בחורי ישיבת פרנקפורט בשבי קנדה

בחודש תשרי תש"א (30 באוקטובר 1940) פורסמה בעיתון דער טאג, שיצא לאור בניו יורק, ידיעה תחת הכותרת "ישיבה בחורים אלס קריגס געפאנגענע" – (בחורי ישיבה כשבויי מלחמה).

בידיעה, שבכותרת המשנה שלה כתוב "מכתב מקנדה מאת ב. לוינסון", מסופר על מחנות המעצר הפזורים ברחבי קנדה ובהם שוהים שבויי מלחמה נאצים יחד עם יהודים יוצאי גרמניה שנשבו בידי הצבא האנגלי ומוחזקים יחד בתנאים לא פשוטים.

מספר השבויים היהודים, לדברי העיתון, עמד אז על למעלה מאלפיים, רובם יהודים שנמלטו מגרמניה לאנגליה טרם פרוץ המלחמה מתוך כוונה להישאר בה או להגר ממנה למקומות אחרים.

היהודים שנמצאים כעת בתנאים קשים ומוגדרים כ"אויבים" מחוץ לארץ, כך לדברי העיתון, חלקם בעלי ויזות לארצות הברית (ליתר דיוק: מספרים של ויזות), חלקם, מגמת פניהם אמריקה הלטינית וחלקם, כ-250 במספר, הם "חלוצים" שיצאו מגרמניה לאנגליה בדרך לארץ ישראל.

העיתון ממשיך ומספר:

קבוצה אחת, ואולי המעניינת שבהן, היא הקבוצה המונה בערך חמישים בחורים, תלמידי הישיבה הישנה (העתיקה) בפרנקפורט דמיין. הבחורים שנמלטו מגרמניה לאנגליה מוחזקים ב"מקום מסוים" בקנדה, במחנה שבויים נפרד מכל יתר השבויים. לקבוצה זו יש ספר תורה ועוד ספרי קודש שהקהילה היהודית השיגה לה. וכך הם יושבים בישיבה שלהם מוקפים בגדר התיל הדוקרני (של השלטון).

הם אוכלים כשר, ולומדים בהתמדה, ובכוונה, בדיוק כאילו אין כעת מלחמה בעולם, כאילו הם אינם קורבנות של המלחמה הזו, כאילו המחנה שלהם היה ישיבה רגילה לכל דבר.

בַהמשך העיתון ממשיך ומתאר את מצבם של היהודים הכלואים בקנדה ומספר על ההתגייסות של 160 אלף יהודי קנדה לעזרת אחיהם השבויים, ועל העזרה הקנדית האוטומטית למאמץ המלחמתי של אנגליה.

"דער טאָג" היה יומון יידיש ליברלי, ללא שיוך מפלגתי, שנוסד ערב מלחמת העולם הראשונה מתוך יוזמה של עסקנים ואינטלקטואלים, בראשם הרמן ברנשטיין, י"ל מאגנס וברנרד זמל. בשיאו היו לו מעל מאה אלף מנויים. תודה לספרייה הלאומית

זמן רב חיפשתי חומר על ישיבה עתיקה זו שנשבתה לקנדה ועל המשך דרכם של תלמידיה, אך לא מצאתי. כעת, אני מוצא בארכיון של "זמן ישראל" ידיעה שפורסמה לפני שנים ספורות, ובה הכותב מותח ביקורת על מוזיאון ההיסטוריה הקטן שהוקם בעיר שרברוק, שנמצאת במרחק של שעתיים ממזרח למונטריאול, שמשום מה מתעלם מ"הפרק המוזר בהיסטוריה של שרברוק: מחנה שבו נכלאו יהודים גרמנים ואוסטרים במלחמת העולם השנייה".

הידיעה תפסה את עיניי, ובייחוד הכותרת שלה:

קנדה מתמודדת לראשונה עם עברה בשואה. "ציפינו לשבויי מלחמה, ופגשנו נערי ישיבה".

