איש דורות ראו עיניו

הגאון הרב דוד משה ליברמן זצ"ל. שנה לפטירתו.

ביום כ"ה בשבט תשפ"ב, לפני שנה בדיוק, נפטר הרב הראשי של אנטוורפן, הגאון רבי דוד משה ליברמן זצ"ל. הרב ליברמן היה רב נערץ מהזן שכבר אינו קיים היום, ניצול שואה שהתנער מהאפר ובנה עולמות של תורה וחסד בשמחה, בחיוניות ומתוך ביטול עצמי וענווה שאין דומה לה.

הרב ליברמן היה גאון אדיר. בעשור האחרון לימי חייו היה סגי נהור (עיוור), ואז הבחינו תלמידיו שכל התורה סדורה לו בראשו ותלמודו קולח מפיו כאילו ספרים פתוחים לפניו והוא מצטט מתוכם.

לא רק מסכתות ופסוקים הוא דקלם בעל פה בהבנה עמוקה ויסודית אלא גם ספרי מפרשים, כמו קצות החושן, חוות דעת ועוד רבים, וגם ספרי חסידות חב"ד ליובאוויטש, שאליה היה מקושר בכל נימי נפשו.

רב פעלים היה הרב ליברמן וצדיק נשגב. נכדיו וסובביו יודעים להעיד שהרב, שהיה מאיר פנים לכל ילד, היה עורך תעניות מדי פעם, בסתם ימים של חול, גם עת עבר כבר את גיל התשעים. תפילותיו היו כמונה מעות וכילד המתחטא לפני אביו, ובעיקר זוכרים אותו תלמידיו וצאצאיו כאיש חכם ונבון, בעל חוכמת חיים מופלאה ונדירה, שידע לפטור כל בעיה בנעימות ובמהירות, ולכן רבים נועצו בו בכל עניין ורבות היו הצלחותיו בתחום החינוך, וגם בענייני שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.

במלאות עשרים וחמש שנה לכהונתו קיבל מדליה נשיאותית מכובדת מטעם מלך בלגיה, כאות הערכה על פועלו הכביר למען הכלל והפרט, ובטקס המכובד שנערך אז היה אמור המלך בעצמו לבוא ולכבד את הרב ולהעניק לו במו ידיו את המדליה, אולם עקב אירוע בלתי צפוי ביטל המלך את השתתפותו וביקש מהמזכירה הראשונה של בית המלוכה, אישיות מכובדת בפני עצמה, לבוא במקומו ולהעניק לרב הנערץ את המדליה. למותר לציין שהרב, שהיה חסיד בכל לב, לא יכול היה לקבל זאת שאישה תענוד לו מדליה על דש בגדו, ולכן היו ראשי הקהילה היהודית בבלגיה די לחוצים, הם לא ידעו איך ייפול דבר, אבל הרב עצמו לא היה נראה לחוץ כלל…

הדרך שבה התמודד הרב עם האתגר הזה גרמה להתפעלות רבה בקרב קרובים ורחוקים. פיקחותו הרבה וחוכמת חייו עמדו לו גם בעת מבחן זו. ובכן, בהגיע המועד הנקוב, אחרי שכבר הכריזו על הענקת המדליה, הודיע הרב שברצונו לשאת כמה מילים, וכה היו דבריו:

"בתלמוד מסופר על רחל אשת רבי עקיבא, התנא הידוע שנעדר מביתו שנים ארוכות, ושב בלוויית עשרים וארבעה אלף תלמידים". בכושר דיבורו הרהוט ובשפתו העשירה האריך הרב בסיפור הידוע כפי שרק הוא יכול היה לספר אותו, וכשהגיע לסוף המרגש, תיאר בצבע חי איך שהתלמידים ניסו להדוף אותה אבל רבי עקיבא מנע זאת בעדם באומרו: שלי ושלכם – שלה!

הרב סיים את הסיפור ובהתרגשות אמר:

בדיוק כך אני אומר לכם, בהזדמנות זו. כל מה שזכיתי לו כל השנים, בזכות אשתי היקרה זכיתי לו. אשתי הרבנית שעומדת לצידי כה הרבה שנים, היא זו שצריכה לקבל את המדליה ולא אני. ובכך אני מבקש מהוד מעלתה להעניק את המדליה לאשתי, הרבנית היקרה!

