A mystery in Krakow
תורה בחירוף נפש • הקמת מחנה 'פלאשוב' והפצצת בית הלוויות • להיכן נעלמו ספרי התורה? והיכן הוא ספר התורה של הרמ"א? • גווילין נשרפין ואותיות פורחות • 80 שנה למאורע המצמרר
שמחה ב. מרקסון
העבר המפואר של קראקא
כהקדמה לסיפור התעלומה בת הששים שנה, אודות ספרי התורה שהוטמנו בבית ההלוויות בבית החיים החדש בקראקא, נפתח עם תיאור קצר על חיי הקהילה היהודית המפַכּים שהתקיימו בעיר משך מאות בשנים.
הודות לגאוניה וחכמיה של קראקא – העיר השנייה בגודלה במדינת פולין – שהשפיעו לטובה על חיי הקהילה, לפני מאות בשנים הוענק לה תואר מכובד ביותר: קק"ק – ר"ת 'קהילת קודש קראקא'.
קהילה יהודית גדולה ומפוארת חיה בקראקא שבדרום פולין (בעבר נקראה גליציה המערבית), היתה זו אחת הקהילות היהודיות הראשונות בפולין. היו בה מאות בתי כנסיות ומוסדות תורניים, אלפי יהודים תלמידי חכמים יראים ושלמים, אנשים של צורה, חסידים ואנשי מעשה. עד לאותו יום מר ונמהר שנגדעו באחת על ידי הנאצים ימ"ש שכבשו את העיר בסערה, הגלו את תושביה לגטאות ולמחנות, ובחמת זעמם חיללו את בתי הכנסיות, החריבו אותם והפכום לשימושיהם האישיים, מתוך חילול הקודש בצורה מחפירה ר"ל.
כיכר השילוחים בקרקוב
כפי שעולה ממסמכים פולניים עתיקים, בעיר קראקא התגוררו יהודים כבר לפני למעלה משש מאות שנה. בתחילה היו בה מספר מועט יחסית של יהודים, ולמרות זאת, בשנת ה' אלפים ק"י, היה שם בית כנסת, מקווה טהרה ובית עלמין. עם השנים הלכה הקהילה וגדלה עד כי הפכה למטרופולין ולעיר ואם בישראל. מה שבעיקר גרם להתפתחותה של הקהילה היהודית בעיר, היתה ההגירה של מאות יהודים שבאו הנה מכמה מדינות, לקבוע את מושבם בקז'ימייז הסמוכה, הנהגה בשפה הפולנית "קַזִ'ימְיֶישׁ" (ובשפת היידיש קוזימיר). כיום שכונה זו הינה פרבר של קראקא, אך לשעבר היתה עיירה קטנה ועצמאית הסמוכה לעיר הגדולה.
היה זה בתקופת שלטונו של המלך קז'ימייז' השלישי (קאזימיר הגדול המכונה גם 'מלך האיכרים והיהודים'), הוא החליט לתת את חסותו ליישוב קטן שהתקיים על אִי בנהר הויסלה, ולהקים בה עיר שתקרא על שמו. ובכך הפך אותה למוקד משיכה ליהודים, הן מפולין והן ממדינות סמוכות, שהתיישבו בעיר ובנו בה בתי כנסיות.
כעבור מספר שנים, בעקבות כך שיהודי קראקא מילאו תפקידים חשובים בחיי הכלכלה והמסחר בעיר, היה הדבר לצנינים בעיניהם של שכניהם הנכרים, עד שהפכו להיות מושא לקנאתם. עד מהרה החלו יהודי העיר לסבול מרדיפות נוראות, שבאו לידי ביטוי בפוגרומים ובהגבלת זכויותיהם. לא עבר זמן רב, וצו גירוש הוצא נגד היהודים שנאצלו לארוז את מטלטליהם ולעבור לקז'ימייז. גם כשלימים סופחה קז'ימייז לעיר קראקא המעטירה, והפכה לשכונה בתוך העיר הגדולה, משך שנים רבות, עד שנת תרכ"ז, לא הותר ליהודים לצאת מתחומם ולקבוע את מגוריהם במרכזה של העיר.
ברבות השנים הפכה קראקא לעיר ואם בישראל. גדולי עולם פיארו אחד כבוד במשרת הרבנות בעיר, מתוכם מפורסם במיוחד רבינו הרמ"א שנולד בקז'ימייז' וכיהן בה כרב, דיין וראש ישיבה. הוראותיו והנהגותיו נתקבעו בעיר כחוק בל יעבור, גם כחלוף שנים רבות מהסתלקותו. אלפי יהודים ניאותו לאורם של רבני העיר הדגולים, עד עלות הכורת על הקהילה היהודית הגדולה והמעטירה. בימינו, מכל העבר המפואר נותרו רק מעט בתי כנסיות הבנויים על תילם, המהווים כעין מזכרת קטנה לקהילה היהודית שגרה בעיר משך מאות שנים.
את העדות על הייחוס המפואר של קראקא ההיסטורית, מספרות גם מצבות האבן של בתי העלמין בקראקא שנחשבות כנדירות בחשיבותן בכל מזרח אירופה. החשוב שביניהם הוא בית העלמין הממוקם ליד בית הכנסת הרמ"א, שנוסד לפני כארבע מאות וששים שנה.
מצבות שנעקרו ממקומן בבית העלמין העתיק בקראקא
בהקשר לכך, נציין למאמר שכתב י. שוהם בירחון 'בית יעקב' (אדר-ניסן תשכ"ח), עוד בטרם נפילת מסך הברזל, ובזמן שהכניסה למדינת פולין היתה כרוכה במאמצים רבים. הוא מתאר בזעזוע את ייחסם העוין של הפולנים לעבר המפואר של יהדות פולין המעטירה: "מאלף שנות קיומם של כאלף קהילות יהודיות בכל רחבי פולין, נותרו למזכרת בעיקר בתי קברות ומצבות דוממות המספרות על העבר שהיה ואינו. והשקצים הפולנים, מבצעים בבתי הקברות ככל העולה על רוחם ר"ל". "אמנם", הוא מציין, "ישנם כמה בתי עלמין שהוכרו רשמית בתור 'מקום מוגן'. ביניהם בית העלמין ההיסטורי העתיק בקראקא, שם מתבצעים עבודות שיפוץ ומתגלים מצבות עתיקות שמאות שנים היו מכוסות בעפר ואדמה". "אני אישית", מספר הכותב, "התרשמתי מאוד שבקראקא מורגשת אווירה אוהדת במיוחד לשמירת העתיקות, וזו גם משפיעה לטוב על היחס לבית העלמין ולקברי הצדיקים שבו".