המאמר, הופתעתי לראות, עוסק בדיוק בעניין שאני מחפש מזה זמן רב, ולכן, אף על פי שבגוף הידיעה אין התייחסות משמעותית לקבוצת חמישים בחורי הישיבה, כיוון שהיא שופכת אור על הסוגיה האפלה ההיא אעתיק חלקים ממנה בשינויי עריכה. בהזדמנות זו אנו שבים וקוראים למי שיש לו מידע כלשהו על הישיבה ועל תלמידיה בימים ההם, נא לשלוח זאת לגנזך קידוש השם על מנת שנוכל להשלים את המחקר שלנו על ישיבה זו ולהביאו לעיני הציבור.

"ציפינו לשבויי מלחמה, ופגשנו נערי ישיבה".

העיר שרברוק, שנמצאת במרחק של שעתיים ממזרח למונטריאול, היא מקום נחמד לבקר בו, בייחוד בחום המתון של הקיץ. יש בה מפל וטיילת מסביב לאגם. בפארק סמוך נבנו שבילי הליכה דרך הביצה, כדי להעניק לתושבים הזדמנות ליהנות משירת הציפורים ולהתפעל מחבצלות המים. מוזיאון ההיסטוריה הקטן של העיר נפתח לאחרונה מחדש, עם חומר לחיטוי ידיים ומדריכי סיורים במסכות.

(AP)

אבל שום דבר במוזיאון אינו מספר למבקרים על הפרק המוזר בהיסטוריה של שרברוק: מחנה שבו נכלאו יהודים גרמנים ואוסטרים במלחמת העולם השנייה.

ב-1940, הביוכימאי ריינהרט פריזר היה סטודנט באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה בתחילת שנות העשרים לחייו, כשיום אחד שוטרים דפקו על דלתו ונתנו לו עשר דקות לארוז, כך מספר בנו דיוויד פריזר.

הוא הועלה על אנייה עמוסה בגרמנים יהודים ובגרמנים נאצים – כולם תויגו על ידי הבריטים כ"זרים ממדינת אויב". כמה מהאניות שטו לאוסטרליה, אחרות לקנדה; הוא מצא את עצמו על אנייה קנדית לגמרי באקראי.

לדברי פריזר, ששמע את הסיפור מאביו, החיילים הגרמנים שוכנו על הסיפון העליון, מוגנים על ידי אמנת ז'נבה לזכויות שבויי מלחמה. הגברים היהודים, כ-1,000 איש, נכלאו בבטן האנייה. לחלקם היו ערסלים, אחרים נאלצו לישון על רצפת המתכת. לא היו שם שירותים, אפילו לא דלי. ביום השלישי למסע הטרנס-אטלנטי החלה להשתולל בקרבם דיזנטריה.

השומרים שהשגיחו על היהודים הגרמנים גם היו מרושעים, אומר פריזר. אחד מהם הורה לאבי לעלות למעלה ולשרת את שבויי המלחמה בחדר האוכל. הם הכו אותו ובעטו בו משום שסירב לעשות זאת. בקנדה, ריינהרט הביט מבעד לחלון הרכבת וראה שלטים שהכריזו "אין כניסה לכלבים או ליהודים", מספר בנו.

אחד הזיכרונות שלו מהמחנה הוא שהכריחו אותו לחפור בורות בשלג ולמלא אותם שוב. "זה היה רק בשביל להעסיק אותם",אומר פריזר.

אבל הגרוע מכול היה מפקד המחנה. פריזר מספר שאותו מפקד היה קורא לגברים ומספר להם שקיבלו מכתבים. הוא היה מסתכל בכל מכתב וקורע אותו – מבלי לאפשר להם לקראם. "אבא מעולם לא סלח למי שקרע את המכתבים. היה לו חלום חוזר שבו האיש עולה על האוטובוס ואבא שלי יורה בו", מספר פריזר.

אחת האניות שנשאו פליטים יהודים נפגעה מטורפדות, וההורים שלו לא ידעו על איזו אנייה הוא היה. במשך שישה חודשים הם חשבו שאולי הוא מת.