כמה חוכמה ופיקחות יש בסיפור זה…

הרב היה כאמור גאון מופלא, אולם לא רבים ידעו שאת מיטב שנות בחרותו העביר במנוסת אימה מהצורר הנאצי, ודווקא אז, בהיותו נע ונד, זרח עליו אור התורה, ובה דבק במסירות נפש, ועל זה כתוב בתלמוד "תורה שלמדתי באף (-בזמן צער וחרון אף) עמדה לי".

הרב, בבחרותו, בעצם משחר טל ילדותו, בהיותו בן עשר שנים, למד בישיבת היידה שבבלגיה, ואת הישיבה הזו, שרוב תלמידיה נהרגו על קידוש השם יחד עם ראש הישיבה הי"ד, זכר הרב כל ימיו, והיה מדבר עליה בהתרגשות ובגעגועים.

והנה קטעים ממה שעבר על הרב הנערץ בבחרותו, בזמן השואה, מעטו של סופר גנזך קידוש השם, יעקב רוזנפלד:

ישיבת היידה

הגאון רבי שרגא פייבל שפירא הוא אשר ייסד ישיבה זו, עת שימש כשד"ר בבלגיה עבור ישיבת קלם, וכשפקד את ביתם של שני נדיבים למען הישיבה, משפחות מייזל ובוראק שהיגרו לאנטוורפן מארגנטינה, דיברו הנדיבים על ליבו של השד"ר שיפתח עבור המקומיים ישיבה טובה, והם מקבלים על עצמם את העול.

הגאון הרב שפירא ("א ווארימער ייד" – יהודי חם) פתח את הישיבה בהיידה – עיירת נופש קטנה ורגועה שאווירה הצח ומיקומה הגאוגרפי לא הרחק מאנטוורפן, אך לא קרוב מדי אליה, היוו שיקול מרכזי בבחירתה, ושם עבר להתגורר בגפו, כשכל משפחתו נשארה בקלם. הוא הביא מליטא את הגאון המופלא רבי מרדכי פורמנסקי, גאון עולם מופלא וירא שמיים, אשר אגדות רבות נרקמו על דמותו הטהורה, ואילו המשגיח היה איש ההגות והמחשבה הגאון הצדיק רבי יוסף ביגון, שהיה איש מוסר מובהק, שברחבי ליטא היהודית הייתה השפעתו החינוכית בולטת וידועה. הרב ביגון לימד אותם את ספרי המהר"ל והרמח"ל, והיווה עבור הבחורים דמות מוסרית מרוממת.

בהזדמנות נדירה, לעת זקנה, סיפר הרב על שיעוריו של הגאון רבי מרדכי פורמנסקי ואמר: "הוא היה גאון גדול אבל היה קשה להבין את דבריו, זכורני שפעם התווכחתי איתו על איזה עניין באמצע השיעור ואמר 'אה אה דער בחור דינגט זיך גוט' " (הבחור מתווכח "טוב").

"הילד ההוא"

בהיותו בן אחת עשרה ביקר בישיבה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ונשא בה שיעור. במהלך ביקורו בחן את התלמידים ולא רווה רוב נחת מהידיעות של התלמידים ומהבנתם את השיעור העמוק שלו. אמר ראש הישיבה הגר"פ שפירא, יש לנו כאן ילד בן אחת עשרה, יבחן אותו וייווכח אם הבין את השיעור או לא. הילד דוד משה הובא מחצר הישיבה הישר ממרומי עץ התפוחים שעליו טיפס במשובת ילדות. הוא התייצב לפני הגאון רבי יחזקאל אברמסקי כשכיסיו מלאים תפוחים שקטף, והגאון ביקש ממנו לחזור על השיעור, ולעיניו הקרועות מתדהמה נעמד וחזר על כל השיעור דבר דבור על אופניו… לימים, אחרי המלחמה, פגש הגר"י אברמסקי את אחד מניצולי ישיבת היידה, אוד מוצל מאש, והוא התרגש מאוד לשמוע זיכרונות מביקוריו בישיבה. הוא שאל והתעניין על דברים שונים, ואחת מהשאלות הראשונות שלו הייתה: מה עם הילד ההוא, ליברמן, האם שרד את המלחמה?…

הגאון רבי יחזקאל אברמסקי לא היה ה"גדול" היחיד שנתן מהודו על הישיבה באותן שנות הוד. גם הגאון רבי אלחנן וסרמן היה בא לישיבה ובימים הנוראים באחת השנים אף ירד לפני התיבה, והרב, כל הימים היה מספר בהתרגשות על אותם ימים נוראים ועל תפילותיו הזכות של הגאון רבי אלחנן וסרמן שלא יצאו מליבו מעולם, כתינוק המתחטא לפני קונו.

