גבורת הנפש של ניצול השואה

ח' סיוון תשפ"ד, חמישים שנה לתאונה הטראגית שזיעזעה כל לב

מאת: יעקב רוזנפלד

הגאון רבי שניאור זלמן גרליק זכה להינצל מהשואה ולאחר טלטולים רבים וייסורי גוף ונפש הגיע לארץ ישראל. הוא היה גדול בתורה ובחסידות, וכיהן כרבו הראשון של "כפר חב"ד".

הרבי מליובאוויטש חיבב מאוד את הרב גרליק והתבטא רבות בשבחו. הרבי ציין במיוחד את העובדה שבהיותו זקן מופלג עבד, פעל והפעיל עם מרץ של אדם צעיר. מעבר להנהגה הרוחנית הכבירה שלו, שהותירה רושם עז וחרגה בהרבה מגבולותיו של כפר חב"ד, נודע הרב גרליק כאיש חסד כביר מעש. הוא הקים, בין היתר, גמ"ח הלוואות ורבים מאוד נעזרו על ידו.

במוצאי אסרו חג השבועות תשל"ד, בהיות הרב בן 94, הוא שב לכפר חב"ד מחתונה שבה שימש כמסדר קידושין ונהרג בתאונה טראגית שגבתה חמישה קורבנות, מהמיטב של קהילות חב"ד ליובאוויטש בארץ הקודש.

הרב גרליק

בהלווייתו בשכונת גאולה השתתפו אלפים, ובמהלכה יצא הרה"ק מגור, ה"בית ישראל" זצ"ל, ממעון קודשו וליווהו כברת דרך. הרבי מגור הכיר והוקיר את הרב גרליק מהופעתו במועצת גדולי התורה בהביאו דבריו של רבו, הרבי מליובאוויטש זיע"א.

רכב נוסף עשה בסמיכות את דרכו מאותה חתונה לכיוון לוד, ובו ישב הגה"ח ר' בעריש רוזנברג זצ"ל, משפיע חב"ד בעיר לוד, וחמיו של יבלח"א הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק.

יושבי הרכב הזה הבחינו ברכב המרוסק שלצידי הכביש, סמוך לשער הגיא, וירדו להושיט עזרה.

רבי בעריש רוזנברג טיפל בגופו של אחד הפצועים אנוש עד שהגיע עימו לבית החולים, ועקב החשכה לא ידע שהפצוע, שבבית החולים נקבע מותו, הוא חתנו האהוב הרה"ח ר' יחיאל גולדברג זצ"ל.

בתאונה נוראה זו נהרגה בתו, הכלה של הרב רוזנברג וחתנו הצעיר!

הרה"ח ר' יחיאל גולדברג

כשהתבררו ממדי האסון הוכה הרב רוזנברג בתדהמה.

נחמה רוזנברג, כלה שבועות ספורים ערב החתונה שלה, הייתה מצויה בשיא ההכנות ליום הגדול שלה בחיים. באותו יום שבו קרה האסון קנתה נחמה הכלה פאה בבני ברק.

באותו יום, כשבמקום ללוות את נחמה לחופה צעד ר' בעריש אחרי מיטתה, התגלתה גבורת נפשו של ניצול השואה שאיבד את הוריו ואת בני משפחתו, וסבל כה רבות עד שהגיע למנוחה ולנחלה.

ביום הזיכרון החמישים אני משוחח עם הרבנית גרוסמן ממגדל העמק, בתו של הרב רוזנברג ואחותה של הכלה נחמה ע"ה. אני מבקש לשמוע ממנה זיכרונות מימי קדם.

קשה לה לרבנית לחזור לימים הקשים, אבל בסיפור זה יש משום זיכוי הרבים, שכן ראוי לו לדור הצעיר שילמד באיזו צורה קיבלו ניצולי השואה, "עם שרידי חרב", את כל מה שנגזר עליהם, באמונה, בשמחה ובשלווה.

"בעריש טעטשינער"

אבא, הרה"ח ר' דוב בעריש רוזנברג זצ"ל, היה בבחרותו חסיד ראדומסק. הוא למד בישיבת "כתר תורה" בקשאנוב והיה תלמיד מצוין. בישיבה כונה בעריש טעטשינער. בזכות ברכתו של הרבי מראדומסק ניצל מהגיוס.

בביתם בעיירה טעטשין שבצ'כוסלובקיה שררו תנאים כלכליים משופרים, ומשכך הם היו הראשונים לסבול ולהירדף. אביו קרא לכל הילדים וביקש מהם לברוח. כל אחד נשא את רגליו לכיוון אחר, ואבא ואחיו לייביש (כבר היה נשוי) ברחו יחד. אחד מהאחים, שלמה שמו, גווע ברעב על אם הדרך.