במחנה N בשרברוק הגברים שוכנו בחצר ישנה לתיקון רכבות. היה קר. היה ברז מים אחד לכ-900 אנשים ורק תשעה בתי שימוש. הגברים לבשו מדים שעל גבם עיגול גדול שנראה כמו מטרה. היו שם גדרות תיל ומגדלי שמירה. אחד האסירים נשבר ורץ לעבר הגדר. הוא לא דיבר אנגלית, והם ירו בו למוות.

כשנה לאחר מכן ריינהרט שוחרר. הוא חזר לאנגליה והצטרף למאמץ המלחמתי. אבל גברים אחרים נכלאו למשך שנים. מבין 2,284 גברים ונערים יהודים שהוחזקו במחנות הקנדיים – הבריטים מעולם לא עצרו את הנשים – 966 הורשו לבסוף להישאר במדינה, כך על פי פאולה דראפר, היסטוריונית שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על מחנות המעצר הקנדיים ליהודים גרמנים, אוסטרים ואיטלקים.

באופן מעניין, רבים מאותם אסירים זכו בהמשך להצלחה יוצאת דופן.

"קבוצת הפליטים הקטנה הזאת והתרומה האדירה שלהם הן דוגמה למה שיכול היה לקרות אם העולם היה פותח את דלתותיו בפני יהודים בשואה", היא אומרת.

דראפר מוסיפה כי באופן כללי, הסיפור של מחנות המעצר הקנדיים ליהודים הוא "מורכב". קודם כול, היא אומרת, הבריטים אמרו לקנדים לצפות ל"זרים מסוכנים ממדינות אויב. הצבא הגיע לרציף בציפייה לשבויי מלחמה, ופגש בחורי ישיבה בני 16. ממשלת קנדה ידעה עוד לפני שהם הגיעו, אך היא לא הודיעה לאנשים שקיבלו את פניהם על הרציף – ולא הודיעה לצבא, שלא ידע מה לעשות איתם".

אבל, יחד עם זאת, זה גם סיפור על אנטישמיות בקנדה ועל סירובה של המדינה לקבל פליטים יהודים, אומרת דראפר. "הם הוחזקו במחנות מפני שהממשלה הקנדית ידעה שהם יהודים ולא רצתה אותם במדינה", היא אומרת.

שינוי גישה בקנדה

ב-1962 פורסמה במגזין "מקלינ'ס" כתבה תחת הכותרת "האויבים שהתקבלו בברכה". המאמר, שנכתב בנימה עליזה ולא מתנצלת כלל, ולא הזכיר אנטישמיות, תיאר את מחנות המעצר באופן שכמעט גורם לקוראים להצטער שלא היו שם:

"בהתאם לכישרונם הרב, הגברים ערכו אינספור קונצרטים, הצגות סטיריות, משפטי דמה, מסיבות ודיונים. כשהם לבושים בבגדים של שבויי מלחמה – מדים כחולים עם טלאי של מטרה אדומה בקוטר 30 ס"מ בין השכמות ופס של 8 ס"מ במורד אחד משרוולי המכנסיים – המלומדים הרבים לימדו שיעורים על בסיס קבוע: באנגלית, ספרדית, יוונית, ערבית, פילוסופיה ואלקטרוניקה, בין שאר הנושאים… העצירים גם יכלו לפתח את תחומי העניין האישיים שלהם".

המאמר אפילו מוצא הומור במצב האבסורדי שבו נאצים ויהודים נכלאו יחדיו:

"באותו הזמן כבר הגיעו דיווחים על 'תקריות' – אפילו בית משפט שדה נאצי ותלייתו של יהודי – מכל המחנות הארעיים, אז נעשה ניסיון למיין את הגברים. הניסיון הזה היה נאיבי למדי, היות שהוא התבסס על בקשה מהגברים להצהיר אם הם יהודים או לא יהודים. הגברים התרעמו על ההדהוד הזה של חוקי נירנברג הגזעניים, ואף התייחסו לכך בציניות. כפי שמספר על כך אחד מהם, 'אנחנו היהודים אמרנו זה לזה: תשמע, מתי אומה כלשהי התייחסה יפה לחבורה של יהודים? אז נרשמנו כארים. אבל האחרים אמרו: תשמע, אם נגיד שאנחנו יהודים, זה סוף סוף ישכנע אותם שאנחנו אנטי-נאציים. אז הם נרשמו כיהודים' ".

