ביע"ל קג"ם

במסגרת הדף היומי לומדים עכשיו מסכת בבא מציעא. בבתי הכנסת בעולם כולו, בבתי המדרש וגם בבתים של יהודים מסוף העולם ועד סופו, יש כרכים מהודרים של המסכת המוכרת והאהובה. יש גמרות גדולות וקטנות, מבוארות ומתורגמות, גמרות עם סיכומים ופירושים. באינספור בתי כנסת יושבים מגידי שיעורים ומסבירים את המושגים המוכרים אך לפעמים הקשים להבנה. יש גם קווי טלפון של מערכות משוכללות שבהם אפשר לשמוע שיעורים בהירים ונעימים בלחיצת כפתור. בבא מציעא בזמננו כמו קוראת לכל יהודי: בוא ולמד אותי! העניינים שלי נגישים, בהירים, ברורים, "למה תעמוד בחוץ"…

אבל אנשים למדו בבא מציעא תמיד, גם בזמנים שלא היו התנאים שלנו, ואפילו כשלא היו יכולים כלל. ולכן, כשעייפות מתפשטת על האיברים וריסי העיניים כבדים פתאום, רגע לפני שמנמנמים, רגע לפני שנכנעים, כדאי להיזכר בדמויות מהעבר הלא רחוק, ולהשוות. הם היו אנשים כמונו, לגמרי, האמינו במה שאנחנו מאמינים, וחיו כמו שאנחנו… כמו אותו ר' פינטשע שעליו סיפר ניצול השואה ר' אפרים רוטנברג (בעדותו, "זכור" גיליון ז):

מותשים מעבודת פרך של 12 שעות ללא הפסק, צועדים צללי אדם בשורות, מבית החרושת לייצור נשק, לצריפי המחנה.

הגברים כלואים בבניין ענק, אורוות סוסים לשעבר. שוכבים על דרגשים התלויים על עמודי עץ, בני 4 קומות. שטח הקרשים מצומצם. כל דרגש הוא משכנם של כעשרים איש. הקרשים חוצצו לתאים. מאות תאים.

באולם המתקרא בשם "אקונומיה" ישנים השלדים בבגדי עבודה. הצפיפות נוראה. כל סיבוב של אחד מבני החבורה גורם להנעת כל הקבוצה.

ההתרוצצות בחלל ה"אקונומיה" – כינוי לאורוות הסוסים, המואר בחלקו… נדחקים ותרים אחרי מנת לחם זעומה ויוצאים לחצר ללקט עצים, שביבים להעלאת מדורת אש כדי לבשל את תפוחי האדמה או "לאפות" מהקמח שנרכש במפעל מהפועלים הפולנים בכסף מלא ועבר בשלום את הביקורת בשער המחנה. העצים הלחים אינם נענים למאמצינו, מסרבים לבעור ולהרתיח את התבשיל, ועד שהאש משתלהבת ומתחילה לחמם את הסיר, רועמת פקודת השוטרים: כולם על הדרגשים ברגע זה!

מכבים את המדורות. כל בעל סיר תופס את שלו, רץ לדרגשו ומקווה לסיים למחרת את הבישול. נשכבים על הקרשים, הרעב מציק, עייפים ורעבים שוקעים בתרדמה וחולמים על פרוסת לחם ותבשיל.

ר' פינטשע, תלמיד חכם כבן 50, נותר ערירי ממשפחה ענפה. אשתו נתפסה בבונקר. הגרמני הביא אותה למחנה לכפות עליה הודאה על הקשר עם קרובי משפחה או מכרים. האישה שתקה. סירבה להצביע על בעלה ובניה. במר נפשה התנפלה במכות על הגרמני ושרטה פניו. הנאצי שלף אקדח והרג אותה בנוכחותם. הבנים ברחו מהמחנה, נתפסו ונורו.

ר' פינטשע אינו יכול להירדם. מראות השאול לא מרפים ממנו. את יגונו הוא משכיח בשינון בעל פה דפי גמרא. הרי ספרי גמרא אין למצוא במחנה…

בחצות הלילה הגיע ר' פינטשע לפרק ב' בבבא מציעא. הוא אחז בקטע "והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם".

דף שער של מסכת בבא מציעא שהודפסה על ידי ועד ההצלה ובסיוע הג'וינט שפעל בעיר מינכן, גרמניה, עבור היהודים במחנות העקורים. בתחתית העמוד מופיע ציור של מחנה עבודה בימי הנאצים.

שם האמורא אביי ריגש את ר' פינטשע. אבי"י ר"ת אשר בך ירוחם יתום. אביי נולד יתום מאב ולאחר לידתו נפטרה אימו. הוא רואה את אביי מול עיניו. יתמות מול שכול. איוב מול אביי…

ר' פינטשע משנן בעל פה ומפרש לעצמו את שש ההלכות שבהן ההלכה היא כאביי (לעומת שאר ההלכות שבהן נחלקו אביי ורבא ושבהן ההלכה תמיד כמו רבא). ר' פינטשע מצליח לפענח את האותיות יע"ל: ייאוש, עד זומם, לחי עומד מאליו.

ר' פינטשע מנסה להמשיך הלאה אבל נשכח ממנו הפענוח של קג"ם. הוא מנסה להיזכר ולא מצליח. לא יכול להירדם…

ר' פינטשע מטפס לדרגש העליון. בין פקעת האנשים הנוחרים הכיר אותי, הוא הניע את ראשי והעיר אותי.

שפשפתי עיניי בתימהון. הקשבתי למצוקתו של ר' פינטשע וניסיתי גם אני להיזכר, מה אומרת המילה קג"ם. מה הם ראשי תיבותיה…

והנה. אני כמעט בטוח שאני זוכר. עניתי לו בהיסוס מה:

קידושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט ומומר להכעיס.

עיניו של ר' פינטשע נצצו. הוא היה נראה מאושר כמוצא שלל רב וחזר למקומו לשנן, עד יאיר השחר.