הגאון רבי אלחנן וסרמן שהה בישיבה חודשיים, עד פרוץ המלחמה, ומסר בה שיעורים על מסכת יבמות, שיעורים שאליהם התגעגע הרב כל ימיו. הוא הגדיר את רבי אלחנן כאדם צנוע, עדין ושקט, תיאר אותו כ"ביטול'דיגער איד" (יהודי של "ביטול"), ונפשו הייתה קשורה בדמותו של הגאון הנערץ אשר את שמועותיו היה מוסר באהבה וסילודין. הגאון רבי אלחנן וסרמן בחן את הרב על הפרק האחרון של יבמות.

הישיבה התנהלה באווירה של לימוד עיוני עמוק ומתמיד בנוסח הישיבות הליטאיות, זאת לאורם של ראשי הישיבה שהיו פארי ישיבות ליטא, אולם שלט בה חום חסידי לוהט נוסח גאליציה החסידית, וצדיקי הדור היו עורכים כפעם בפעם ביקורי הוד בישיבה, ביקורים שחרטו רושם כביר על התלמידים, ועל הנער העילוי דוד משה בפרט.

בעיניים מצועפות היה מתאר בערוב ימיו את ביקוריהם של האדמו"רים בישיבה ואת דמות קודשם. הוא זכר תמיד את דמותו של הרבי מווישובא, ואת תואר פניו של הרה"ק רבי אלתר מזידטשוב שביקר באנטוורפן ואימו שלחה אחריו לישיבה שיבוא הביתה לראות את פניו הק' ואת עבודתו כאחד משרפי מעלה.

במעלות קדושים וטהורים

פעם ביקר בישיבה הרה"ק רבי אהרן מקוזניץ זצ"ל, שהיה צדיק פלאי. התלמידים, ובתוכם הרב, הביטו אחריו בהשתוממות ובחרדת קודש. הוא היה מספר בערוב ימיו על ביקור זה ומתאר בהתרגשות איך שהצדיק הקדוש הסתובב בישיבה הנה והנה, כולו אפוף שרעפי קודש ומראהו כפני מלאך. ראש הישיבה הגאון רבי שרגא פייבל שפירא, ה"ליטאי" מקלם, הביט עליו בחרדת קודש ויראת כבוד.

בתקופת היידה עדיין לא נחשף משה דוד לאור החסידות, אולם די היה לו לשמוע פעם אחת את הגאון רבי איצ'ה מתמיד הי"ד בבואו להיידה עת שימש כשד"ר, וחזר בה על מאמר חסידות. המחזה המופלא טלטל את נשמתו, ולימים היה מתמוגג בזיכרונותיו מהתוועדות עילאית זו.

הוא הכיר בישיבה חסידי חב"ד רבים, כמו הרה"ח נחום אברהם יעקובוביץ (שנפטר חודשים ספורים לפניו, בחודש מרחשוון תשפ"ב). ר' נחום אברהם היה מספר שרעהו דוד משה היה לומד עם בחור מבוגר ממנו בכשמונה שנים, וה"עולם" בהיכל הישיבה היה מתבונן בעיניים משועשעות בנער הצעיר, עוד ילד, יושב על ברכי בחור מבוגר ממנו בהרבה, ומסביר לו דברים מוקשים שנשגבו מבינתו.

העיירה היידה רחוקה מאנטוורפן רק כעשרים ק"מ, אבל כדברי הרב עצמו "15 דקות נסיעה הפרידו בין אנטוורפן להיידה. למרות זאת כל שנה נסעתי לישיבה אחרי תשרי ולא חזרתי עד חג הפסח. זכורה לי פעם אחת יוצאת מן הכלל שאימי ביקשה שאגיע הביתה לשבת, כיון שהאדמו"ר מזידטשוב היה בעיר ומשפחתנו הייתה קשורה לחסידות זו".