כתבות על מחנות אלה שפורסמו בשנים האחרונות בעיתונים קנדיים גדולים מציגות את הסיפור באור חיובי הרבה פחות. בגלוב אנד מייל פורסמה כתבה תחת הכותרת "הידידים שקנדה התעקשה שהם אויבים".כתבה במונטריאול גאזט טענה שאנטישמיות הייתה אחת הסיבות לכך שהגברים הללו נכלאו לזמן רב כל כך והזכירה את הסיפור הידוע מ-1939 על אוניית הנוסעים סנט לואיס, שנשאה 900 פליטים יהודים גרמנים ולא הורשתה להיכנס לקנדה.

ב-2013 הוקמה במרכז השואה לחינוך וזיכרון בוונקובר תערוכה זמנית על מחנות המעצר. לפי התערוכה, שזמינה כעת אונליין, קנדה המשיכה להחזיק את היהודים מאחורי גדרות גם כאשר כבר היה ברור שהם אינם נאצים ואינם מהווים איום.

"אף על פי שהבריטים הכירו בטעותם, קנדה, שראתה בפליטים נטל בלתי רצוי, סיגלה לעצמה מדיניות של אינרציה בנוגע לרווחתם, מעמדם ושחרורם", נכתב שם.

יצחק רומאנו, יליד סיאטל שמנהל את מרכז הקהילה היהודית באיסטרן טאונשיפס ובמונטריאול, היה מעורב אז בהבאת התערוכה הזמנית לשרברוק.

רומאנו קיים שביתת רעב של שבועיים – הוא רק שתה מיץ, לדבריו – בדרישה שהעיר תכסה את הוצאות התערוכה. "אני מרגיש שיש עדיין עניין לא סגור בשרברוק, מפני שהעיר הייתה צריכה לממן את הובלת התערוכה. לא היו צריכים להשאיר את המימון ליהודים", הוא אומר ל"זמן ישראל".

תמונה שצולמה על ידי האסיר מרסל זיידלר במחנה N בשרברוק, בסביבות 1942-1940. זיידלר תיעד בסתר את חיי המחנה באמצעות מצלמת חור סיכה שהכין בעצמו (צילום: מרסל זיידלר/באדיבות אריק קוך/הספרייה והארכיון הלאומי של קנדה)

רומאנו גם מאמין שהעיר צריכה להתנצל על המחנה שפעל בה ולהתקין לוחית זיכרון באתר שבו עמד: "ראש העיר שרברוק ומועצת העיר צריכים להתנצל על שהעיר אפשרה בשטחה את כליאתם של צעירים יהודים שלא הזיקו לאיש, ושמן הראוי היה לאזרח אותם. כל זה קשור לאנטישמיות בקוויבק בתקופה ההיא".

אבל לא כולם מבקשים התנצלות. הרב ארווין שילד, לשעבר אסיר יהודי-גרמני במחנה, שחי היום בטורונטו בגיל 100, אינו מוטרד מלוחית זיכרון או מתערוכה. "אני לא חושב על מונומנטים. אנחנו זקוקים רק לחוקי הגירה הוגנים", הוא אומר.

עד כאן הציטוט.

מי הם קבוצת ה"נערים בני ה-16", תלמידי ישיבת פרנקפורט העתיקה, שהוגלו לקנדה ואף גם שם בארץ אויביהם, בתנאי מעצר וסבל, שכחו מכל הקורות עימם והגו בתורה בשקידה והתלהבות?

מה היה המשך דרכם, להיכן הם הגיעו, והאם עדיין חיים מי מביניהם, כדי לספר לעולם וליושביו "כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שיקרנו בבריתך", ו"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"…