טלטולים רבים עבר אבי עד שהגיע למחנה לודז', ושם היה הסיפור עם התפילין.

מה הסיפור עם התפילין?

אבי מעולם לא סיפר כלום. הוא רצה להיות בשמחה והאמין שאם יזכור מה שעבר וידבר על הקורות עימו ועל אובדן בני משפחתו הוא ישקע בעצבות, וזו הסיבה שמעולם לא הייתה השואה נושא בבית שלנו.

ואיך נודע לנו הסיפור עם התפילין? זה היה אחרי שכבר הייתי נשואה. שבת אחת ישב בעלי (הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א) במחיצתו, ואבא שידע שבעלי מתמסר להשבת לב בנים תועים לאביהם שבשמיים, סיפר לו סיפור אישי שמעולם לא שמענו מפיו:

זה היה במחנה בלודז'. לקחו מאיתנו את הכול, וגם את תשמישי הקדושה. הם גזלו ממני את התפילין, והרשעים הטילו את התפילין שלי ביחד עם שאר תשמישי הקדושה של כל האסירים לתוך בור עמוק.

איך יכולתי בלי התפילין… מסרתי את נפשי וקפצתי לתוך הבור והוצאתי ממנו את התפילין, וכשהנאצים גילו את מעשיי, היכו אותי מכות רצח וזרקו שוב את התפילין שלי לבור.

נשברתי מאוד.

ואז ראה אותי גנב הסוסים של לודז' (דער פערד גנב פון לודז') ושאל אותי מדוע אני עצוב. עניתי לו שגנבו לי את התפילין.

והגנב של לודז' איש פשוט וירוד, התעוררה בו הנקודה היהודית ואמר לי, אני אביא לך תפילין.

גנב מומחה, כאמור, הוא היה זה מכבר, ועשה מה שעשה, וכעבור זמן קצר הוא בא אליי עם תפילין מהודרות.

באותו יום פגשתי אברך צדיק אחד, נכד הרה"ק מצאנז זיע"א, וראיתי אותו בוכה בכי תמרורים.

שאלתי אותו מה אירע, והוא אמר לי שהיו לו כאן במחנה תפילין יקרות ערך, ירושה מזקנו הצדיק, והרשעים גזלו אותם ממנו ומאז אין לו מנוח.

שאלתי את היהודי, האם יש לך סימנים? הוא נתן סימנים ומייד אמרתי לו, הרי שלך לפניך. זו הייתה השגחה פרטית מופלאה. בדיוק את התפילין של האברך הזה הביא לי גנב הסוסים, מאיפה שהביא…

למחרת פגש גנב הסוסים את אחי לייביש ושאל אותו "מה אתה אומר על התפילין שהשגתי לאחיך", וכשאחי ענה לו "הוא כבר העביר אותם לבעליהם…" התרגש הגנב והלך היכן שהלך ועשה מה שעשה והצליח להביא עוד שני זוגות תפילין, אחד רש"י ואחד רבינו תם!

סיפור נפלא. האם אבא שלכם הניח כל יום תפילין?

כן. וזה היה דבר נדיר במחנה. אבא הועסק בעבודת פרך, והיה יוצא מדי יום לעבודה עם מטאטא. בתוך המטאטא החביא את התפילין, וכשהיה רחוק מעיניים רעות היה מניח תפילין ומתפלל.

הפלא הוא שכשהגיע לארץ ישראל מסר את התפילין לבדיקה, והם היו מהודרים!

איך הגיע אביכם לסמרקנד?

כאמור, אבא לא דיבר על מה שעבר עליו. פעם ניגש יהודי אל בעלי כשהיה בארצות הברית ושאל אותו: הרב גרוסמן, האם אתה חתנו של ר' בעריש רוזנברג? אם כן, אספר לך מה שחוויתי איתו אז, בימי המלחמה. יחד נמלטנו ממקום למקום, ויום אחד כשהגענו עם קבוצת פליטים לעיירה כלשהי, שאל ר' בעריש אם יש במקום ספר תורה, ומשנענה בשלילה, הודיע שאינו רוצה לשהות בעיירה זו כי במקום שאין בו ספר תורה הוא לא רוצה להתעכב אפילו שעה אחת. הוא נמלט מהמקום, וזה היה הנס שלו, שכן אלו שנשארו באותה עיירה נתפסו מהר מאוד ונהרגו באכזריות, והוא, אחרי טלטולים קשים, הגיע לסמרקנד.

בסמרקנד התקרב אבי לחסידות חב"ד ושם זכה לזיווגו, וזה כבר סיפור נפרד.

אימי, ילידת פולין, בת הרה"ח ר' שלום ליסנר, שנמלט לסיביר עם כל משפחתו ובליל הושענא רבה נרצח בסמרקנד בידי הרוסים שטפלו עליו עלילת שווא.