בתי הכנסת המפורסמים ביותר בקראקא, הינם, ה'אַלְטֶע שׁוּל' [ביהכנ"ס הישן, העתיק ביותר בפולין], בית הכנסת הרמ"א [נבנה בשנת ה'שי"ג ע"י אבי הרמ"א, רבי ישראל איסרליש זצ"ל, לזכר אשתו ע"ה. לימים כשבית הכנסת נשרף, הצליח לקבל אישור חריג לאותה תקופה ולהקים ביהכנ"ס הבנוי מאבן], בית הכנסת 'הויכע שול' [בית הכנסת הגבוה, ונקרא כן מפני שקומת מקום התפילה בביהכנ"ס זה היא קומה מעל הקרקע, בשונה מכפי המקובל באותה תקופה], 'ר' אייזיק שוּל' [נבנה בשנת ה'שצ"ח בידי יהודי עשיר בשם ר' יצחק יעקובוביץ ז"ל, הידוע בכינויו ר' אייזיק ר' יעקעל'ס], ובית הכנסת 'קופה' [בית כנסת שנוסד מקופת הקהל].
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בכל מקום בו מגיעים הנאצים ימ"ש, מעלים באש את קדשי ישראל, בהם גם בתי הכנסת, מבצעים הרס ואבדן בבתי הקברות במטרה שלא ייזכר שם ישראל עוד, היל"ת. ומתוך כל עיירות ישראל, מתוך העבר המפואר של יהדות פולין, רק שני 'רובעים יהודיים' שרדו בשלימותם, הגטאות בקראקא ובעיר פראג שבצ'כיה.
ובניגוד לרוב בתי הכנסיות שבפולין, במיוחד בערים הגדולות כמו ורשה, לודז' או לובלין, הרי שבעיר קראקא ניצלו מרביתם מהרס ושריפה. לאחר גירוש היהודים לגטו שברובע פודגוז'ה, החרימו שלטונות גרמניה את בתי הכנסת שנותרו מאחור. לצערנו הם הסבו אותם לשימושיהם האישיים תוך חילול הקודש, אך היה זה דבר שהצילם מחורבן. כך לדוגמה הפך ה'אלטשול' למחסן מדים עבור חיל האוויר הגרמני, ו'רבי אייזיק שול' הוסב אף הוא למחסן עבור צרכי הצבא.
עד היום נשתמרו לפליטה בקראקא, שני בתי עלמין ומעט בתי כנסיות שעומדים על תילם. אולם היכן הם ספרי התורה? במשך עשרות שנים, גורלם של ספרי התורה נותר בגדר סוד הלוטה בערפל. חלק מספרי התורה היו עתיקים ביותר בני מאות שנים, חלקם גם זכו לשכון אחר כבוד בבתי כנסיות ובתי מדרשות של גדולי ומאורי הדורות, ביניהם מפורסם ביותר ספר התורה שכתב רבינו הרמ"א. הכל ידעו כי הם הוחבאו במקום מסתור, אולם לא נודע מה היה גורלם בעת המלחמה.
למעלה מששים שנה נותר גורלם בגדר תעלומה, עד שלפני כעשרים שנה, התברר למרבה הצער, כי גם גורלם של ספרי התורה כגורלם של יהודי העיר אשר ניתנו למשיסה בידי בוזזים. אלה וגם אלה נשרפו על ידי הנאצים ימ"ש, שביקשו רק לא רק להרוג את הגופים, כי אם גופם לכלות ולהשמיד כל זכר מדת ישראל ר"ל, ואך בחסדי ה' זממם לא צלח והופרה עצתם.
החבאת ספרי התורה בגטו
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חיילי גייסות הנאצים הופכים את רחובות קראקוב לעיי חרבות ומטילים פחד ואימת מות על יהודי העיר.
בחודש אדר תש"א, עם הקמת הגטו ברובע פודגוז'ה, מחליט ר' יעקב שטנדיג לחרף את נפשו ולנסות ולהציל את כלי הקודש שנותרו בבתי הכנסת.
פעולת ההצלה מתרחשת ביום כ"א באדר, היום האחרון של הגירוש אל הגטו. בסיוע של הקהילה היהודית שמעמידה לרשותו אנשים ועגלות משא, אוסף ר' יעקב כמאה וחמישים ספרי תורה מכלל בתי הכנסיות בעיר, יחד עם עוד כמה חפצי יודאיקה, מפות רקומות מבית הכנסת הרמ"א, וגם פנקסי קהילה עתיקים. ומתוך חשש מאשר עלול לעלות בגורלם, מכניסם למקום מסתור. אחד הספרים המיוחסים שהוא אוסף, היה ספר התורה המיוחס של הרמ"א יחד עם התיקון של ה'בית יוסף' ששכן בסמוך לו בתוך ארון הקודש. את האוצר היקר הוא מרכז בבניין שנועד ליודנראט ברחוב לימאנובסקי 2, על יד שער הכניסה הראשי לגטו. היה זה מרוץ נגד הזמן, שהרי חייבים היו להעביר את האוצר עד לשעה תשע בערב – שעת סגירתו הסופית של הגטו.
החומה המקיפה את בית הקברות שבמרכז הרובע היהודי בקראקא
חירוף נפש להצלת ספרי תורה
ובטרם נמשיך עם פעליו ההרואיים של ר' יעקב שטנדיג, כאן המקום לציין בדרך אגב, שמסירות נפשם של יהודים בשנות המלחמה להציל ספרי תורה, לא היה מעשה ייחודי רק בעיר קראקא לבדה. ישנן עדויות רבות המתארות כיצד השתדלו יהודים, לעתים בחירוף נפש של ממש ומתחת לעיני השטן הנאצי, להציל את קודשי ישראל מציפורניהם הטמאות של הנאצים. בין היתר מתוארת התרחשות שכזו בעיר בנדין, כאשר הגרמנים העלו באש את אחד מבתי הכנסיות, עם כניסתם לעיר כבר בימים הראשונים לפרוץ המלחמה. "למרות שכל יהודי שיצא מביתו נורה בו במקום, כאשר פרצו הלהבות מבית הכנסת, נדחקו ובאו לתוכו יהודים אחדים, ומר שלזינגר, בנו וחתנו בראשם. ניגשו אל ארון הקודש, ומבלי לשים לב ללבת האש שהתפשטה לכל העברים, הצליח כל אחד מהם להציל שני ספרי תורה. אולם בהתקרבם לפתח בית הכנסת הבוער, נורו כולם בידי הרשעים ומתו מות קדושים, הי"ד" (מובא בספר קידוש השם עמ' 27).