ראש הישיבה קירב את הנער העילוי מאנטוורפן בימין צדקו והרעיף עליו חום ואהבה. תיאורים עסיסיים קלחו מפיו בהזדמנויות הבודדות שבהן תיאר את הווי הישיבה ודמויות תלמידיה. צער נורא היה נשקף מעיניו עת היה מזכיר את התלמידים שעלו יחד עולה על מוקדה עם ראש הישיבה, שבשנות הזעם לא נטש את תלמידיו ויחד נלקחו למחנה ההשמדה ונהרגו על קידוש השם.

"בהימוט מוסדי ארץ"

בשנת ת"ש, אחר חג הפסח, התכונן הבחור העילוי לחזור לישיבה לעוד זמן מלא וגדוש, אולם המלחמה שפרצה בעשרה במאי שיבשה את כל התוכניות. באותו יום בא הקץ על שנות השקט והשלווה, שנות נעורים עליזות, והעולם שהחל להתהפך על יושביו הפך להיות "נווה תלאות" לבחור המתמיד שחשקה נפשו בתורה. ביום פרוץ המלחמה נטלה המשפחה מקלה ותרמילה ונדדה לצרפת. האב שהה אז בלונדון, והאם וארבעת ילדיה הגיעו אחרי דרך קשה לגבול צרפת, ואחרי נדודים רבים של שבועות וחודשים נלקחו למחנה ריכוז ריווזאלט שבדרום צרפת, שם ישבו בחוסר מעש והמתינו לבאות. האם הצדקנית, שהכירה היטב את נפש בנה וראתה בצערו של העלם הרך, שתיל שנתלש ממקום גידולו, גמרה אומר לעשות כל אשר לאל ידה כדי לסייע לדוד משה בן החמש עשרה כדי שיוכל להרוות את הצימאון שבער בו להיות גולה למקום תורה.

באותם ימים מכרה צדקנית זו את תכשיטיה ובדמי פדיונם הבריחה את בנה הגדול לעיר לימוז' (בירת חבל לימוז'ן במרכז צרפת).

כך הגיע דוד משה בן החמש עשרה, כפליט מלחמה, לעיר מרוחקת זו שבה שהה באותו פרק זמן דודו, אחי אימו, החסיד הוותיק רבי שמואל יוסף ליפשיץ, שאף הוא נמלט אליה מאימת המלחמה. הדוד היה גאון וחסיד, תלמיד חכם ואיש אשכולות, חסיד אמת לרבו הקדוש מסטוצ'ין, שבכל פעם ששמע שמועה בשם רבו היה קם מלוא קומתו באימה. רבי שמואל יוסף היה נוהג להתענות מדי שני וחמישי. באותה עיר מקלט היו לו לנער הפליט שני ספרים בלבד: כרך אחד של גמרא, מסכת זבחים ומנחות, שאותה שלח לו הרבי הקדוש רבי שלום משאץ זצ"ל, וכרך שלחן ערוך חלק ב. "תורה שלמדתי באף עמדה לי", כך אומרת הגמרא, והבחור העלוי שהשקיט את צערו ונדודיו בדפי הגמרא והשלחן ערוך ימים ולילות, העיד בערוב ימיו שה"שלחן ערוך" חלק ב שגור על לשונו וחקוק על לוח ליבו. זה הכרך שבו הגה בימי הצער והגלות.

עשרה חודשים שהה בצל דודו, ואז נתפס הדוד רבי שמואל יוסף ונשלח לאושוויץ, שם נהרג על קידוש השם. דוד משה נמלט בעור שיניו מאזור הפורענות, ומשהגיעה השמועה לאוזניו בדבר קבוצת בחורים הלומדים תורה במחתרת באזור מרסיי, גמר אומר להצטרף לקבוצה זו, וכך מצא עצמו בישיבתו של הגאון החסיד רבי זלמן שניאורסון, קרוב משפחתו של הרבי מליובאוויטש, איש חי רב פעלים שהציל נפשות רבות מישראל מכיליון גשמי ורוחני.

רבי זלמן היה גדול בתורה וספרייתו הגדולה הייתה בת לווייתו בכל מקומות נדודיו. באותה תקופה קשה התמסר כולו להצלת ילדים, נערים ובחורים ממלתעות השטן הנאצי, ולא זו בלבד שהסתיר אותם ולימדם תורה, אלא גם דאג לקיומם והעניק להם כל מחסורם.

