גאון מופלא, צדיק נשגב, אוד מוצל מאש

ביום הראשון של ה"שבעה" ישבתי במחיצת האבלים, בניו של כ"ק מרן אדמו"ר מביאלא זצוק"ל, ושמעתי דברים נפלאים. הצדיק הזה היה שריד לדור אחרון שהאיר את העולם בתורתו וקדושתו.

שאלתי את בן הרבי מה היה אבא מדבר בבית על הימים ההם, ותשובתו הפתיעה אותי. עוד יותר הפתיעה אותי הנימה שבה היא נאמרה.

הבן התפלא על עצם השאלה ואמר: אבא מעולם לא דיבר על הימים ההם. לא על תקופת פולין, לא על גלות ברנוביץ, לא על סיביר ולא על פרק "ילדי טהרן".

הוא כל היום ישב ולמד, עבד את ה', וקירב בנים רחוקים לאביהם שבשמיים.

הוא לא ראה צורך לדבר על העבר, ולא להתרפק על זיכרונות.

מה שכן, בשמחות צאצאיו, לפני הריקוד האדמו"רי הקדוש, היה נושא דברי הודיה נרגשים להקב"ה שהציל את חייו ממוות, וזיכה אותו להקים משפחה מפוארת ולהעמיד תלמידים הרבה.

אומנם לא נהג הרבי לשוחח עם ילדיו על מה שעבר, כי כל חייו נסובו על ציר הבניין והעשייה, אולם מכמה שיחות שנתן בהזדמנויות נדירות נוצר המאמר היפה ביידיש שפורסם במגזין החג האחרון שמופיע בארה"ב בשם "די וואך". מספרים לי בבית האבלים שבחג הפסח הקריא נכד את המאמר ביידיש באוזני הרבי, שהקשיב בהתרגשות והגיב: "כל זה אמת. זה מה שאכן היה".

מנהיג לאלפים

ביום שישי בצהריים ליהטה השמש על רבבות חסידים אבלים ושבורי לב שצעדו בירושלים אחר מיטתו של כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק מביאלה זצוקללה"ה זיע"א, שהשיב נשמתו ליוצרה אחרי מחלה קצרה.

הרבי מביאלה היה מנהיג נערץ לאלפים וגאון מופלא בכל חלקי התורה. הוא היה רועה את צאן מרעיתו בתבונה והקים מוסדות תורה וחסידות; מוסדות שמפארים את עולם התורה, החסד והישיבות, ובתי כנסת ו"שטיבלאך" חסידיים בכל מקומות היישוב החרדי בארץ ובעולם.

"יציאת צדיק עושה רושם", כך אמרו חז"ל, ק"ו בן בנו של ק"ו צדיק נערץ בקודש, "איש דורות ראו עיניו", משרידי זקני שארית יהדות פולין, ניצולי שואת יהדות אירופה, צדיק וגאון שביטא באישיותו את תפארת יהדות פולין שנכחדה באותן "שנות ראינו רעה", משלהי שנת תרצ"ט עד שנת תש"ה.

זר כי היה מביט על פניו השלוות של הרבי מביאלה עת מסר שיעור הגותי עיוני, לא היה מעלה על דעתו איזו ילדות חווה הרבי בימי השואה, כפליט הנמלט על נפשו מאחוזת אבותיו ועד שזכה להצטרף לקבוצת ילדי טהרן, בדרך לארץ ישראל.

בית הכנסת עולה בלהבות

ב"שבת סליחות", שנת תרצ"ט, פרצו הנאצים לעיר שדליץ. הרבי מביאלא, אז ילד בן חמש, הביט משתומם בלהבות שכילו את ביתו ואת בית המדרש שלהם, של אביו האדמו"ר הרה"ק רבי יחיאל יהושע.

מחזה אימים זה לא עזב אותו כל חייו, ובשיחה אחת סיפר שמדי ליל שבת כשהוא אומר "מודה אני" לפני קידוש הוא נזכר בשרפה ההיא ומודה לה' על שניצל וזכה לעלות לארץ ישראל.

מאז לידתו היה הרבי קשור לארץ ישראל, ולכן אחד משמותיו הוא "בן ציון" (שמו המלא: בצלאל שמחה מנחם בן ציון).

במוצאי אותה שבת, שלהי אלול תרצ"ט, ברח יחד עם משפחתו ליער, ובדרכו נחבל ונפצע ברגלו. הילד לא גילה לאיש על הפציעה והמשיך לרוץ. עברו כמה ימים ואימו הרבנית הבחינה בסימני המכה שנוצרו ברגלו. היא שאלה אותו מדוע הוא לא סיפר. תשובתו היממה את האם.

"שמעתי שיש ילדים שההורים השאירו אותם כדי שלא יפריעו להם במנוסתם, פחדתי שזה מה שיקרה לי אם אספר לכם על הפציעה". האם פרצה בבכי מר והבטיחה לו שמעולם לא עלה על דעתה רעיון נורא כזה ולעולם זה לא יקרה.