לא פעם קרה שהניסיונות להציל את ספרי התורה נעשו גם בידי יהודים, שבטרם המלחמה היו רחוקים משמירת תורה ומצוות, אולם עתה בימים טרופים אלו נתעורר בהם הניצוץ היהודי. כך למשל אירע בעיר פיוטרקוב, לאחר שהגרמנים הוציאו שלושים ספרי תורה מבית הכנסת של העיר והשאירום במגרש חשוף תחת כיפת השמיים, החליט מר אברהם וייסהוף, מראשי מפלגת ה'בונד' וחבר הנהלת העיר בעבר, לנסות לקחת בהיחבא את ספרים התורה, על אף השמירה הקפדנית במקום. יחד עם כמה מחבריו, חדרו אל תוך המגרש, וכמעט לעיניו של השוטר, אספו בזריזות את כל ספרי התורה, וחזרו באותה דרך שבאו. משחזר השוטר, לאחר זמן קצר למגרש, שוב לא מצא אף ספר תורה אחד. וייסהוף ואנשיו חילקו את ספרי התורה בין היהודים. וכעבור ימים אחדים הטעין אותם בעגלה של החברא קדישא, הוציא אותם לבית הקברות והטמינם שם.
הטמנת ספרי התורה בבית ההלוויות
עם סיום המבצע להעברת ספרי התורה אל הגטו בקראקא, ניגשו עובדי הקהילה לעבודת מיון, ניקוי וסידור האוצרות היקרים והקדושים. ואולם, ברור היה כי לא ניתן לנוח על זרי דפנה, שהרי בכל רגע עשויים הנאצים להופיע ולהחרים את האוצרות. מסיבה זו כונסה ישיבה מיוחדת בהשתתפותם של כעשרה מרבני הגטו. ההצעה שעמדה על הפרק הייתה לקבור את ספרי התורה, ובכך להצילם משריפה ובזיון ר"ל. הרבנים נטו לקבל את ההצעה, אך בתנאי שספרי התורה יוטמנו בכדי חרס, דבר שעשוי להבטיח את שימורם של הגווילים. ואולם הצעה זו ירדה מן הפרק, מאחר שברור היה שרכישת מאות כלי חרס לא תוכל להתבצע ללא ידיעתם של הגרמנים.
הפתרון שהתקבל לבסוף, בא מכיוונו של ר' יעקב שטנדיג עצמו. הוא הציע להעביר את ספרי התורה אל בית ההלוויות הגדול שבבית העלמין החדש ברחוב אברהמה 3. בית העלמין (שנחנך בשנת תרצ"ב, והיה האחרון אשר הוקם על ידי קהילת קראקא עתיקת היומין) שכן בדרומה של שכונת פודגוז'ה, על יד בית העלמין שברחוב ירוזולימסקה 25.
בית ההלוויות של בית העלמין החדש ברחוב אברהמה 3
בכניסה לבית עלמין זה, עמד בית לוויות ענק. היה זה מבנה עצום ורב מימדים, ובו שלושה אגפים הבנויים בצורה מהונדסת ומרשימה, שהאמצעית שבהם התנשאה לגובה של 20 מטרים. רעיונו של ר' יעקב שטנדיג היה, להחביא את ספרי התורה בעליית הגג של בית ההלוויות. באותה עת, טרם דובר על הקמת מחנה 'פלאשוב' על שטחו של בית העלמין, ולא פלא כי רעיון הטמנת הספרים בבית העלמין נראה כמוצלח ביותר.
כעבור ימים אחדים, החל המבצע של הוצאת 150 ספרי התורה מהגטו והעברתם לבית העלמין החדש, על מנת להניחם למשמרת בתוך חלל הגג של המבנה האמצעי בעל כיפה גדולה וחלולה, בתקווה איתנה שהבניין ישרוד ועמו גם ספרי התורה שבתוכו. לשם כך, ניצל היודנראט את היהודים שעבדו כפועלים בבית הקברות, ואלה העבירו מידי יום ספרי תורה והסתירו אותם בעליית הגג של בית ההלוויות.
לאחר שהוכתר בהצלחה המבצע שהתקיים בחירוף נפש של ממש, נעלו את דלת הברזל, טייחו את הכניסה לעליית הגג וסילקו את הסולם שבעזרתו ניתן היה לטפס למעלה. ר' יעקב שטנדיג ואתו עמו כל צוות העוסקים במלאכת הצלת ספרי התורה, חזרו לגיטו בתחושת סיפוק, ויהודי הגטו נשמה לרווחה.
ובמאמר המוסגר ראוי לציין, שגם לאחר מבצע הצלת ספרי התורה, עדיין נותרו ספרי תורה אחדים בשטח הגטו. בספר "בית-המרקחת בגטו קרקוב", מזכיר הרוקח תאדאוש פאנקייוויץ' את הימצאותם של כמה מספרי תורה בגיטו. וכך סיפר:
"כשהטבעת סביב תושבי הגטו התהדקה יותר ויותר, החלטנו לבנות מחבוא מיוחד בחדר הראשון של בית-המרקחת. כאן, במקום שאינו נראה לעין מבחוץ, החזקנו ספרי תורה וטיפלנו בהם לפי הדרכתו של ד"ר ארמר. שאמר, כי מי שמציל ספר תורה אחד, כאילו הציל עולם ומלואו. ידענו שספרי תורה חייבים לעמוד זקופים, מכוסים במעילים מקטיפה רקומה. כך החזקנו אותם וכך הם זכו להישמר אצלנו עד סוף המלחמה". לאחר המלחמה העביר את ספרי התורה ל"וועדה ההיסטורית היהודית" בקראקא.
בניית מחנה 'פלאשוב' משבשת את התכניות
בשנותיה הראשונות של המלחמה, התנאים בגטו קראקא היו קשים פחות מאשר בגטאות אחרים, כמו וורשה או לודז'. אך הדבר לא ארך זמן רב, וסופו של גטו קראקא החל מתקרב. היה זה בחודשי הסתיו של שנת תש"ג. הנאצים ימ"ש החלו לבנות את הצריפים הראשונים של המחנה הנורא 'פלאשוב', שרק עצם הזכרת שמו מעוררת חלחלה.
אנדרטה שהוקמה בשטח המחנה פלאשוב
שטחו של המחנה הורחב שוב ושוב, עד שלבסוף הקיף גם את שטחם של בתי העלמין ברחוב ירוזולמיסקה וברחוב אברהמה. המצבות נופצו, האבנים נטחנו וחצץ המצבות הפך לריצוף המחנה, השטח נחרש כולו עד שלא נותר כל זכר לחלקות הקבורה. [כיום, עומדת מצבה אחת ובודדה בשטח לשעבר של בית העלמין של פודגוז'ה, מצבתו של חיים יעקב אברהמר, ובשנים האחרונות חודשה גם מצבתה של מרת שרה שנירר ע"ה].