והילדים נולדו בארץ?

אנחנו "קיבוץ גלויות". אני נולדתי בפולין לאחר שהוריי נמלטו מסמרקנד יחד עם אחותי שולמית (שנולדה בסמרקנד), ואחי נולד כבר בארץ ישראל.

הרב דוב בער רוזנברג

לאחר המלחמה, לאחר ייסורי הגוף והנפש שחווה בשנות הזעם, נודע לו שכל בני משפחתו נהרגו על קידוש השם. בהוראת הרבי הריי"ץ מליובאוויטש עלינו לארץ ישראל. בשנת תש"ח הפלגנו בספינה "מולדת" וזכינו להגיע לארץ ישראל. התגוררנו בעיר לוד.

אבא היה חסיד אמת, ולא זז ימין ושמאל מהוראותיו של הרבי. הוא היה גדול בתורה ומתמיד עצום, ורק לאחר פטירתו התגלה בין מסמכיו כתב ההוראה שקיבל מגדולי הדור. הוא נבחן להוראה כי כן ציווה הרבי, אבל כיוון שהרבי לא הורה לו להיות רב בפועל, לא השתמש מעולם ב"תגא" זו.

הרבי ציווה לו להיות סופר סת"ם וזה מה שעשה (והיה הולך למקווה לטבול לפני כתיבת שם ה'), וגם לאחר שעזב מלאכת קודש זו עקב יראת השמיים שהייתה לו, המשיך לבצע תיקונים בסת"ם כדי לא להמרות פי הרבי שהורה לו להיות סופר.

האם בבית דיברו על השואה?

מעולם לא. אבא היה האיש הכי שמח בעולם. הוא שימח את משפחתו ושימח את מי שהיה צריך חיזוק. הוא היה נותן עוז ותעצומות לנשברי לב, ומעולם לא ראו תוגה על פניו.

הרבי מינה אותו להיות משפיע בלוד, ורבים היו שומעי לקחו.

רבים היו מתייעצים איתו ברוחניות ובגשמיות, והוא היה "תל תלפיות". איש לא יכול היה לחשוב עליו שעבר את מוראות השואה באופן כה קשה ואיבד בה את כל היקרים לו.

ובאותו לילה נורא?

זה היה במוצאי אסרו חג של חג השבועות. אבי, שהיה ברכב אחר, כשנודע לו מי הם ההרוגים, דאג איך תקבל אימי את הבשורה. כל הלילה היה עסוק בשאלה הזו.

(מפי עדי ראייה נמסר שבאותו ליל בלהות דאג ר' בעריש להורי אחד מהרוגי האסון וטיכס עצות עם סובביו איך להודיע להם בצורה הנכונה. י"ר)

בימי השבעה הייתה אימי נסערת ושבורה. היא הייתה אישה חלשה מאוד. אני זוכרת שאבא שלי התקשר בליל התאונה לביתנו ורצה לדבר עם בעלי, הדאגה היחידה שלו הייתה איך לספר זאת לאימא ואיך היא תקבל את זה. בימים הראשונים היא ישבה בבית על הרצפה ובכתה ללא הרף. ביום השלישי נכנס אבא לחדרה, ואמר לה: חז"ל אמרו "שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד". עברו כבר ימי הבכי. מאותו רגע הפסיקה אימא לבכות.

על אבא שלי לא ראו כלום, גם אחרי האסון. הוא מסר שיעורי חסידות והיה "אוזן קשבת" לכל מר לב. הוא הקשיב ליהודים שבורים, ושימח אותם. כמה שהוא שימח אנשים.

עשר שנים אחרי האסון נפטר אבא בפתאומיות, ואז, כשבאו אנשים לבקר הבנו כמה אנשים שאבו ממנו עוז ותעצומות. הוא היה מעיין בלתי נדלה של אמונה, שמחה וקרבת האלוקים.

שבת אחרי האסון

קמנו מהשבעה, חזרנו מבית העלמין ואבא, רגוע ונינוח, אמר לכולם: הבה נשתה לחיים! לא ראו עליו לא סערה, לא עצבות ולא קדרות.

אני ואחותי דאגנו להורים, ולא רצינו שהם יישארו לבד.

בשבת הראשונה לאחר השבעה החליטה אחותי שהיא מגיעה אל ההורים לשבת. היא ארזה עם בעלה את כל השבת והגיעה אליהם מוקדם, וכשנכנסה פנימה נדהמה אחותי.

הבית היה נקי ומואר, ריח נעים של תבשילי שבת קודש התפשט באוויר ואור זרח על פניהם של אבא ואימא.

"אימא", אמרה אחותי, "באתי להיות איתך בשבת".

