80 שנה לנס מנוסת הנאצים מהאי ג'רבה

שבת קודש פרשת תרומה תש"ג, ג'רבה (המצויה תחת הכיבוש הנאצי).

מאת יעקב רוזנפלד, גנזך קידוש השם

בבוקר יום שבת קודש, בשעה תשע וחצי, הופיעו קצינים גרמנים בבית כנסת הכהנים שבאי ג'רבה, שם התפלל הרב הנערץ, הצדיק רבי כלפון משה הכהן, והודיעו לרב שתוך שלוש שעות על הקהילה להעמיד 50 ק"ג זהב, ולא יהיה הוא, הרב, הקורבן הראשון, אבל בהחלט לא האחרון…

הרב, שנודע בצדקותו ובפיקחותו, לא איבד את שלוות נפשו וענה:

לעת עתה אינני יכול למלא את מבוקשכם עד שאלך להתייעץ עם אחינו, תושבי הרובע "הקטן". ענו לו הקצינים, איננו יכולים להמתין מלבצע פקודה זו, אך אם רצונך בכך, נסיע אותך כעת לרובע הקטן ותודיע להם מה שברצונך.

תשובתו של הרב הייתה בה תבונה רבה, שכן בדבריו שכנע אותם שהרובע הגדול והקטן קהילה אחת היא, כדי שלא יבואו הרשעים להשית על הרובע הקטן גזרות נפרדות.

הסכים הרב, ועלה בעיצומה של שבת קודש על קומנדקר צבאי ונסע עם הקצינים לרובע הקטן, ועל הרכב יושב גם בחור יהודי בשם מישאל כהן, ששימש כמתורגמן בין הרב והקצינים.

כעבור שעה קלה הגיע שליח והודיע בשם הרב, שנשאר עקב קדושת השבת ברובע הקטן, שאין מנוס מלקיים את הגזרה.

מסרו את הדברים לרב הגאון והצדיק רבי רחמים חי חויתה הכהן, והוא הורה להעביר כרוז בכל רחבי הרובע:

קהל נכבד! בשם הרבנות, כל מי שיש בידו זהב, בין בצורת תכשיט בין סתם זהב, עליו להביאו תיכף לבית הכנסת הכהנים, לבית דין. במידה שיש תכשיטים טמונים באדמה חובה לחפור ולחלל שבת על זה, ואין בזה שום חשש מעבירה כי זו היא הצלת נפשות.

בית הכנסת ריבה באי ג'רבה

אותו זהב (שלא יימסר לבית הדין י"ר) יוחרם וייחשב כעבודה זרה ממש ואסור בהנאה.

הכרזה זו פעלה את פעולתה ובני האי ג'רבה נהרו לבית כנסת הכהנים כדי למסור את הזהב שברשותם, והרב רבי רחמים בעצמו הסתובב בין בתי העיר וסל גדול בידו ואסף זהב מבתי היהודים תוך שדמעות זולגות מעיניו.

אחדים מראשי הקהילה התלוו אליו, וכולם זלגו דמעות. איש לא ידע איך יסתיים היום הזה.

ובבית הכנסת הכהנים ישבו נציגי הקהילה, חייל גרמני, שני סלים גדולים ומשקל, והכול ציפו בחרדה לראות איך ייפול דבר.

מחוגי השעון התקדמו והסלים עוד היו די ריקים, ומפלס החרדה עלה לגבהים. בינתיים הופיע סוחר זהב ושמו ר' וזיפא כהן, והביא עימו כמות גדולה של זהב ותכשיטים, מה ששיפר במעט את המאזן והותיר איזו תקווה בלבבות.

הגיעה השעה הנקובה.

הקצינים הניחו את שני הסלים על המשקל הגדול, ולמרבה החרדה הם שקלו רק 35 ק"ג.

הם הסתודדו ביניהם והחליטו ליטול בינתיים "מה שיש", ובהמשך היום עוד ישובו.

בשעת תפילת מנחה, עת קראו בתורה "והם יקחו את הזהב", פנה לתלמידיו הרב רבי מקיקס שלי זצ"ל ודיבר על מה שמרומז בעניין זה.

כך יצאה השבת מתוך חרדה, ובציפייה דרוכה עברו גם השעות של מוצאי שבת, עד שהפציע השחר, ואז אירע הנס.

לפתע התחולל רעש אדיר בכל רחבי האי ג'רבה, ומטר אש וגופרית ניתך ממרומים.

מהר מאוד התברר כי מטוסי בעלות הברית החלו להפציץ את האי, והגרמנים נסו על נפשם והותירו את האי ג'רבה ואת יהודיה בני חורין. תוך שעה קלה לא נותר גרמני אחד בכל האי ג'רבה…

השמחה גאתה בלבבות וליהודים הייתה אורה, והמושל הערבי שהיה מצר ליהודים בכל עת ואשר לפי השמועה הוא אשר הגה עם הקצינים הגרמנים את גזרת הזהב, נס מג'רבה לעבר עיר הבירה תוניס, ובדרכו עלה על מוקש ומת במקום.

באותם ימים שקדמו למנוסת הנאצים מג'רבה הייתה התעוררות גדולה בקרב כל היהודים, לתשובה ולתיקון המידות, ואנשים נשים וטף היו מתענים ואומרים תהלים בהשתפכות הנפש, ולכן ראו רבים מציבור היראים לדבר ה' את גזרת הזהב כפדיון נפש, ואף כאשר הודיעו הרשויות על אפשרות קבלת פיצויים על הזהב שנשדד מהם, רבים מהם לא רצו לקבל את הפיצוי, אלא העדיפו שיהיה ממונם כפרתם.

באותם ימים התחזקה ההתעוררות הגדולה לתשובה ולמעשים טובים ברחבי האי ג'רבה, ורבים קיבלו עליהם קבלות טובות מתוך הכרת הטוב להקב"ה על כל הטוב והחסד.

מקור: "יהדות האי ג'רבה"