ואולם, בית ההלוויות המפואר, ובתוכו האוצר היקר, טרם נהרס בידי הגרמנים. מפקד פלאשוב, אמון גת ימ"ש, החליט להפוך את המקום לאורוות סוסים, כשחדרי הטהרה משמשים לדיר של דבר-אחר וללול אווזים ר"ל, מעשה אשר בוודאי פגע ברגשותיהם של היהודים הכלואים במחנה. אך עם כל הכאב הנורא, עדיין ידעו קומץ של אנשים, ובראשם ר' יעקב שטנדיג, שמעל הסוסים והחיות הטמאות, טמונים בקדושה ובטהרה ספרי תורה, פרוכות וחפצי קדושה נוספים.
מפקד המחנה, אמון גת ימ"ש, רגיל היה לענות ולרצוח אסירים יהודים מדי יום, מתוך הנאה וסדיסטיות. בשל הרוע והאכזריות שבמעשיו, זכה בקרב יושבי המחנה לתואר המפוקפק שהלם אותו ואת מעשיו: "הקצב מפלאשוב". ביום שב"ק פ' פקודי, ו' אדר ב' שנת תש"ג, פיקד גת על חיסולו של גטו קראקא והעברת כל תושביו (כעשרת אלפים יהודים במספר) למחנה פלאשוב. תחתיו שירתו עשרות אנשי אס-אס כולל מתנדבים אוקראינים אשר נודעו במידת אכזריותם, שאינה פחותה מש מפקדיהם.
מחנה 'פלאשוב', שנקרא כך על שמו של הכפר הסמוך, נבנה על ידי עובדי כפייה פולנים ויועד לכליאתם של אסירים. למעלה משנה שימש כמחנה לעבודות כפייה, עד חודש טבת תש"ד, אז הוסב רשמית למחנה ריכוז. לאחר ששטחו הורחב פעמים אחדות, בשנת תש"ד הגיע שטחו לכ-880 דונם. לפני פינוי גטו קראקא היו במחנה כאלפיים אסירים, ולאחר מכן היו בו למעלה מרבבה. [בתקופה שאחרי המלחמה, הוקמו במחנה מספר אנדרטאות ולוחות הנצחה ומידע. כיום, לדאבון לב, המחנה אינו קיים בתודעתם של תושבים רבים, שמזלזלים במקום אשר טמונים בו רבים מקדושי השואה הי"ד, וזאת למרות שבעבר כבר נעשו מאמצים רבים כדי לגדור ולשמר את המקום].
גת האכזר ימ"ש, אשר השתלט על בית ההלוויות ששימש את אנשי ה'חברא קדישא' עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הפך את המבנה הענק לביתו הפרטי. בנוסף לרציחות שעשה בפומבי במרכז המחנה, היה 'נוהג' לכלוא שם יהודים בתור 'עונש', ולאחר מכן לענותם בעינויים קשים ביותר עד שנפחו את נשמתם, הי"ד. [כשנה לאחר שנסתיימה המלחמה, בא' בתמוז תש"ו, הועמד אמון גת לדין בפני בית המשפט העליון של פולין בקראקא, באשמת רצח המוני של כעשרת אלפים יהודים. הוא נידון למוות ונתלה לא הרחק ממחנה פלאשוב, בי"ז באלול תש"ו, בדיוק שבע שנים ליום פרוץ המלחמה].
פיצוץ בית ההלוויות
עוברים מספר חודשים, ובית ההלוויות הענק עודנו נותר לעמוד על תילו. אך באמצע שנת תש"ד, בעת אשר החלו הנאצים להפעיל את רכבות המוות – אותם משלוחים הנודעים לשמצה מכל גבולות פולין הדוויה, עמם בקשו לבצע את תכניתם הזדונית 'הפתרון הסופי' – החליטו הנאצים ימ"ש להגדיל את מחנה 'פלאשוב' ולהכניס לתוכו מסילת ברזל, על מנת להאיץ את קצב הגעת הטרנספורטים (המשלוחים למחנות) והוצאתם. לשם כך, נהרסו כל הבניינים שהיו על התוואי המתוכנן, ביניהם בניין המפקדה ובית ההלוויות. תחילה פוצץ האגף השמאלי בעל הכיפה הנמוכה. וכעבור שבועות אחדים, פוצץ גם חלקו המרכזי של בית ההלוויות. על המאורע הזה, שהותיר רושם רב על האסירים היהודים, נותרו עדויות של ניצולי המחנה, וכן גם תמונות שצולמו בידי הגרמנים עצמם.
פיצוץ בית ההלוויות במחנה פלאשוב בי"ט בתמוז תש"ד
לדוגמה, ביומנו מתקופת שהותו במחנה פלאשוב, רשם אברהם בוסק את שהתרחש בי"ט בתמוז תש"ד: "בית טהרת המתים פוצץ בחומר נפץ". היומן, שנכתב במשך 17 חודשים והוסתר בבקבוק מתחת ליסודות אחד הצריפים, נתגלה אחרי המלחמה בידי בן אחיו של המחבר, יוסף בוסק. מאחר שהיומן נכתב בתנאי מחתרת, כשסכנה ברורה רובצת מעל המחבר, לא פלא שהאירוע מוזכר במשפט קצר וללא הרחבות.
אולם לעומתו, ר' יעקב שטנדיג מתאר בספרו, שנכתב לאחר המלחמה, את הזכור לו מרגע פיצוץ בית ההלוויות:
"מפקד המחנה הכין לקראת המאורע הזה חגיגה גדולה, הוא הזמין את חבורת מרעיו לחזות בפיצוץ הבניין, והציבור המוזמן מן העיר הסתכל בהנאה רבה, איך יצירה יהודית נוספת יורדת לטמיון. וזה תיאור המאורע: ביום יפה ובהיר, בשעה 1:30 אחר הצהרים, הודיעו החצוצרות כי רגע הפיצוץ מתקרב. כל הדרכים בתחום 300 מטר נסגרו. כשנשמעה החצוצרה השלישית, בוצע הפיצוץ על ידי לחיצת הכפתור החשמלי, והאבק עם תמרוני העשן האדום התרוממו לגובה כמה מאות מטרים. רק כשהתפזר העשן, אפשר היה לראות שהבניין המרכזי התמוטט כולו תחתיו. במראה הפיצוץ חזו כמעט כל האסירים, הן מצריפי הדיור והן מצריפי בתי המלאכה, ורגשי כאב ותאוות נקמה ניבטים מעיניהם".
בעקבות הפיצוץ של הבניין, נשאר רק האגף הימני, כיוון שהייתה בו תחנת שאיבה ששימשה את הנאצים, ואולם גם הוא נהרס לאחר המלחמה. תל אבנים ענק שנותר מקירותיו החיצוניים של בית ההלוויות, מציינים כיום את מיקומו [בשטח שמאחורי המצבה המחודשת של מרת שרה שנירר ע"ה].