רבי זלמן עצמו נשא עימו ניירות מתאימים ומשכך לא הייתה בנוכחותו בצרפת כל סכנה, ולכן היה מתהלך ברחובותיה בחופשיות, אבל בניו-תלמידיו שהו בצרפת אז באופן בלתי חוקי, והפחד כרסם בלבבות בלי הפסקה: שמא ייתפסו בידי הגרמנים, כי אז מרה תהיה אחריתם.

אהבת אם

בינתיים, האם מרת שרה הינדה ששהתה במחנה ריווזאלט, הצליחה לקבל ויזה לארצות הברית. היה זה מעט קודם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה והדבר המתבקש ביותר, לכאורה, היה שהאם וילדיה יימלטו מאירופה הבוערת אל חוף מבטחים. אבל הרבנית שרה הינדה, רוח אחרת הייתה עימה. אשת מעש פעלתנית הייתה, ובתקופת שהותה במחנה ריווזאלט פתחה כעין בית ספר לילדים הפליטים שהיו שם, וכעת, כך חששה, עם עזיבתה את המחנה, ייסגר בית הספר ועתידם של הילדים יהיה בסכנה.

הרבנית החליטה להתייעץ עם רבי זלמן שניאורסון, אך לא הייתה תשובה הולמת בפיו. הוא לא ידע מה לפסוק עבורה, ולדידה, חוסר התשובה היה עבורה כמו תשובה ברורה. להישאר עם הילדים ולהמשיך לדאוג להם.

דבר זה התרחש בקיץ תש"ב, ובדיעבד התברר שבמעשה זה הרבנית שרה הינדה מסרה את נפשה למען ילדי ישראל. היא אכן השאירה את ילדיה הביולוגיים מחוץ למחנה, וכעבור שבועות ספורים כתבה לבעלה שהמחנה מוקף באנשי צבא וכי היא יודעת שזה הסוף.

המכתב היה כתוב גרמנית ושורותיו היו מלאות בדברי פרידה ואהבה ליקרים לה. למכתב צירפה שרה הינדה את טבעת הנישואין שלה. המכתב הזה היה הדבר היקר לליבו של דוד משה הצעיר, שעוד נכונו לו תלאות רבות. במכתב מצא נוחם ואהבה ולימים, בצוק העיתים, עת אבד המכתב, הצטער הרב עד עמקי נשמתו. כשצאצאיו דיברו עימו על המכתב היו עיניו זולגות דמעות וקולו נשנק מבכי. לעת זקנה, עת שאלוהו מה עלה בגורל הטבעת, ענה הרב בעיניים דומעות: "קידשתי בה את אשתי". הרב, כפי שהכירוהו הכול, לא נהג להתרגש בפרהסיה, ובוודאי שלא לדמוע. הוא היה חזק הרבה יותר מכל התלאה שעברה עליו, ובכלל, הוא לא ראה צורך אף פעם לדבר על עצמו ועל התמודדויותיו, אבל מדי דברו על אימו היה פורץ אשד דמעות מעיניו. זיכרונות אהבתה ומסירותה של אימו וסופה המר שברו את ליבו.

את מסירות הנפש של האם תיאר הרב בערוב ימיו בהתרגשות ובצער שאין דומה לו. הייתה לה הזדמנות מדי פעם לצאת למחנה ריכוז אחר שבו שהו ילדיה, וכל פעם אחרי שמימשה הזדמנות זו – הייתה שבה למחנה שלה, והיו רעותיה משתוממות מדוע היא חוזרת בתמימות שכזו, והלא יכולה היא להיעלם כלעומת שבאה. התשובה שלה הייתה כה פשוטה, כה יהודית:

"כי אם אברח ולא אשוב לכאן, לא ייתנו יותר לאימהות אחרות לצאת כדי לבקר את ילדיהן"…

המשך יבוא אי"ה

בגנזך קידוש השם זוכרים את הגאון הנערץ שעבר את אימי השואה, התנער מהאפר, הקים בית מפואר, וכל ימיו היו מקשה אחת של שליחות למען התורה, למען החינוך, ולמען יהודים מכל קצות הקשת שהיו מתחממים לאורו ונהנים ממנו עצה ותושייה.