת, ופתאום, כמו משום מקום, כחצות הלילה, נפלו פצצות על מפקורה וחוללו בה הרס וחורבן. רבים מהנוסעים מתו משרפה, ויתרם טבעו בים. רק חמישה הצליחו לשרוד את אסון מפקורה. מעל שלוש מאות יהודים צללו בתהומות ונשמתם פרחה למעלה.

ילדים על סיפון אניית המעפילים

לפי עדויות הניצולים שיסו הגרמנים כלבי ים ואלו טרפו את מי שניסה להימלט בשחייה. זעקות נוראות הדהדו על פני הגלים, "יידן, ראטעוועט!" (יהודים, הצילו!), אבל לא היו סיכויים להינצל. בודדים הצליחו לאחוז בקרשים ולהגיע ל"בולבול" – האונייה השנייה שבנס עברה במקום ואספה לתוכה את הבודדים שהצליחו להינצל, זאת מלבד רב החובל ואנשי הצוות הטורקים הידועים לשמצה, שבכוח הזרוע השתלטו על סירת ההצלה היחידה והצילו את עצמם, רק את עצמם.

נס הצלה

יהודי אחד, קדוש וטהור, לימים מגדולי קברניטי היהדות החרדית, היה אמור אף הוא להיות על מפקורה, ובזכות טוב ליבו ומידותיו האצילות עלה על מורינה וחייו היו לו לשלל. זה סיפורו של הרבי מוויז'ניץ, כ"ק אדמו"ר רבי משה יהושע הגר זצ"ל, שהיה ברשותו כרטיס הפלגה במפקורה. ימים ספורים לפני ההפלגה פנתה אליו אישה יהודייה, אם לילדים רכים שבעלה נהרג בידי הנאצים, והיא הייתה מבני המזל שזכו בכרטיסי הפלגה במורינה. האישה דאגה לחינוך ילדיה ורצתה שהם ישהו בסביבת "ערליכע יידן" (יהודים יראי שמיים) בימי ההפלגה, וביקשה מהרבי מוויז'ניץ שישנה את תוכניתו ויבוא עימם במורינה. הרבי הסכים, ואחרי מאמצים הצליח להשיג כרטיסים לו ולמשפחתו במורינה, וזאת הייתה הצלתו! לימים, כשזו נפטרה, הלך הרבי אחר מיטתה ואמר: "אני חייב לה את חיי" (היא הייתה אשת הרה"ח ר' ליפא נאה ז"ל).

האדמו"ר מויז'ניץ, רבי משה יהושע הגר, בשנות בחרותו

הרבנית הי"ד

אולם הרבנית הצדקנית מרת העניא ע"ה, בת ה"אהבת ישראל" מוויז'ניץ, שבעלה, הרבי הקדוש ר' מרדכי שרגא מבאיאן צ'רנוביץ זצ"ל, נספה במגפה בשנת תש"ב בעיירה וורחיבקה (טרנסניסטריה), אישה צדקנית ובעלת מדרגות עילאיות, טהורת לב ואצילת המידות, כן הייתה באונייה מפקורה, והאחים הקדושים שלה, צדיקי בית ויז'ניץ, וכל בני המשפחה ובני קהילות הק' דחסידי ויז'ניץ לענפיה היו מבכים שנים רבות את מותה הטראגי של צדקנית זו, שזכתה למלט נפשה מהצורר הנאצי ובדרך לארץ חמדת אבות נספתה ולא זכתה לקבורה.

מסופר שכאשר עמד אחיה הרה"ק מווז'ניץ, ה"דמשק אליעזר" זצ"ל, והמתין לבני המשפחה שהגיעו ארצה לקראת שבת מברכין אלול תש"ד, וראה שכולם הגיעו חוץ מאחותו הצדקנית והאהובה, געה בבכי ושאל, היכן השארתם את אחותי היקרה העניעלע?…

נערה פלאית

בין הרוגי מפקורה הייתה נערה צדקנית ובת קדושים, מרת לאה פייגא קנר, בת כ"ק אדמו"ר מטשחויב זצ"ל, מפליטי פוגרום יאס. לפי עדות ניצולים, ברגע התפרקות האונייה זעקה לאה פייגא בקול ניחר: הצילו את ספר התורה! זה היה ספר תורה עתיק יומין שאביה הציל מהעיר יאס וביקש ממנה להעלות אותו לארץ ישראל.

לאה פייגא הייתה נערה פלאית, צנועה, צדקנית ואהובה. היא הכינה עצמה לקראת עלייתה לארץ ישראל בהתרגשות ובציפייה. היא תפרה בגדים מיוחדים "בשביל ארץ ישראל", ומששאלה את אביה פעמים רבות אם הבגדים מספיק צנועים, הוא התפלא ושאל אותה: "מדוע את שואלת כל כך הרבה, הרי את רגילה לתפור לעצמך", ענתה הנערה: "כשאגיע בעזרת ה' לארץ ישראל אברך 'שהחיינו' בשם ומלכות על הבגד החדש, ואני רוצה שהוא יהיה הכי כשר ומהודר שיכול להיות". הוריה הצדיקים הנציחו את זכרה בכתיבת ספר תורה מהודר לעילוי נשמתה (מפי כ"ק אדמו"ר מביאלה רמת אהרן, גליון 449, באר בשדה שטפנשט).

פרסומי ניסא

בקונטרס "פרסומי ניסא" שבספר מנחת יצחק מספר רבה של ירושלים, הגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל, שאף הוא היה עתיד להצטרף להפלגה זו, ועקב "עיכוב הדרך" לא הספיק להגיע אליה במועד הנקוב "והייתה נפשו ונפש גיסו ונפש בנו יחידו להם לשלל".

מקורות: אהרן שלייכר, הבוקר, ספטמבר 1949, באדיבות הספרייה הלאומית; ביטאון ויזניץ "קשר איתן"; ביטאון "באר בשדה שטפנשט"; ויקיפדיה.