התעלומה שנותרה בעינה במשך עשרות שנים לאחר המלחמה, מה עלה בגורלם של ספרי התורה שהוטמנו בבית ההלוויות. האם ניזוקו ונשרפו עם הפיצוץ של המבנה? או שמא האוצר נתגלה בידי הגרמנים כבר קודם לכן? והאם יש סיכוי קלוש שנשתמרו במקום אחר?
שרידי בית ההלוויות (בית לוחמי הגטאות)
ר' יעקב שטנדיג עצמו נכח במקום ביום הפיצוץ, וזאת מפני שהופקד עליו להכין את מלאכת ההריסה של המבנה, מתוקף עבודתו במשרד הבנייה של המחנה. ברור מעל לכל ספק, שאילו האוצר היה מתגלה באותו האירוע, היה הדבר נודע לו. אך עדיין כרסמו בתוכו הספקות, האם ספרי התורה התגלו כבר קודם לכן, או אולי לאחר פיצוץ בית ההלוויות הגיעו הספרים הקדושים לידיהם הטמאות והם העבירו אותם למקום אחר. בספרו על מחנה פלאשוב, שנכתב מיד בתום המלחמה, מבקש ר' יעקב שטנדיג מחוקרים והיסטוריונים לפתור את התעלומה, וכך הוא כותב:
"אינני יודע מתי זה קרה, ואינני בטוח אם יודע מישהו מתי גילו הגרמנים את המחבוא שלי, ולאן לקחו את הכול. יש להניח שהאוצר הועבר מחוץ למחנה, אפילו מחוץ לקראקוב. במקום, כלומר בתוך המחנה, לא חוסל האוצר, כי היינו יודעים על כך. נדמה לי כי בפרנקפורט על נהר מיין נמצא מכון גרמני לחקר התנ"ך. מי יודע, אולי משרד התעמולה המקומי בקראקוב העביר את האוצר למכון בפרנקפורט, ומתפקידיה של הוועדה ההיסטורית לגשת לחקירה ולחיפוש האוצר". למרות שראה בפיצוץ הבניין, תקוותו היתה שספרי התורה נשתמרו היכן שהוא. אולם לימים התברר כי לדאבון לב, היתה זו תקוות שווא.
פתרון התעלומה
היה זה בחודש אלול שנת תשס"ה, החוקר וההיסטוריון אוריאל פיינרמן, חושף באורח פלא את פתרון התעלומה.
היה זה בעקבות מידע שהגיע לידיו, על עדת-ראיה שחזתה במאורע המצמרר של פיצוץ בית ההלוויות, שבו נשרפו גם ספרי התורה, רח"ל. היתה זו גב' טרגר (לבית לקס) שנולדה בעיירה זריצ'ה שבצ'כוסלובקיה, למשפחה מחסידי מונקאטש. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה, לאחר מסע נדודים וייסורים, בכ"ז באייר שנת תש"ד, הגיעה למחנה אושוויץ. וכעבור שלושה ימים, בר"ח סיון, הועברה עם שתי אחיותיה למחנה פלאשוב, שם נכלאה לתקופה של שלושה חודשים. בהמשך הועברה שוב לאושוויץ, עד שהשתחררה לבסוף במחנה ברגן בלזן.
תיכף עם הגעתה לפלאשוב, הוכנסה לצריף ילדים, וכעבור מספר ימים נלקחה לעבודה בשטח בית העלמין, יחד עם קבוצה של עשרות אסירות.
בשנת תשס"ה, כאשר נודע כי היא חזתה במו עיניה בפיצוץ המבנה, נשאלה על מה שאירע שם, וכך סיפרה: "בבית העלמין היה מבנה שהכניסו אותנו לתוכו, היו שם ספרי תורה וספרי גמרא. ספרי התורה היו ללא המעילים שעליהם. כשנאמר לנו להוציא אותם בידינו ממש, החלנו לבכות. עד אז לא נגענו מעולם בספר תורה ללא מעיל. האסירות תרו אחר פיסות בד, על מנת שספרי התורה לא יונחו ישירות על האדמה. הגענו לבור, ושם נצטווינו להניח את ספרי התורה. הגרמנים שפכו דלק והעלו אותם באש, לדאבון לב כולנו. האירוע המצמרר התרחש ביום השני של חג השבועות, הגרמנים ידעו שאותו היום הוא חג מתן תורה של היהודים, ועשו זאת בדווקא ביום הזה, על מנת להעכיר את רוחנו".
אחותה הצעירה ממנה בשנתיים, הוסיפה וסיפרה פרטים נוספים, המשלימים בצורה ברורה יותר את המאורע המצמרר: "הוכנסנו למבנה גדול בעל כיפה עגולה. בתוכו היו אתי חפירה שנועדו לקבורת מתים. עלינו במדרגות לעליית הגג ומשם הוצאנו את ספרי התורה. בקומנדו העבודה היו כמאה בנות. לקחנו את ספרי התרה ואת ספרי התלמוד, והלכנו אל הצד השני של המחנה, לבור גדול שבו היו יורים באסירים. כיוון שלא רצינו להניח את הספרים על האדמה הטמאה, התאמצנו להשיג פיסות בד והנחנום על הארץ. כשנשרפו ספרי התורה, בכינו מרות ולא ידענו את נפשנו".
השתלשלות האירועים
לאחר קבלת העדות המזוויעה מעדי הראייה, מסכם החוקר אוריאל פיינרמן ומשחזר את מהלך האירועים בצורה מדויקת: שלהי חודש אדר תש"א – העברת ספרי התורה לבית ההלוויות שבבית העלמין אברהמה. מספר ימים לאחר מכן נערך הפיצוץ של האגף השמאלי של בית ההלוויות, על מנת להניח על שטחו את מסילת הברזל אל תוך מחנה פלאשוב. משם יצאה הרכבת של היהודים שנשלחו אל היעד הלא נודע ביום כ"א באייר.
כ"ו באייר – הגעת טרנספורט מאושוויץ. חמישה ימים לאחר הסלקציה הגדולה, הגיע מאושוויץ טרנספורט של 900 נשים מהונגריה. ר"ח סיון – האחיות טרגר מגיעות למחנה פלאשוב. גם טרנספורט זה הגיע לפלאשוב דרך מחנה אושוויץ.
גבורה יהודית מול עיני השטן הנאצי
ז' בסיון, יו"ט שני של חג השבועות – יום שריפת ספרי התורה. עשרות אסירות נלקחו לבית ההלוויות לאסוף את ספרי התורה. האגף השמאלי של המבנה כבר לא היה קיים, כך שספרי התורה עדיין היו ככל הנראה מתחת לכיפה הגדולה. האסירות אספו את הספרים והובילו אותם אל הצד השני של המחנה, אל הגבעה של ההוצאות להורג של אסירי פלאשוב, הנמצאת כיום למרגלות האנדרטאות. הגרמנים שפכו דלק על ספרי התורה והעלו אותם באש, רח"ל.