ואימא ענתה:

"אמרנו להקב"ה, ריבונו של עולם! אם זה מה שאתה רוצה אנחנו מקבלים באהבה".

בשבת הבאה באנו אנחנו אליהם.

אבא אמר: "בשבת אסור להיות בעצבות. צריך להיות בשמחה".

כך קיבל אבי, ניצול השואה, שאיבד את כל משפחתו את האסון הנורא שניתך עליו. אסון כפול, בת כלה חודש לפני החתונה, וחתן צעיר, שהותיר אלמנה צעירה.

בליל שבת ישב אבא ושר, ופניו קרנו, וניהל סעודת שבת עילאית, הוא אמר:

"הקב"ה יודע מה הוא עושה!"

בסעודת שבת, כששר את הזמירות, הוא היה רטוב כולו, כמו מישהו שהתיזו עליו מים מראשו ועל רגליו…

ביום השלושים לטרגדיה, כתב אבי צוואה.

הוא קם מהשלושים, ננער מהאבלות, וכתב צוואה. הוא לא סיפר עליה לאף אחד בעולם. אבא שלי קיפל את הצוואה והטמין אותה בכיס של אחד מבגדיו.

ואיך נודעה לנו הצוואה?

יום אחד דיברנו, אני ואימי, שאנחנו רוצים להנציח את זכרה של נחמה ע"ה. כסף לכתיבת ספר תורה לא היה לנו, והחלטנו לפתוח גמ"ח להשאלת בגדים לכלות.

הגמ"ח הזה הוא בעצם אבן הפינה לסלון הכלות המפואר שבמגדל העמק.

בהתחלה העניקה אימי את הבגדים של אחותי נחמה ע"ה לגמ"ח. אלו היה בגדים שסחטו מאימי נחלי דמעות. בתקופה שבין האירוסין של נחמה ע"ה לחתונתה, ישבה אימי ותפרה לה בגדים במו ידיה. את כל האהבה שבעולם היא הכניסה בין התפרים, ומאז האסון הייתה אימא מוציאה אותם מדי פעם מהארון וגועה בבכי מר.

לאחר פטירתו של אבא החליטה להעביר את הבגדים שלו ושלה לגמ"ח, ואז, כשמיינתי את הבגדים, בצבץ דף מאחד הכיסים. זו הייתה הצוואה שכתב אבא, בגיל 55, במלאות השלושים לבתו. אני חייבת לציין שאבא שלי היה אז אדם בריא לחלוטין.

תקופה קצרה לפני פטירתו הפתאומית ראינו אותו יושב ומתבונן בתמונות של הוריו.

זה היה נדיר אצל אבא שלי. חוץ מלשבת וללמוד תורה ולעזור ליהודים לא ראינו אותו עושה דבר.

בוודאי שלא נהג לשקוע בזיכרונות עבר שעלולים להכניס אותו לעצבות.

לפליאתנו אמר אבא: כתוב שכשמגיע אדם לשנות הוריו הוא צריך להתחיל לדאוג. אמרנו לו: אבל הוריך נרצחו בשואה, הם לא "נפטרו", אבל אבא ענה, "למרות זאת"…

בליל שבת קודש י' שבט ישב והתוועד עם חסידים, ועוד הספיק ללמוד חסידות עם נכדתו. לפתע נאנח, וביקש מים. הוא בירך "שהכל", ולא הצליח לבלוע עד שיצאה נשמתו בטהרה.

בצוואתו, שכתב כאמור עשר שנים קודם לכן, כשהיה צעיר ובריא לגמרי, כתב אבא דברי הדרכה לבנותיו. הוא ביקש מהן להקפיד על בגדי צניעות והדגיש: "אפילו בגד שהוא צנוע, אם הוא מהסוג שאנשים יאמרו 'אם משפחת רוזנברג הולכים ככה אנחנו יכולים להוריד ברמה מעט', בגד כזה אל תלבשו". הוא ביקש בצוואתו שישתו לחיים לעילוי נשמתו וגם שיטבלו במקווה לעילוי נשמתו. הוא הבטיח שיכיר טובה למי שיטבול לעי"נ.

במהלך השיחה ל"גנזך קידוש השם" חשפה הרבנית גרוסמן גילויים מדהימים על ההתמודדות של הוריה וכל בני המשפחה במהלך שנות השואה, החל מבריחתם מפולין, שהייתם בסמרקנד וכל המסע הקשה לארץ ישראל. הסיפורים האלו מגוללים מגילה מופלאה של מסירות נפש, אמונה זכה וביטחון איתן בהקב"ה, חיים של קרבת אלוקים וחסד אינסופי בגיא צלמוות.

עוד חזון למועד לפרסם את העדות המופלאה, ואנו מודים מקרב לב לרבנית גרוסמן תחי' על הזמן היקר ועל הסיפור הנפלא.