אחרי כמה ימים חזרה המשפחה לשדליץ, ושם התבררו להם ממדי ההרס והחורבן.

משפחת רבינוביץ מצאה מחסה בביתו של ר' הערשל קורניצר, ושם נערכו תפילות ראש השנה (שנת ת"ש). בינתיים הלכו ותכפו הרדיפות, והרבנים היו הראשונים שסבלו מהן.

לדוגמה, כשמת ראש העיר הגוי אולץ האב, הרבי הגאון והקדוש מביאלה, רבי יחיאל יהושע, להתעסק באופן אישי בקבורתו. עוד דוגמה: רבי יחיאל יהושע אולץ לרוץ עם סוסים ולהדביק את הקצב שלהם, מה שהיה בלתי אפשרי עבורו, ועל כך נורה ברגלו!

לאור המצב נמלטו בני המשפחה לברנוביץ (כיום בבלארוס), שם שהו בבית הדוד הרבי מקודינוב, ועל חייו של הרבי מביאלה בעיר זו, תחת עיניהם הפקוחות של הקומוניסטים, כבר נכתב רבות בספרים שונים.

מברנוביץ גורשו לסיביר, בה היה להם קשה עד מאוד.

הרבי סיפר שבסיביר הם חיו שבע משפחות יחד בחדר אחד.

בהמשך גלו לקזחסטן וממנה לטורקמניסטן, ובה, לעדות הרבי, "פשוט רעבנו".

ואז, לפני מעט יותר משמונים שנה (שנת תש"ג) צורף הרבי עם ילדי טהרן למסע ארוך, רוויי ניסיונות ומסירות נפש. על אודות מסעם של ילדי טהרן החרדים שנלחמו בעור שיניהם על זהותם היהודית כבר נכתב כאן הרבה.

הרבי, שכאמור לא דיבר הרבה על תקופת ילדי טהרן, התבטא בליל הסדר האחרון ש"אפילו את ליל הסדר לא נתנו לנו לערוך באותו פרק עגום". זו הייתה התבטאות נדירה שדוגמתה מעולם לא נשמעה מפיו.

לאחר שנות סבל וטלטולים הגיע הרבי לארץ ישראל, בה התקבל על ידי קרוב משפחתו הצדיק רבי יוסף צבי קאליש מסקרנביץ, שהתגורר בבני ברק.

בבני ברק עשה כמה שנים בבתי האבות של ישיבת פוניבז', שם זכה לקרבה רבה לרב מפוניבז'.

ימי נערותו ובחרותו עברו עליו בעמל ויגיעת התורה, וכפי שאמר בזקנותו:

"אם אז זיככו את הנפש ועמלו ביגיעת התורה, כל-שכן ועל אחת כמה וכמה בזמנינו בהם ניתן לישב וללמוד מתוך הרחבת הדעת, הרי שבוודאי צריכים לחטוף כל דקה ללמוד לקנות קנייני תורה וחכמה…" ("המודיע").

במשך כל ימיו יגע הרבי בתורה ועבודת ה'. הוא כיהן כרב ודיין בקהילות חשובות. עשרות שנים כיהן כרבה של לוגנו שבשווייץ, ועמד בראש הישיבה. שיעוריו העיוניים היו לשם דבר, ובקיאותו בכל חלקי התורה הייתה מופלאה.

כך שילב הנער שנמלט מאימי המלחמה באישיותו המושלמת תמהיל נדיר של רב ודיין, בסגנון הרבנים של דורות עברו, ירושת חמיו הדיין הנודע הרב אברהם משה באב"ד, רבה של סנדרלנד ויו"ר מועצת גדולי התורה באירופה (משפחת באב"ד נודעה בגאליציה כמשפחה של דיינים, מדור דור); ראש ישיבה בסגנון גדולי ליטא, ירושת רבותיו ראשי ישיבת פוניבז' שאהבוהו כבן וטיפחוהו במסירות; ואדמו"ר נערץ בקדושה, צדיק יסוד עולם ועובד ה' בדרך אבותיו הק', שאת משנתם הנחיל לאלפים בדרכו המיוחדת.

כן נודע הרבי בגישתו המיוחדת לבעלי תשובה, ועליו נאמר "ורבים השיב מעוון".

הרבי חיבר למעלה ממאה ספרים בכל חלקי התורה, מהם נשקפת גאונותו הנדירה ובהירות משנתו.

בתקופה האחרונה נחלש. מקורביו מספרים שהמאורעות בארץ ישראל ותלאות הכלל והפרט השפיעו עליו לרעה. רבות ראוהו נאנח מעומק ליבו ומכביר בתפילות לישועת ישראל.

וביום שישי, ב' באייר תשפ"ד, השיב נשמתו ליוצרה למגינת לב רבבות אלפי ישראל.

ת.נ.צ.ב.ה.