היום המר והנמהר י"ט בתמוז, ביום הזה פוצץ בית ההלוויות. באותו יום התרחש הפיצוץ השני והגדול של בית ההלוויות. היה זה יום שני בשבוע, יומיים לאחר תענית י"ז בתמוז. [למעשה הצום היה באותה השנה בי"ח בתמוז, כיון שי"ז בתמוז של אותה שנה חל בשבת]. ואין לנו אלא לסיים עם המשנה במסכת תענית (כ"ו:), המזכירה את חמשת האירועים שאירעו בשבעה-עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל".
ועל מנת לסיים את היריעה בדבר טוב, נביא כאן רעיון מיוחד ומקורי שנכתב בספר 'פניני רבינו הגרי"ז מבריסק'. דבר המלמד על כך שנצח ישראל לא ישקר, וכי למרות מאמציהם וניסיונותיהם של צוררנו להשמיד ולכלות את הגופים והנשמות, זממם לא יצלח. וכה דבריו: "רק גוי שוטה יכול להעלות על מחשבתו שאפשר לשרוף את התורה, וכי אפשר לשרוף את התורה? הרי משריפת התורה – נוצרת תורה! רבנו הקדוש כתב במשנה (תענית שם) "בשבעה עשר בתמוז שרף אפוסטמוס את התורה", וכאשר יהודי אומר את שבע התיבות האלו, הרי הוא מקיים בכך שבע מצוות עשה של לימוד התורה. ואם הוא יחזור עליהם מאה פעמים, הוא מקיים שבע מאות מצוות. ואם יחזור על כך אלף פעמים, יקיים שבעת אלפים מצוות של לימוד התורה".
החומרים והתמונות באדיבות: מראוריאלפיינרמן, גנזך קידוש ה', יד ושם, החוקר החסידי הר"ר ישראל ברלינר הי"ו.
ספר התורה של הרמ"א
בשנת ה'שי"ט ביקש הרמ"א ממרן ה'בית יוסף' התגורר בעיה"ק צפת, שישלח לו העתק מתיקון הסופרים המיוחס ל'בן אשר'. בעבור התיקון שילם רבינו הרמ"א סך של מאה דוקטים זהב, ותמורתם קיבל חמשה חומשי תורה כתובים על קלף בצורת ספר. על פיו כתב ספר תורה והכניסו לבית הכנסת שייסד אביו בקראקא לעילוי נשמת אמו ע"ה. [יש האומרים שהיה זה זה בשנת ש"ל. ועל פי נוסח אחר, כפי המובא בשם אדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל, הבית יוסף הוא זה ששיגר את התיקון סופרים במתנה לרבינו הרמ"א, בתמורה להגהות שהוסיף על ספרו 'שולחן ערוך'].
ספר התורה יחד עם התיקון סופרים העתיק והיקר, היו סגורים על מסגר ובריח בביהכנ"ס של הרמ"א בקראקא. רק שלושה פעמים בשנה היו מוציאים מארון הקודש את ספר התורה: ביום הכיפורים, בשמחת תורה, ובשבת שלפני ל"ג בעומר (יומא דהילולא של הרמ"א). כמו כן בעת אשר הגיע אורח חשוב לעיר, כיבדוהו לקרוא בספר התורה של הרמ"א. כותבי תולדות הרמ"א מציינים שבס"ת זה, היו מלבד שינויים מסוימים בצורת האותיות לפי המסורה, גם ארבע עשרה שינויים בחסרות ויתרות. ספר התורה היה ארוך וצר, ואותיותיו היו גדולות מהרגיל (הרחיב בכך הרה"ג ר' יהושע הלוי ליבוביץ שליט"א, בפרקי תולדות הרמ"א שנדפסו בספר 'תורת העולה').
סיפר אדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל, שאביו האדמו"ר ה'קדושת ציון' זצ"ל, הזדמן פעם בשב"ק פרשת ויצא לביהכנ"ס הרמ"א בקראקא, ולכבודו קראו בספר התורה העתיק. בעת שעלה לתורה וקראו את הפסוק "ושמרני בדרך הזה", הבחין שנפסקה מעט האות נ'. לאחר השבת תקנו את הספר. והתבטא על כך, שהיתה זאת סיבה מאת מסבב כל הסיבות שיעלה לתורה בדיוק בפסוק זה, על מנת שתתוקן האות כראוי וכנכון (מובא בספר 'מגן אבות').
בעיצומה של המלחמה הועבר הספר תורה מבית הכנסת הרמ"א, לבית מדרשו של הרב מסקאווין, הגה"צ ר' שמחה פרנקל-תאומים זצ"ל הי"ד. ובהתקרב חיסולו של הגטו, העביר את ספר התורה לידי הרה"ח ר' חנה גלאנצער הי"ד שהתגורר מחוץ לכותלי הגטו, בהיותו נתין צ'כיה. לאחר המלחמה שיערו כי הספר תורה שרד את אימי המלחמה, אולם כעבור שנים התברר, כי גורלו היה כגורלם של מרבית הס"ת בעיר קראקא, ונשרף יחד עם כל יתר ספרי התורה, ר"ל.
בארון הקודש בביהכנ"ס הרמ"א, בסמוך לספר התורה הנזכר, שכן אחר כבוד גם ספר תורה שכתב אביו של הרמ"א, אף הוא נשתמר בקפידה עד לפרוץ המלחמה. על הכבוד הגדול שרחשו לו, מסופר, כי בעת ההקפות בשמחת תורה, היו מוכרים את זכות החזקת הס"ת בהקפות בסכום עצום, והיתה זו הפעם היחידה בשנה שהוצא ספר התורה מארון הקודש.
ציוני קבריהם של הרמ"א ובני משפחתו בבית הקברות העתיק בקראקא
לפני מספר שנים, בערך בשנת תש"ס, הגיע לארץ סוחר עתיקות והציע למכירה את ספר תורה המקורי של הרמ"א. בכדי לאשש את הייחוס הועבר הספר לבדיקות מעבדה מקצועית לזיהוי. הממצאים הוכיחו כי אכן גילו מתאים לתקופה, בן כארבע מאות שנה בערך. סגנון הכתיבה גם הוא דומה לתקופה הזו, כמו גם טיב הקלף, כל אלו הובילו למסקנה כי לכאורה ניכרים דברי אמת. אך לצד בדיקות אלו, בדקו גם את נוסח התורה, האם גם הוא דומה לספר תורה שאמור היה להיכתב בידי הרמ"א. ומאחר שספרי התורה שבידינו שונים מנוסח כתר ארם צובא בארבע עשרה אותיות, ואם רוצים לוודא שס"ת זה הוא אכן של הרמ"א, יש לבדוק אם אותם האותיות כתובות בו כמו 'כתר ארם צובא' אם לאו. אחר בדיקה מדוקדקת נתגלה למרבה הפליאה, כי כל ארבע עשרה אותיות מתאימות בדיוק לנוסח 'כתר ארם צובא'.
ברם, לאחר בדיקת מז"פ (מעבדה לזיהוי פלילי) התגלה הזיוף במלוא כיעורו. התברר כי עשו זאת זייפנים שביקשו להרוויח ממון באמצעים שפלים. כיצד נתגלה הדבר? הוברר כי שבע מתוך 14 האותיות ש'כתר ארם צובא' שונה מספרי התורה שלנו, זוייפו מאוחר יותר, ולא תאמו את גילו של הספר תורה. הרי שסוחרי העתיקות 'התאימו' אותם לנוסח הספר, כדי שיהיה אפשר לייחסו אל הרמ"א. ואם היה עוד ספק בדבר, לא חלף זמן רב וההוכחה לכך שמדובר בזיוף חמור קיבל גושפנקא משמעותית, והפעם כאשר נשמעה העדות מפי עדי הראייה שראו את הספר הקדוש עולה בלהבות, ר"ל. (הרחיב בכך הר"ר יוחנן הרשקוביץ שיחי' ב'מדור לדור', מתוך שיעוריו של המרצה הדגול הרב ישראל גולדווסר שליט"א. וראה עוד בגליון עלי ספר חלק י"ט עמ' 5).
כהשלמה לדברים, נספר בקצרה מה הוא 'כתר ארם צובא', וכיצד הגיע העתק ממנו אל מרן ה'בית יוסף'.
חאלב שבצפון סוריה, נקראה בפי היהודים גם בשם 'ארם צובא'. ישנה השערה, לפיה קרויה כך על שם אחד השבטים הארמיים שמרכז ממלכתם היה בעיר. בעיר זו היתה מקום מושבה של אחת הקהילות היהודיות המפורסמות ביותר בעולם. על פי המסורת, בית הכנסת הקדמון בעיר נבנה בתקופת בית המקדש השני. ביהכנ"ס זה מפורסם ביותר בשל כך שזכה שישתמר בו 'כתר ארם צובא'. היה זה כתב יד עתיק ומדויק של התנ"ך, שנכתב בידי גדול בעלי המסורה שפעלו בטבריה לפני למעלה מאלף שנה – רבי אהרן בן אשר. הוא כתבו בערך בשנת ד'ר"צ, ועם השנים נדד ה'כתר' על פני קהילות ומדינות שונות, וביניהם טבריה, ירושלים, מצרים, עד שהגיע לחאלב שבסוריה. לימים, שיגר מרן ה'בית יוסף' שליח מיוחד שיישב בחאלב במשך שמונה חודשים ויעתיק את ה'כתר' בתכלית הדיוק. עותק זה שכן לבטח בצפת עד שנגנב בידי סוחרי עתיקות
נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ
שמחה ב. מרקסון
מאורעות שמחת תורה תשפ"ד לא במהרה ישכחו. הבשורות הקשות והמרות שהגיעו מיישובי העוטף, עטפו את כל בית ישראל בצער ויגון. הכל ניסו להתעלות מעל השמועות שנפוצו לכל עבר, השתדלו ככל האפשר שלא להפר את שמחת החג, ולקוות כי במוצאי החג נתבשר בבשורות טובות יותר. אך לדאבוננו, ככל שנוקפות השעות הולכים ומתבררים ממדי האסון הנורא, שכמותו לא אירע מאז ימי מלחמת העולם השנייה, הן בהיקף ההרוגים בתוך זמן קצר ביותר, הי"ד, והן גם בצורה הטראגית והברוטאלית בה חוסלו, ר"ל.
הן רק זה עתה פורסמו מסמכים מסווגים של צה"ל מתקופת מלחמת יום כיפור, מהם עולה המחדל החמור של ראשי הביטחון באותה התקופה. איש לא העלה על בדל דעתו כי כחלוף יובל שנים, כאשר הצבא במדינת ישראל נחשב כחזק ביותר במזרח התיכון, יתכנו מאורעות כה קשים ומצמררים, שמזכירים את ימי הביניים בצל גויים אנטישמיים ואספסוף פרוע שמפעם לפעם מחולל ביהודים פרעות ופוגרומים. במשך שעות ארוכות היו תושבי עשרות יישובים נתונים למתקפה חסרת תקדים, מבלי סיוע של אנשי הביטחון שהוכיחו כי אין לבטוח בבן אדם שאין לו תשועה.
בימים אלו, כאשר עם ישראל כולו מאוחד בתפילה לשלום השבויים והפצועים, מצטערים בצערם של המשפחות השכולות, ומקווים לעתיד טוב יותר, לא עתה העת לומר למה ומדוע אירע הדבר בעיצומו של יום בו שמחים בנ"י עם התוה"ק, גם אין הוא הזמן להסיק מסקנות ולחפש אשמים, אך חובה עלינו ללמוד ולהפנים כי ה' הוא בעל המלחמות, וכפי שאמרנו ביום כיפור העעל"ט "כי הנה כהגה ביד המלח, ברצותו אוחז וברצותו שילח, כן אנחנו בידך קל טוב וסלח".
מוסר השכל נוסף ניתן להסיק גם מכך שאין בידיהן של הטכנולוגיות, גם המתקדמות ביותר, למנוע אסונות כאשר מן השמיים נגזרה הגזרה. מיליוני ואף מיליארדי שקלים הושקעו בביצור הגבולות, אך בשעת מעשה לא הועילה ההשקעה הכבירה. הטכנולוגיה הוכיחה עצמה שוב, בפעם המי יודע כמה, כי היא מוגבלת בכוחות אנוש צרים ומוגבלים.
בזמן של 'וידום' מתאים הוא המעשה הבא שאירע זמן קצר לאחר שנסתיימה מלחמת העולם השנייה. היה זה באסיפת רבנים שהתקיימה בעיר לונדון, כמה אנשי ציבור הצביעו על הירידה הרוחנית והזלזול בשמירת התורה והמצוות, שפשׂו בקהילות שונות ערב תקופת השואה, ואמרו כי זהו הגורם הראשי לכל הפורענות הקשה.
כשמוע זאת הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, נעמד והגיב על דבריהם במילים נחרצות: "אנו מוצאים בתורה כשמתו שני בניו של אהרן, לא הזכירו בשעת חימום את הסיבות שגרמו לעונש הנורא [ואף כי מצינו בחז"ל גירסאות שונות מה היו הסיבות, אולם הם לא נאמרו בשעת מעשה], כי אם 'וידום אהרן'. אנו עומדים עכשיו בשעת חימום לאחר האסון שפגע בכללות האומה. בודאי חייב כל יהודי, בעקבות מה שקרה, לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה. אבל! אין מקום לתלות את הקולר במישהו, ואף אחד אינו רשאי להטיל את האשם בזולתו, כעת זה זמן של וידום".
*
בתקופתנו, כפי שאמרו צדיקים לאחר מלחמת העולם השנייה, מפני כמה סיבות אין מקובל לגזור גזרות ולתקן תקנות בעקבות מאורעות קשים. אך לא כך היה בדורות עברו, כמו למשל בעת שהתחוללו פרעות קשים בעיצומו של יום שמחת תורה בעיר קראקא שבפולין.
היה זה באמצע ההקפות, כאשר יהודי קראקא צוהלים ורוקדים עם ספרי התורה. באמצע ההקפה הרביעית, בעוד המוני המתפללים בבית הכנסת העתיק [ה'אַלְטֶע שׁוּל'] מפזזים לכבודה של תורה, פורצים לפתע שונאי ישראל אל תוך בית הכנסת, שולפים בכוח קבוצת יהודים, את חלקם שובים בשבי, ואת חלקם שופכים דמם על קידוש שם שמים. מרירות ועצב עטפה את קראקא היהודית. הלוויה טראגית נערכה במוצאו של יום, כשבסופה נטמנו הרוגי המלכות זה לצד זה בתוך קבר אחד, ומעליהם כיסו במצבה אחת.
הרצח הטראגי כה חדר ללבבות תושבי העיר ורבניה, עד שקבעו מנהג מאותה שנה בבית הכנסת העתיק, לרקוד בשמחת תורה רק שלוש וחצי הקפות. באמצע ההקפה הרביעית עוצרים את ההקפות ונזכרים באותה שנה עגומה, שנת שצ"ז, בה הופסקו ההקפות באמצעה של ההקפה הרביעית בנסיבות כה נוראיות.
על פי המסורת, מאז אותו המאורע נהגו באמצע ההקפה הרביעית, להחזיר את ספרי התורה לארון, וכל הקהל יושב על הארץ ואומר את הפיוט "יגדל אלקים חי וישתבח" בניגון של קינות לזכרם של הקדושים והטהורים. יש המוסיפים כי המתפללים היו הופכים אז את מעיליהם עם הבטנה למעלה, ויושבים על הארץ לאמירת קינות וסליחות.
על מעשה זה נכתבו גרסאות שונות. על פי אחת הגרסאות, אל בית הכנסת פרצו תלמידי הכמרים הנוצרים יחד עם מוריהם, וערכו טבח רב, ומאות מבין המתפללים נהרגו על קידוש ה', הי"ד. (מובא בספר חגים ומועדים עמ' ס"ו, ועוד).
בכתב עת 'המגיד' שיצא לאור בשנת תרי"ח (שנה א חוברת מ"ז עמ' 186), כותב יליד קראקא, ר' מרדכי ויסמן חיות ז"ל, כי הדבר אירע בשנת ר"ל, בתקופתו של המלך קאזימיר אשר נטה חסדו ליהודים. היה זה בעקבות גוי מקומי שמרד במלכות, המאורע גרם לתסיסה בקרב תושבים נוכריים ריקים ופוחזים אשר חמתם בערה בהם, ומבלי לחשוב פעמיים החליטו לכלות זעמם, איך לא, ביהודים. הם נכנסו לבית הכנסת וטבחו ללא רחם, ר"ל.
[אמנם, ב'נימוקי אורח חיים' (סי' תרס"ט אות א') כתב שמנהג קראקא לא היה שונה משאר הקהילות שנהגו להקיף שלושה הקפות. והסיבה לכך שעשו עוד חצי הקפה, זו היא ההליכה לכיוון הבימה לקראות בתורה. והוסיף כי בדור האחרון ניסו כמה אנשים לשנות את המנהג בבית הכנסת העתיק ולהקיף שבעה הקפות, אך לא הניחו להם הקהל לשנות את המנהג, והצדק אתם, כי מי יהין זאת באתריה דמרן ורבנן רבותינו הפוסקים אשר מפיהן אנו חיים שהתפללו בביהכנ"ס הישנה, וגם הרמ"א התפלל שם לפעמים בתור מרא דאתרא].
*
שלושה הרוגי מלכות טמונים בבית העלמין העתיק בעיר קראקא, על מצבתם חקוקות המילים "פ"נ שלשה הרוגי מלכות". כמה וכמה גרסאות קיימות באשר להירצחם. גרסה אחת המובאת במקורות שונים, מציינת את חג השבועות כיום בו נשפך דם יהודי ברובע היהודי בעיר. על פי גרסה זו, הדבר החל בשל תגרה שפרצה בין מספר נערים גויים שהתגרו ביהודים. התגרה הפכה למהומה רבתי, עד אשר המשמר העירוני בלם את ההמון המוסת בצורה ברוטאלית.
מצבת שלושה הרוגי מלכות בקראקא (בית צדיקים – באבוב)
הנערים הגויים המתינו לחג השבועות על מנת לנקום ביהודים בצורה קשה ביותר. ובעיצומו של יום חג מתן תורה הם התפרצו לבית הכנסת, חטפו עשרות מתפללים, והחלו מפליאים בהם מכות רצח בחימה שפוכה. שבעה יהודים הוטבעו באותו היום בנהר ונרצחו על קידוש ה', שלושה מהם טמונים יחדיו בציון 'שלושה הרוגי מלכות'. ברם, גרסה אחרת סופרה ע"י כ"ק אדמו"ר מהר"ש מבאבוב זי"ע, אשר ייחס חשיבות רבה לציון קדוש זה.
וכה סיפר במהלך נסיעתו הגדולה לפולין בשנת תשל"ה, בעת שהתפלל תפילת מעריב בבית הכנסת העתיק בקראקא, בסיומו של יום תפילה במקומות הקדושים בבית העלמין. בדברו אודות קורותיו של בית הכנסת העתיק, סיפר כפי הגרסא הנזכרת, כי האסון אירע ביום שמחת תורה באמצע ההקפה השלישית.
מסופר גם, כי בעת שביקר אדמו"ר מהר"ש הראשון מבאבוב זי"ע בבית העלמין העתיק בקראקא, נעצר על יד מצבה זו של שלושת הרוגי מלכות. העומדים לצידו הבחינו כי פניו הקדושים האדימו ונשתנית צורתו, בראותם זאת אחזו בו והוציאוהו מבית העלמין, עקב חששם כי בעקבות דבקותו העצומה עלול הוא לבוא לידי סכנה. וסיפרו שמאז ואילך לא הלך שוב לבקר בבית העלמין בקראקא, ואף החל למעט ללכת לקברים.
